לשבור את הקרח

במשחקים האולימפיים שהסתיימו הקיץ בטוקיו, גילה חובב הספורט הישראלי שלמדינה יש נבחרת בייסבול כחול־לבן שמשחקת ברמות האולימפיות הגבוהות, ובין היתר הורמו לא מעט גבות לגבי זהותם של השחקנים והקשר שלהם לישראל. נדמה שהענף הבא שהישראלים יופתעו לגלות שהופך פופולרי אצלנו הוא ההוקי קרח. וכן, את הרמת הגבה שלכם ניתן לראות מבעד לדפי העיתון, כי מה בעצם הקשר בין מדינה שבאוקטובר עדיין מתהדרת בשלושים מעלות לבין המשחק החורפי והקשוח, שזוכה כבר שנים לפופולריות בצפון אמריקה ובמדינות מזרח אירופה?
ההיסטוריה הספורטיבית מלמדת שכבר ב־1990 החלו לשחק הוקי קרח בישראל, בעיקר עולים חדשים ממדינות חבר העמים לשעבר, בצוותא עם צעירים שנחשפו למשחק בארה"ב ובקנדה - שם נחשב הענף פופולרי במיוחד. הרמה לא היתה גבוהה כמובן, אבל עם הזמן הצליחו להקים בישראל נבחרת שהתחרתה בדרגים הבינוניים באירופה. במהלך השנים, כמו בהרבה איגודי ספורט בישראל, התפצלו הליגות והארגונים, לאחר טענות של המדינה לאי־סדרים באיגוד ההוקי המקומי.

המתפצלים מצאו עצמם בליגות חדשות אבל בעיקר באולמות חדשים, כאשר ההוקי הישראלי מצא עצמו עם מרכז קרח מרשים ברמה בינלאומית, דווקא במושב תנובות שבאזור השרון.
כשאנחנו מגיעים לאולם, מבלים בו מאות ילדים בהחלקה על הקרח ובמשחק ההוקי, וקשה להאמין שאנחנו נמצאים כרגע בין נתניה לטולכרם ולא בסקנדינביה. מיכאל הורוביץ, המנהל המקצועי של אקדמיית ההוקי ONE ICE המופעלת בתנובות, מודה שישראל חווה פריחה בקנה מידה היסטורי של ההוקי, והוא, שנמצא בענף כבר 25 שנה, לא מצליח להסתיר את ההתרגשות: "יש לנו 400 שחקנים רשומים באקדמיה ובליגות, יש גם אנשים בני 50 שמשחקים אצלנו. השנה יש התעוררות גדולה אצל הבנות. עד כיתה ג' הן משחקות עם הבנים ומכיתה ד' הן יכולות לבחור איפה הן רוצות לשחק, כאשר המטרה בסופו של דבר היא גם להוציא שחקנית שתשחק בחוץ לארץ".

יהודי העולם תומכים

אחד הדברים הבולטים באימוני ההוקי (המשחקים נערכים גם בבת ים ובמטולה), הוא ששפת האימון היא עברית. אם פעם היה אפשר לשמוע בעיקר רוסית וכמובן אנגלית, פתאום ההוראות הן בשפת הקודש. הורוביץ מחייך: "יש את הילדים של דור שני־שלישי של משפחות שהגיעו הנה ממדינות צפון אירופה. בהתחלה ההורים שולחים את הילדים לרולר בליידס, ואז עוברים לקרח. ויש את החבר'ה המקומיים שמגיעים למשחקים ומנסים את מזלם למרות שאין להם שום רקע בנושא.

"אני תמיד הייתי חריג בנוף כי אני לא מדבר רוסית, והיו מסתכלים עלי קצת שונה. אבל היום האימונים בעברית וגם עבורי זה דבר חדש. אני חושב שבסופו של דבר זה ספורט שמאוד מתאים לנו הישראלים. הוא אינטנסיבי, קשוח ונחשב למהיר בעולם. אלו תכונות שיותר מתאימות לנו לעומת בייסבול למשל, שהוא איטי מדי עבור הישראלים. נוסף על כך יש את העניין של הקור. אנחנו מחפשים מפלט מהחום, וכל מי שנכנס לארנה של ההוקי פתאום מרגיש בחוץ לארץ בגלל מזג האוויר והריח, ואני חושב שזה גם מושך אנשים לבוא ולהתחרות".

