דוד עברי ואיתן בן־אליהו, מפקדי חיל האוויר לשעבר: "לא היה מי שייתן לנו מטרות, נאלצנו לאלתר"

ביום שישי, ערב יום הכיפורים 1973, תכנן מפקד חיל האוויר, בני פלד, שכבר ידע שעומדת לפרוץ מלחמה, מכה מקדימה על סוללות הטילים בסוריה. מזג האוויר בבוקר שבת היה לא טוב, והוחלט להחליף את יעדי התקיפה לשדות תעופה. זו היתה אפשרות פחות טובה מבחינת חיל האוויר, בדרך להשגת עליונות אווירית, והיא היתה כרוכה בהחלפת מרעומי הפצצות במטוסים שיועדו לתקיפה.

בצהריים התברר לפלד סופית כי לא יינתן אישור למכה מקדימה, והוא הורה על שינוי תצורה נוסף וגורלי. "כל חיל האוויר להגנה!", הכריז, כלומר - הסרת כל הפצצות מהמטוסים וחימושם בטילי אוויר־אוויר. זהו מבצע מסובך שלוקח שעות מספר, ופלד העריך כי יש לו מספיק זמן ושהתקיפה תגיע בשעה 16:00. ואולם המתקפה המצרית־סורית החלה, כידוע, ב־14:00. חיל האוויר נתפס כשחלק נכבד ממטוסיו על הקרקע, בעיצומו של תהליך החלפת החימוש.
"פלד, שהיה מפקד החיל רק שישה חודשים, לא ידע, כנראה, שבכל פקודת מבצע בחיל האוויר - לא משנה מה היו יעדיה - הוקצו 70 מטוסים להגנת שמי המדינה", מספר מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף (מיל') דוד עברי, שהיה ראש מחלקת אוויר (רמ"א) וסגנו של פלד במלחמה, במסגרת רב־שיח שקיים "ישראל השבוע" בנושא תפקודו של החיל במלחמת יום הכיפורים. "70 מטוסים הם די והותר למשימת בלימת התקיפה, ובזמן הזה יכלו כל המטוסים להחליף חימוש בנחת".

אלא שזה לא נגמר בזה. עם הפעלת הסירנה בשעה 14:00 נתן פלד פקודה נוספת: "כל חיל האוויר - לאוויר!". הזנקה כזו לא זכורה בחיל. "זאת פקודה לא חיל־אווירית," אומר עברי, "והיא יצרה מייד משבר אמון בין הטייסות למטה החיל. איזו מן פקודה זאת? לאן לעלות לאוויר? מה המטרות?". האלוף (מיל') איתן בן־אליהו, מפקד חיל האוויר לשעבר שהשתתף גם הוא ברב־שיח, מוסיף כי "יותר מזה, נימת הפקודה עוררה אפילו בהלה בטייסות. בחיל האוויר יש תרבות של הכנת פקודות באופן מדוקדק, עד הפרט האחרון, מתוזמנות לשניות, כמו תזמורת פילהרמונית. והפקודה הזאת היתה ההפך הגמור: היא ניתנה באופן לא מסודר, ולא היה צורך בה".

עברי: "אני רוצה לתת את הרקע הפחות ידוע. בחיל האוויר היתה הערכה מודיעינית שחיל האוויר המצרי מכין טייסת תקיפה מול כל בסיס שלנו, שיש להם תוכנית לתקוף את הבסיסים שלנו, כמו שאנחנו עשינו להם בששת הימים. זו היתה ממש הנחה רווחת שהשפיעה גם על ההערכה שלא תפרוץ מלחמה בקרוב. רפי הר־לב, שהיה אז ראש מחלקת מודיעין, אמר שאין למצרים עדיין טייסות תקיפה במספר מספיק מול הבסיסים שלנו, ולכן המלחמה לא תפרוץ. אני חושב, למרות שבני פלד לא התייעץ איתי לפני שנתן את הפקודה הזו, שהחשש מפני תקיפת בסיסי חיל האוויר השפיע עליו להזניק את החיל להגנה.

