סופת חול המועד

רחוב סמילנסקי בקצה העיר העתיקה בבאר שבע, נודע למרחוק בזכות פסטיבל התרבות השנתי שמתרחש בו. בתחילת הקיץ ילדים וילדות חגגו כאן עם איפור ובלונים, ומוזיקה מקומית הדהדה ושימחה את אלפי המבקרים. אמנים השתלטו על קירות האבן ויצרו אמנות, הרפתקני פריפריה בדקו את גבולות הפרינג׳ של עצמם, ובליינים חפרו על הספקטרום שבין אספרסו לצ׳ייסר. בליל שישי האחרון הדהדו יריות בשמי סמילנקי, פילחו את העשן, וגם כמה איברים פנימיים. הגרלנדות מחוץ לבר המשיכו להאיר כגחליליות את הרחוב, מאדימות ומכחילות מפנסי אמבולנסים וניידות. עד הבוקר אחד משני הפצועים, מוכר למשטרה כמובן, כבר היה מת.

השמועות התפשטו במהירות ברשת. יריות? רצח בסמילנסקי? מה קשור? למחרת דיווחו אנשי עומר שהם טווחו בירי ״חריג״ מתל שבע השכנה. כבר לא מדובר באקדחים עות׳מאניים או רובי קרלו מאיקאה, טענו עומריסטים קרביים, היד הנעלמה של האירוניה, סחטה את הדק רובה הסער ״נגב״, והנגב - סער. מי שהבליג כשנשקיות נגנבו בטיקטוק, הביט בחור שהותיר קליע שחדר לאחד הבתים, ותהה אם זהו התריס ששבר את גב הגמל.

״רוביק, רוביק תתעורר, אין ביטחון אישי יותר״, הקלידו תושבים בפייסבוק. חרדה וזעם התערבבו בין ארבעת המינים של החג, וסופת חול המועד החלה. תמונות של שתי מכוניות בוערות שותפו ברשתות, דיווחים על נשים שהוטרדו בידי בדואים ושמועות על יריות בשכונות נפוצו מכל עבר. דוברות המשטרה ניסתה לעצור את הסופה. ״מאז אתמול מופצת הודעה שבה נטען כי הבוקר נורו יריות בעומר והוצתו בנחל בקע בבאר שבע רכבים גנובים. מדובר בהודעה מגורם לא מוסמך אשר אין בינה לבין האמת דבר… דיווח לא מהימן חוטא לאמת עד כדי פגיעה בתחושות ביטחון הציבור״.

אבל לחץ הרשת עשה את שלו. ראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ', כתב בפייסבוק שהמשטרה ואגפי העירייה יצאו במבצע להגברת הביטחון האישי. שוטרים רכובים על סוסים נצפו במרכזי הקניות, יחידת האופנוענים עצרה רכב בלי לוחית זיהוי וגילתה אקדח מוסלק, שוטרי העיירות לכדו גבר ואישה שירו בנשק לא חוקי בשכונה 1 בתל שבע, אבל לא ברור אם התגלו בוני וקלייד של המגזר או עוד גבר שהפיל אחריות על אשתו. אפילו גנב רכב חסר רצועת טיימינג, נלכד כשניסה לשדוד רכב עומד ברמזור. מצד אחד, באמת כל הכבוד על הפעולה המהירה והנחושה ושאפו על תוצאותיה. ומצד שני עולה התמיהה: אם זה אפשרי, למה לא בשאר השנה?
מטבעם, מבצעי החגים נגמרים כשמגיע ״אחרי החגים״ וצריך לטפל בכל המשימות שנדחו. התקשורת תלעס את הסופה לדק ואז תעבור הלאה, ושוב תושבי הדרום ייוותרו עם השאלות: איך הגענו למצב הזה שוב, כמה זמן יחלוף עד ההתפרצות הבאה, והאם יש פתרון לטווח הארוך?