בעוד בענפים אחרים ומוכרים לישראלים, כמו כדורגל וכדורסל, תופעת ה"לגיונרים" - שחקנים מקומיים שיוצאים לשחק בליגות זרות ברחבי העולם - היא תופעה מוכרת - בהוקי הסיפור קצת אחר וחדש יותר. למעשה, מדובר מעשית בלמכור קרח לאסקימואים. אבל העובדות היבשות מדברות על כך שלא פחות משמונה ישראלים ישחקו השנה בליגות השונות ברחבי העולם - בקנדה, בצ'כיה, בבלארוס, בארה"ב, בשבדיה ובפינלנד. אלו מדינות שהענף בהן נחשב לאחד מארבעת הפופולריים ביותר, וכאלו שמייצאות בעצם את השחקנים לרחבי העולם.
בכל ענף ספורט המעבר למדינה זרה הוא קשה, בטח בגיל צעיר, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בענף עם מנטליות כל כך שונה מזו של ארץ הפלאפל. ניקי אוגרצין לדוגמה, רק בן 12 מבאר יעקב, ישחק השנה בארה"ב בקבוצת ילדים בעיר בוסטון, והוא כמובן לא היחיד. אליו אפשר לצרף את ניקיטה זיטסרמן, גם הוא בן 12, מנס ציונה, שקיבל הצעה לעבור לקנדה כדי להתחשל ולהתקדם בקריירה הצעירה שלו. יובל טורנר, בן 17 מתל אביב, חתם בקבוצה שבדית ומשחק בליגה עד גיל 20 יחד עם ישראלי אחר בן גילו, עידו שטיינברג.
יובל הלפרט, בן 21 מנס ציונה, התחיל לשחק הוקי בגיל 8 וכבר בגיל 15 היה חלק מנבחרת ישראל עד גיל 20. מאז הספיק להיות קפטן הנבחרת עד גיל 20 ולשחק בתשע אליפויות עולם, כולל במדי הנבחרת הבוגרת של ישראל. את העונה הקרובה יפתח באוניברסיטה בסנט לואיס, ארה"ב. מייק לוין, בן 15, בנו של המנהל המקצועי של האקדמיה להוקי one ice arena בתנובות, עבר לקנדה בעצמו כדי להגשים את החלום שלו. השנה יפתח את שנתו הרביעית במעצמת ההוקי קרח העולמית.

"שחקני הוקי שלא ייצאו בגיל 13-12 מהארץ כדי להגשים את עצמם ושהעולם יכיר אותם, יתקשו מאוד להגיע לרמות הגבוהות, לכן ההתמודדות מתחילה בגיל צעיר בהוקי. יהודים מסביב לעולם תומכים בהם ומחבקים אותם", מסביר הורוביץ. "יש גם משפחות שעוברות עם השחקנים לקנדה, או משפחה מארחת לא של יהודים שמקנה לשחקנים תחושה של בית".

ואכן, יובל טורנר, תלמיד כיתה י"ב בגימנסיה העברית הרצליה, מודה שאיש לא באמת הכין אותו למעבר מתל אביב הסואנת לעיירה השבדית המנומנמת אסובי, שעיר המחוז הקרובה אליה היא מאלמו - המרוחקת שעה וחצי נסיעה. אל ההוקי הגיע בילדותו כאשר התגורר עם משפחתו במשך שלוש שנים במונטריאול: "הגעתי למקום שכל כולו הוא הוקי קרח. אני ממשיך את הלימודים שלי בגימנסיה בזום עד 14:00 ומשם ממשיך להוקי וככה כל יום, כל שבוע. אני מתאמן פעמיים ביום גם על הקרח וגם בחדר כושר, ולפעמים עושים לי גם אימוני טכניקה. עבורי זה בדיוק מה שרציתי, לנסות לקחת את ההוקי ברצינות במשך שנה אחת ולראות לאן זה ייקח אותי".