"נוסף על כל שאר הבעיות זה יצר בעיה קשה מול הרמטכ"ל, שלא ידע שניתנה הפקודה לעבור לתצורת אוויר־אוויר. פלד לא דיווח לו, והוא חשב שאנחנו מוכנים לתקיפת שדות תעופה בסוריה, עם החימוש והכל, וכך גם מסר לממשלה באותו יום".
בן־אליהו: "בסופו של דבר תקפו בגל הראשון 128 מטוסים מצריים ו־62 סוריים. זה לא דרמטי, והם לא הגיעו לשדות התעופה שלנו. אבל המשימה הראשונה של חיל האוויר, שהיא חלק מהדנ"א שלנו, היא הגנת שמי המדינה. אם אתה רואה גל תקיפה כזה, שמאיים על המדינה, אתה לא יכול להרשות לעצמך להישאר על הקרקע. מצד שני, חיל האוויר חשב שתינתן לו הפריבילגיה למכה מקדימה - גם אם לא יוכל לתת מכת מנע ולמנוע את התקיפה מראש - להזניק מול הכוח התוקף את מטוסיו ולשבש לו את התקיפה. אני זוכר שתיארנו את זה בטייסות באופן ציורי, כשטייסי האויב הולכים למטוסים, כשכבר ברור שייצאו לתקיפה, לתקוף אותם קודם. וגם את זה לא קיבלנו".

מטרות? לדפוק מה שזז

בספר חדש שראה אור לאחרונה, "מלחמה משלו - חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים" (הוצאת דביר), טוען פרופ' (אמריטוס) אורי בר־יוסף כי חיל האוויר נכשל למעשה במלחמה ולא הצליח למלא את הציפיות שנתלו בו לפניה. אף על פי שהחיל עבר מהפכה אדירה בין ששת הימים ליום הכיפורים, הוציא משירות מאות מטוסים מיושנים והצטייד במיטב המטוסים הקיימים (בעיקר מטוסי פנטום וסקייהוק), שיכולותיהם עלו לאין שיעור על כל מטוס שבידי חילות האוויר הערביים - הוא לא הצליח להשפיע על הקרבות העיקריים של המלחמה, לא סיפק את הסיוע לכוחות הקרקע שנדרש ממנו - ועל כישלונו שילם צה"ל ושילמה מדינת ישראל מחיר יקר.

"בוא נדבר על סיוע", אומר עברי, "תורת הלחימה של הסיוע לכוחות היבשה נקבעה לפני המלחמה על ידי מה"ד (מחלקת הדרכה) ולא על ידי חיל האוויר - והיא קרסה מייד בתחילת המלחמה. היא לא התאימה למציאות. למשל, היא דרשה סימון קו כוחותינו, בלילה עם גוזניקים - כדי שחיל האוויר לא יפגע בהם. אף אחד לא סימן כלום במלחמה הזאת; הכוונה היתה שמטרות יינתנו לחיל האוויר רק על ידי כוחות היבשה - אבל לקח 48 שעות עד שהכוחות הגיעו ולא היה מי שייתן לנו מטרות. נאלצנו לאלתר. הקמנו את מרכז הסיוע האווירי בתוך המלחמה, ומובן שאם אתה מקים משהו בחיפזון ולא מתרגל - זה לא עובד בדיוק כמו שחשבת. ייתכן שבקשות (לסיוע) שנשלחו על ידי כוחות היבשה אפילו לא הגיעו לאן שהיו צריכות להגיע מכיוון שהמערכת לא היתה מסונכרנת.