בכיר לשעבר ברשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, שלומד את החברה הבדואית מכל צדדיה כחלק מעבודתו היומיומית. הוא מכיר את השטח ואת המשרדים שבהם מתקבלות ההחלטות. פניתי אליו כדי ללכוד את תמונת המציאות החמקמקה, אך כדי שלא ייאלם מאחורי מכבסות מילים מובאים דבריו ולא שמו ותפקידו.
איך אתה מסביר את מה שקרה בחג ולמה?
"לטעמי, מה שמוביל להתפרצות הזאת זה המחלוקת על הקרקעות, זה שורש הרע. הממשל הצבאי העביר בשנות ה־50 את הבדואים מכל השטחים שבהם ישבו מערבית לכביש 40. בשנות ה־70 החליט מי שהחליט לסיים את מה שהאנגלים לא הספיקו, ולהסדיר את רישום כלל הקרקעות בנגב. אלא שעד היום הקרקעות נמצאות בסיבוך משפטי שמונע כל אפשרות לעשות הסדרה. המדינה אומרת שמבחינת הצדק אי אפשר לקנות בעלות על קרקע בכוח הזרוע ופלישה לשטח, מצד שני בית המשפט אומר שאחרי כל כך הרבה זמן, גם לפנים משורת הדין, הבדואים צריכים לקבל פיצוי על הקרקעות שהופקעו מהם".

אז למה זה לא קורה?
"שיטת הסלמי. בכל פעם שיש תוכנית, היקף הפיצוי שנדרש על השטח שהופקע עולה ועולה. מבחינתם, זאת קרקע שהמדינה לקחה ואמורה לפצות אותם. וזה יוצר התנגשות נרטיבים שלא מתכנסת לשום דבר. לפני עשור בני בגין הוביל את 'תוכנית ההסדרה' שהעניקה לבדואים הרבה יותר מאשר הם אי פעם קיבלו. הוסכם לתת פיצוי על כלל הקרקע שנטענה כשלהם, ולא רק על השטחים שבהם ישבו בפועל. אף שבגין איש ימין מובהק, הוא הבין שהבדואים צריכים לקבל פיצוי גם על קרקע שלא ישבו עליה, מפני שגורשו ממנה.

"היתה תחושה שהפעם הולכת להיות פעולה נחושה, שתסדיר את העניין הזה עד תומו. בפעם הראשונה, הבדואים הגיעו עם מידות ומדידות לשטחים שלהם, וכבר התחלנו לחשב שיעורי בנייה וכמה דונמים לתת לבדואים כפיצוי. התפיסה היתה שהדרך היחידה להחזיר למדינה את רוב קרקעות הנגב היא באמצעות החזרת מעט קרקע והרבה כסף לבדואים. אבל זה הפיל את 'ההסדרה'. אנשי הליכוד והבית היהודי בוועדת הכנסת, מירי רגב ובצלאל סמוטריץ׳, אז עוד כמנכ"ל רגבים, הסכימו לשלם כסף, אבל לתת קרקע? בשום פנים ואופן לא.
"החוק נמשך בחזרה, במקום הסדרה החליטו להתעסק אך ורק בפיתוח כלכלי של היישובים הקיימים, מתוך מחשבה שבאמצעות השקעה כלכלית ניכרת ביישובים הקיימים, איכשהו הבדואים יתכנסו לתוך הערים הגדולות. המדינה השקיעה סכום עצום בפיתוח הכלכלי של יישובי הבדואים, אבל מכל המגרשים שהוצעו למכירה אוכלסו לכל היותר כמה עשרות בודדות. ההתכנסות לא קרתה ולדעתי גם לא תקרה".

למה?
"לבדואים בפזורה אין שום תמריץ לעשות דבר כזה. בסופו של דבר העובדות נקבעות בשטח, בכל שנה יש יותר מ־2,500 זוגות צעירים שמתחתנים והם צריכים בית משלהם. איפה הם יגורו? עד כמה שנאכוף הפרות בנייה בלתי חוקית, אם אין להם מענה אמיתי ופתרון, השטח יתמלא בעוד ועוד מבנים, ואין שום דרך לעצור את זה. צריך להבין שמאז ניסיון ההסדרה ב־2014, הדברים השתנו, נכון להיום מספר התביעות גדל מאלפיים לעשרות אלפים. בדואים עם טענה על קרקע ששייכת להם, שנזקקו לכסף מהיר, התחילו למכור זכויות על תביעת הבעלות לסוחרי אופציות. וזה מעמיד את המדינה מול סיוט משפטי של תביעות פרטניות וצורך להסדיר כל מקרה לגופו.