טורנר מתגורר עם חבריו הישראלים בדירה משותפת וכולם חווים ביחד את הניסיון להפוך למקצוענים בהוקי: "הגעתי לכאן לפני חודש וחצי ובינתיים אני נהנה. ההבדלים במנטליות הם כמובן גדולים, הכל פה לאט, בטח לעומת תל אביב, והמרחקים גדולים וכמובן קר פה מאוד. אבל כשהעלו אותי להתאמן עם הקבוצה הבוגרת של המקום, זו היתה חוויה יוצאת דופן עבורי והבנתי שפה אני רוצה להיות. בשנה הבאה אני אמור להתגייס ואני עדיין לא יודע איך הדברים אמורים לעבוד. גם אם לא אהיה ספורטאי מצטיין זה מבחינתי לא אומר שאוותר על החלום של ההוקי".

בישראל עדיין לא מזהים

דיוויד לוין (21) הוא הלגיונר הוותיק ביותר של ישראל. בגיל 12 יצא לקנדה, ומאז הוא מפתח לעצמו קריירה בינלאומית. הוא התאמן כמה פעמים עם קבוצות מהליגה האמריקנית הבכירה והן הבטיחו לו שימשיכו לעקוב אחריו. כיום הוא משחק בברטיסלבה, סלובקיה, שמשחקת בליגה פנים־אירופית בכירה.
"זאת ליגה בת חמש שנים שמשחקות בה 14 קבוצות מצ'כיה, סלובקיה, איטליה ואוסטריה", מספר לוין, "לכל משחק מגיעים בין 8,000 ל־12,000 צופים. כשאני מספר להם פה שאני מישראל, הם שותקים חמש שניות ורק אז מתחילים לדבר איתי".

לוין הוא בכיר השחקנים הישראלים כיום, וככזה הוא מסביר: "הסכומים שמרוויחים בליגות האלה דומים לסכומים שמרוויחים בליגות הללו בכדורגל. מבחינת תנאים זה בדיוק כמו התנאים שמקבל שחקן בליגה האמריקנית. זה מצחיק כי פה יכולים לגשת אלי ברחוב ולדבר איתי, ובישראל רק מי שמשחק הוקי בכלל מזהה אותי".
הוא יודע שיש מספר רב של בני נוער בישראל שמתלבטים אם לצאת בגיל מוקדם החוצה, ויש לו דעה ברורה בעניין: "כשאני יצאתי לשחק בקנדה לא ידעתי מילה אנגלית. הסתכלו עלי שם כאחד שבא ממדינה שאין שום דבר בינה ובין הוקי, אבל מהאימון הראשון הם הבינו שאני לא פראייר, ושלנו כישראלים יש מה למכור על הקרח. החלום שלי הוא עדיין להגיע ל־NHL (הליגה האמריקנית המקבילה ל־NBA) ואני יודע שקבוצות עוקבות אחריי, אני חושב שאני יכול לעשות את זה".

אז כן, התקווה היא שבשנים הקרובות גם הרמה בארץ תוכל לעלות, כדי שהמישור המקומי יצליח אף הוא להתפתח ולהצמיח נבחרות לאומיות חזקות. בשביל זה צריך אולי רגע אחד של מפץ גדול. עבור הורוביץ, שאחראי לדור הבא של כוכבי הענף בישראל, "החלום הריאלי הוא שחקן ב־NHL וזה לא בשמיים. במקביל אני חושב שאם נגדל פה מסות של שחקנים נוכל להביא את הנבחרת הישראלית לרמות הגבוהות, כרגע אנחנו לא שם אבל זה בהחלט ריאלי".