"ב־10 באוקטובר ניהלתי שיחת טלפון עם חקה (האלוף יצחק חופי, אלוף פיקוד הצפון במלחמה) שאמר לי משהו כמו 'אתם היחידים שיכולים לעצור את הסורים, אתם חייבים לתקוף'. שאלתי אותו 'מה לתקוף? תן לי מטרות'. והוא ענה: 'תדפקו כל מה שזז ברמת הגולן'. בהמשך הוא אף שלח מברק שהכיר בתרומה של חיל האוויר לעצירת הסורים ברמה.
"נוסף על כך, היו הטילים. באמ"ט, אזור מוגן טילים, אתה לא יכול לשוטט בשמיים ולחפש מטרות כדי לתקוף אותן. אתה חייב לקבל מטרות מדויקות כדי לתכנן תקיפה יעילה, אחרת אתה מסתכן לשווא. לכן חייבים להשיג קודם עליונות אווירית ולחסל את איום הטילים ואז אפשר לתקוף גם מטרות ספוראדיות על פי דרישת הכוחות בשטח. ללא השגת עליונות אווירית תחילה - הסיוע מוגבל. לכן אחד הלקחים של המלחמה היה רכישת מסוקי קרב, שיכולים לסייע מקרוב לכוחות היבשה".

בן־אליהו: "בני פלד הסתובב אחרי המלחמה עם תמונה של אחד מגשרי הצליחה המצריים, תמונה מפורסמת מאוד, שבה רואים משפך אדיר של טנקים ונגמ"שים לפני הגשר, ומשפך דומה בצד השני. הוא טען באוזני כל מי שרצה לשמוע, שאם מסתכלים על התמונה הזאת בעיניים של טייס - מבינים את הפוטנציאל שלו כמטרה, ואיזו תועלת יכולה לצמוח מתקיפתו. אבל התמונה הזאת לא הגיעה מעולם אל חיל האוויר במלחמה, אלא רק אחריה. איש לא סימן את הגשר כמטרה. ומכאן עוד לקח של חיל האוויר - שהוא צריך לייצר את המטרות עבור עצמו".

המפקדים לא הפנימו

את האשם העיקרי במה שהוא קורא "חוסר ההצלחה של חיל האוויר במלחמה", תולה פרופ' בר־יוסף במפקד חיל האוויר, פלד. למרות ההערכה שהוא מביע ליכולותיו האינטלקטואליות ולפועלו לאחר המלחמה - במלחמה עצמה הוא היה, לדבריו, האיש הלא נכון במקום הלא נכון. חוסר ניסיונו המבצעי היה בעוכריו, ופקודותיו המוטעות בתחילת המלחמה וביום שלמחרת - כשהפסיק את תקיפת סוללות הטילים בתעלה (מבצע "תגר") והפנה את המטוסים לתקיפה הכושלת של סוללות הטילים בסוריה (מבצע "דוגמן 5", שבו איבד החיל שישה מטוסי פנטום והשמיד רק סוללת טילים אחת) - זרעו כאוס ודמורליזציה, שמהם, לטענתו, לא הצליח החיל להתאושש כמעט עד סוף המלחמה. בהמשך, ההתעקשות של חיל האוויר על הפניית מאמץ גדול לתקיפת שדות התעופה של האויב, שתועלתה היתה זניחה, מנעה ממנו להשתתף בקרבות החשובים יותר של המלחמה.

עברי: "בעניין 'דוגמן 5', אנחנו ביקשנו עוד שעתיים כדי לבצע צילום שיחשוף את מיקום הסוללות - ולא קיבלנו. זה כל מה שהיינו צריכים. שעתיים. אבל נאלצנו לצאת למבצע עם מיקומים ישנים, שכבר לא היו רלוונטיים - והסוללות כבר לא היו שם, ובינתיים הדרכים התמלאו בכלי נ"מ שיצאו לדרך - והסוף ידוע. את הלקח יישמתי ב'שלום הגליל', כשדרשתי צילום של סוללות הטילים בבקעה לפני שאישרתי את תקיפתן" (במבצע "ערצב 19": השמדת כל מערך סוללות טילי הקרקע־אוויר הסוריים בבקעת הלבנון ביום אחד, ללא אבדות לחיל האוויר).
בן־אליהו: "כשפורצת מלחמה ושולפים פקודת מבצע מהכספת, אתה חייב לשאול את עצמך אם התנאים שלאורם נכתבה הפקודה עדיין תקפים. וכאן לא עשו את זה ופשוט יצאו לתקיפה על פי התוכנית המקורית. אבל עצם המעבר מ'תגר' ל'דוגמן 5', שמקבל ביקורות כל כך קשות, היה בעיניי בלתי נמנע. פלד לא יכול היה לעמוד בפני הלחץ שהופעל עליו במטה הכללי. שומעים בהקלטות שאומרים לו 'אתם היחידים שיכולים לעצור את הצבא הסורי מלרדת לגליל. אין שום מכשול מלבדכם - אחרת הם מגיעים לנהריה ולעכו'. אני לא מכיר הרבה מפקדי חיל האוויר שהיו שומעים את זה ואומרים: אוקיי, שמעתי אותך, אני ממשיך במשימות שלי בדרום. אף אחד לא היה עומד בזה. כל החוכמולוגים שאומרים 'אני הייתי ממשיך בתגר', מה הם היו עושים אם שני חיילים סורים היו מגיעים לראש פינה? היו אומרים שחיל האוויר הכריע את הבית השלישי. אני חושב שעושים עוול לפלד. לא היו לו קואליציות שדיברו בשמו, ולכולם היה נוח לזרוק עליו את האשמה. זה לא בסדר.

"ועוד משהו: בעיניי, למרות התוצאות היתה ב'דוגמן 5' גם תועלת מבצעית. ראשית זה היה ניצול נכון של גמישות ההפעלה של חיל האוויר והעברתו מזירה לזירה, בהתאם לצרכים; שנית - החיילים הסורים ראו את הפצצות נופלות. הם לא ידעו מה היתה המטרה, או אם פגעו בה. הם ראו את מטוסי חיל האוויר ממטירים אש מהשמיים. אני בטוח שהיתה לזה השפעה מורלית; ושלישית - עצם המעבר של חיל האוויר מהדרום לצפון סותר את אחת הטענות העיקריות של הספר, כאילו החיל דבק רק במשימותיו ולא סייע לכוחות היבשה. הנה, ויתרנו על תקיפת הטילים בתעלה כדי לסייע בצפון".
עברי: "פלד כינס את כל המפקדים הבכירים בחיל האוויר בערב יום כיפור - תזמון חריג מאוד - וסיפר להם שעומדת לפרוץ מלחמה ושביקש אישור למכה מקדימה. הם שמעו אותו, אבל לא הפנימו שהמלחמה באמת תפרוץ. הוא ידע. ואני חייב לומר משהו על הנסיבות. בני נכנס לתפקיד במאי, ובתוך חצי שנה קיבל את מלחמת יום הכיפורים. מלחמה מורכבת עם נתוני פתיחה קשים, כשהוא עוד אפילו לא הספיק ללמוד את החיל. למרות זאת היו לו החלטות טובות - כמו גיוס 3,000 אנשי מילואים בתפקידי מפתח. הוא ניהל היטב את הקרב שבו הופלו 13 מטוסים סוריים בחודש ספטמבר. אני בטוח שאילו המלחמה היתה תופסת אותו שנתיים לתוך הקדנציה - זה היה נראה אחרת. כמו שאני בטוח שאילו מלחמת לבנון היתה תופסת אותי חצי שנה לתוך הקדנציה הייתי מתפקד פחות טוב. כל אחד במקומו של בני היה עושה שגיאות".
פלד עצמו טען (בראיון שהעניק לח"מ ולכתב ביטאון חיל האוויר, יקיר אלקריב, בספטמבר 1983), כי "העליונות האווירית הושגה בדקה הראשונה של המלחמה" ואף היה נחוש לדייק: העליונות האווירית הושגה "בדקה הראשונה לאחר השעה שתיים בשבת". בהמשך הראיון ערער על התפיסה הרווחת (באותה עת) בנושאי מפתח רבים הקשורים למלחמה: לדעתו אין כל אמת בכך שישראל הופתעה, אסטרטגית וטקטית; חציית התעלה על ידי המצרים אינה כישלון משום שכל הערכות המצב בצה"ל בין המלחמות התבססו על כך שהמלחמה תתרחש באזורי רפידים והמתלה בסיני, וברמת הגולן.

לטענתו של פלד, יחס ההפלה (של מטוסי אויב מול מטוסינו) ביום הכיפורים היה פי ארבעה טוב יותר מזה שהושג במלחמת ששת הימים; ובניגוד לששת הימים - אף מטוס לא הצליח לחדור לעורף הישראלי, בעוד מטוסי חיל האוויר תקפו בכל מרחבי העורף של מצרים, סוריה וירדן; מספר ההרוגים שעליו דיברו הערכות המצב היה 8,000 ועוד 20 אלף פצועים, שלא לדבר על עשרת אלפים הרוגים אזרחיים. בפועל עמד מספר הנפגעים בצה"ל על שליש מזה ולא היו נפגעים אזרחים כלל.

לא הרגשנו את הקו האדום

"בהשוואה לששת הימים, אז פגענו במטוסים בעיקר על הקרקע - ביום הכיפורים הפלנו אותם באוויר וזה אומר שגם טייסים נפגעו, וזהו נזק כפול", אומר עברי, "בשלב מסוים עברנו לתקוף שדות שידענו שיש בהם מטוסי תקיפה בלבד. תקפנו בשתי רביעיות פנטומים - אחת חמושה בפצצות והשנייה בטילי אוויר־אוויר - מוכנות להתמודד עם מטוסי היירוט שהגנו על השדות. אני מציין את מטוסי התקיפה כדי להדגיש שמדובר בסיוע לכוחות הקרקע, כשאנחנו מונעים מהמטוסים לתקוף אותם. ואני אומר כאן דעה לא מקובלת - בעיניי בתחום השמדת חילות אוויר, הצלחנו יותר ביום הכיפורים מאשר בששת הימים".

בן־אליהו: "במלחמת יום הכיפורים הפלנו 277 מטוסים. בששת הימים - רק 60. זה הבדל עצום, הצלחה מסחררת. בגיחה שבה השתתפתי במנצורה, לדוגמה, הטלתי פצצה, יצאתי מהיעף והפלתי מיג, כאשר מיג נוסף שניסה לתמרן מולי נכנס לאדמה. רוצה לומר, שאף שהם הפנימו את לקחי ששת הימים, ובנו דירי מטוסים ממוגנים - וכבר לא העמידו אותם בליין, כך שאפשר היה לצלוף בכל השורה מהאוויר - עדיין הצלחנו להפיל אותם באוויר.

"אחת הטענות החמורות בספר, ששקולה בעיניי לאמירתו של דיין על חורבן הבית השלישי, היא שפלד דיווח על קצב שחיקה גבוה יותר מאשר היה באמת, כדי לזרז עד כמה שאפשר את הצליחה לצד השני של התעלה. 220 היה מספר המטוסים שקבע את הקו האדום. אני חושב שהוא התכוון לומר שאם קצב השחיקה יימשך כמו בימים הראשונים של המלחמה - ולא יושגו ההישגים הנדרשים על הקרקע - נגיע לקו אדום. והפוך מן הטענה - אני חושב שהיה חשוב מאוד שהוא אמר את זה. זה תפקידו. גם להשפיע, אם כך הוא חושב, על זירוז מהלכים וגם להתריע, שאם המהלך לא יתבצע, הכוח יישחק".
עברי: "אני חייב לומר שבמלחמה לא הייתי בהרגשה שהשחיקה היא כל כך מאסיבית, או שאנחנו מתקרבים לקו האדום. קח את ששת הימים, למשל. איבדנו ביום הראשון כ־25%-20% ממטוסי חיל האוויר. אתה אומר 'זה קצב שאי אפשר לעמוד בו', אבל תסתכל מה השגנו. ההישג הצדיק את המחיר".
מה באמת היתה השפעתו הכוללת של חיל האוויר על המלחמה? האומנם, כפי שטוענים המבקרים, הוא אכזב את הציפיות שתלו בו?
בן־אליהו: "בוא ניקח לדוגמה את תקיפת המטכ"ל הסורי, שטוענים שהושקע בה מאמץ רב אבל השפעתה קטנה. מאיפה זה התחיל? הסורים ירו שבעה טילי פרוג על הגליל, שאחד מהם פגע בשיכון ברמת דוד וגרם לנפגעים. בכל מלחמה יש כללים, ששני הצדדים שומרים עליהם. לדוגמה, במלחמת לבנון (הראשונה) לא תקפנו בסוריה - והם לא תקפו ברמת הגולן. טילי הפרוג היו הפרת הכללים. עליית מדרגה. היינו חייבים לאותת להם לחזור אחורה - בלי טילים בליסטיים. עד אז לא תקפנו בדמשק; תקפנו את שדה התעופה אך לא את העיר. התקיפה החזירה את המלחמה לממדיה הקודמים. יותר לא נורו טילי פרוג".

עברי: "אחת הבקשות של הרמטכ"ל מאיתנו בתחילת המלחמה - שנבטיח שגיוס המילואים יתבצע ללא הפרעה. הבטחנו וקיימנו, שמרנו על שמיים נקיים והמילואימניקים לא הותקפו בדרכם לחזית. והיה שם פוטנציאל... בלאגן לא קטן. זאת ועוד - כל הניסיונות להנחית כוחות קומנדו באמצעות מסוקים ולחסום צירים בסיני סוכלו על ידי חיל האוויר. גם לתקיפות העומק שעשינו במצרים היה אפקט מול המעצמות. פלד כתב לי שאם זה יימשך כך, התקיפות במצרים, 'הרוסים יבואו לכאן עם דיוויזיות'. היתה להם תוכנית להביא לכאן כוח של שלוש דיוויזיות ולהתערב במלחמה. כל מעורבות המעצמות, כולל האמריקנית, היתה בגלל חיל האוויר.

"ההוכחה הטובה ביותר להשפעתו של חיל האוויר היתה שאסטרטגית, לא המצרים ולא הסורים לא הסכימו לצאת מעבר למטריית הטילים. הרי לכאורה, לא היה מה שיעצור אותם. הם יכלו להתקדם - והם נעצרו. למה? זה כוח ההרתעה של חיל האוויר".

מערכה אחת, שילוב כוחות

מורשת מלחמת יום הכיפורים ולקחיה משפיעים על מקומו של חיל האוויר בצה"ל עד היום, כפי שמסביר בן־אליהו: "חיל האוויר מעורב ומשולב היום יותר מאי פעם עם צבא היבשה. החזיתות הקרובות מול הטרור, עזה, לבנון, מחייבות סגירת מעגלים עם כוחות היבשה, עם הכטב"מים. היום הטייס בקוקפיט של ה־F-35 מקבל את התמונה גם של הנעשה על הקרקע. יש התכה של כל המידע, שמביאה את כולם לאותו מקום. המערכה עצמה זזה לכיוון מאוד משולב. גם בגלל אופי שדה הקרב וגם בגלל הטכנולוגיה שמאפשרת את זה.

"הפעילות של חיל האוויר בעזה, לדוגמה, היא בשיתוף פעולה לא רק עם כוחות הקרקע אלא גם עם השב"כ. וגם הירוקים מפעילים היום כלי טיס. תקופתו של מפקד חיל האוויר היוצא, עמיקם נורקין, הביאה לידי ביטוי יפה את הרוח החדשה הזאת, ובשנים האחרונות קטפנו את הפירות של שיתוף הפעולה הזה בהרבה מבצעים מוצלחים, גם במקומות רחוקים מאוד".

אבל עדיין נשמר הממד האסטרטגי של פעילות חיל האוויר, כמו למשל מול איראן.
עברי: "בוודאי. יש נושאים שאף אחד אחר לא יכול לטפל בהם מלבד חיל האוויר. בפן האסטרטגי, במעגל האיומים השלישי (שבו ממוקמת איראן) יכול לטפל רק חיל האוויר. הטכנולוגיה העניקה לנו קפיצת מדרגה. תקשורת, העברת נתונים - תן נ.צ. והפצצה תיפול שם. אתה, כטייס, אולי אפילו לא יודע מה המטרה. הדיוק והמרחק קובעים. המודיעין שאתה יכול לקבל מועבר ישר לכוחות, בלי מתווכים. אבל את הציפיות צריך לבנות נכון. למשל, חיל האוויר לא יכול לבלום את כל הרקטות לפני שהן נורות. במלחמת לבנון השנייה חיל האוויר הצליח להשמיד את הרקטות הכבדות של חיזבאללה - אבל אי אפשר לעצור את כולן. ציפייה שחיל האוויר יעשה את זה היא לא ריאלית. כמות המטרות גדלה מאוד והשאלה כמה מתוכן אתה יכול להשמיד. יצטרכו לתעדף - ומי שלא יקבל עדיפות יצעק שחיל האוויר איננו".

במבט לאחור, איך תפקד החיל ביום הכיפורים?
איתן: "בסופו של דבר מבחינה צבאית, חיל האוויר הצליח. התאוששנו מההפתעה, מפתיחה בתנאים הכי נחותים שאפשר להעלות על הדעת, תיקנו את מה שצריך לתקן וניצחנו ניצחון מפואר. כטייס שהשתתף באופן אינטנסיבי בששת הימים, וגם ביום הכיפורים - המלחמה הזאת היתה אחד משיאי האתגר והסיפוק בחיי".

עברי: "ניצחנו את אחד הניצחונות הגדולים בתולדותינו - וגם ראש הצוות האמריקני שנשלח לכאן כדי לתחקר את המלחמה אמר לי את זה. אבל הניצחון היה קשה והמלחמה אכזרית, ונראה לי לא הגון ולא הוגן כלפי המשפחות השכולות לבקר נושאי תפקידים, כאילו לא עשו את המקסימום. השגיאות התגלו בדיעבד. במלחמה כל אחד נתן את כל מה שהיה לו ועשה את המקסימום ואף מעבר לזה". 

דוד עברי
כיהן כראש מחלקת אוויר במלחמת יום הכיפורים. בשנים 1977–1982 היה מפקד חיל האוויר ובתקופתו הביא את החיל לכמה משיאיו המבצעיים – תקיפת הכור הגרעיני העיראקי ב־1981, השמדת מערך הטילים הסורי בבקעת הלבנון (1982) ובמקביל – פינוי בסיסי סיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים, והקמת הבסיסים החדשים בנגב. בהמשך כיהן כסגן הרמטכ"ל, ראש אג"מ, יו"ר התעשייה האווירית, מנכ"ל משרד הביטחון, יו"ר המועצה לביטחון לאומי, שגריר ישראל בארה"ב, נשיא בואינג ישראל וסגן נשיא בואינג העולמית.

איתן בן־אליהו
נקרא במלחמת יום הכיפורים לפקד על טייסת הפנטומים 201 שמפקדה נטש ונפצע. הוא שיקם את הטייסת שספגה אבדות כבדות. קלט את מטוסי ה־F-15 והיה מפקד הטייסת הראשון. ב־1996 מונה למפקד חיל האוויר ושירת בתפקיד עד שנת 2000. בתקופתו הוספה התיבה "והחלל" לשמו של חיל האוויר, והוא יזם את שיגורו לחלל של האסטרונאוט הישראלי הראשון, אילן רמון ז"ל. בן־אליהו כיום הוא איש עסקים, יו"ר אירונאוטיקס, יו"ר חברת הקנאביס "תיקון עולם" ומייסד בית ספר לרישיון טיס בינלאומי.