"נוסף על כך, בשנים האחרונות הבדואים מצאו שיטה להכשיר כל יישוב. הם תובעים את המדינה בבית המשפט העליון על זכות הילדים לחינוך. בית המשפט פוסק שצריך להקים בית ספר, וכך מחייב את משרד החינוך להקים בית ספר ביישוב לא מוכר. אבל אין תשתיות מתאימות, הרשות העירונית אומרת שהיא לא יכולה לספק אותן, ואז על אפנו וחמתנו בתי המשפט מאלצים אותנו להקים כביש, חשמל ומים בשביל בית ספר ביישוב לא מוכר. ואם יש בית ספר, תבוא גם מרפאה ויבוא מתנ״ס והנה יישוב חדש, שהוקם בפועל על ידי מדינת ישראל כנגד רצונה בכל מקום שאליו פלשו הבדואים. וכל זה רק מפני שבימין התנגדו לתת מעט קרקעות מדינה לבדואים".

ואיך זה משפיע על חוסר המשילות?
"כשיש לך יישוב על כל גבעה ובכל ואדי, אתה מקבל מערב פרוע. אין משילות כי האכיפה לא מצליחה להגיע או להשתלט עליהם בשטח העצום שעליו הם שולטים בפועל. השממה הריקה הזו היא מרחב פורה להצמחת עבריינות וזה רק הולך ומידרדר. ההתפרצות שאתם חווים עכשיו היא תוצאה של התמוטטות 'ההסדרה' אבל גם תולדה של 'מדיניות של חוסר מדיניות' מתמשכת של החברה הישראלית ביחס לחברה הבדואית".

אבל מה הקשר בין ירי מתל שבע ורציחות בלקיה - יישובים מוסדרים לחלוטין - לבין ההסדרת הקרקעות?
"למרות מה שחושבים, במשך השנים מנהיגות החברה הבדואית היתה אחראית ודאגה להוריד את גובה הלהבות, ומצד שני גדל כאן דור חדש בלי עתיד ותקווה. למנהיגות הוותיקה אין מענה לצעירים, ומי שמעורב בפשיעה זה בעיקר צעיר בדואי, ללא אופק תעסוקתי, ללא מסגרת, שלא יודע עברית, בנשירה גלויה או סמויה ממערכת החינוך. צעיר כזה הוא טרף קל לגורמי פשיעה, שמנצלים זאת ומציעים לצעירים הכנסה גבוהה. קל להתפתות לזה וזה יוצר פצצת זמן מתקתקת. הקו בין צעיר שמתעסק בפלילים להתארגנות טרוריסטית דק במיוחד, וזה דבר שצריך להדיר שינה מעינינו ולהדאיג אותנו מאוד".

***
כמעט חצות, ג׳מאל אלקרינאוי עדיין עובד במשרד והוא מודאג. אלקרינאוי, תושב רהט, משמש מנכ"ל עמותת ״שחר חדש בנגב״. זה 12 שנה שהעמותה עוסקת בשיפור החינוך והתעסוקה ובהצמחת הדור הבא של מנהיגות בקרב צעירי החברה הבדואית. תחושת הדחיפות בקולו מבהירה שגם בו אירועי החג נגעו עמוקות. ״התקשורת אוהבת להציג את הפשע והוונדליזם כתופעה שמתרחשת בחברה הבדואית כולה, אבל צריך להפעיל את השכל הישר ולראות שבחברה הבדואית רוב האנשים רוצים להשתלב בחברה הישראלית, אנשים התגייסו ומתגייסים לצבא, תרמו ותורמים לחברה, אבל מי שעושה את הרעש הוא קומץ עשבים שוטים".
אבל למה זה קורה? מה מוביל להתפרצויות האלו?
"אנחנו נמצאים בוואקום. אילו חיים צפויים לרוב הצעירים הבדואים? זה השעמום, חוסר המעש וחינוך לא טוב. חשוב להבין שלהצביע על הבעיה, זה לא להצדיק את המעשים שנעשו. בטח ובטח שצריך לתפוס עבריינים ולהעניש אותם, ועם זאת, אני אומר לחברה היהודית: בואו נירגע שנייה, ניקח נשימה ולא נכפיש חברה שלמה".

דווקא בגלל שאתה אחד מסוכני השינוי, אני תוהה אם זו לא הסרת אחריות עצמית לומר כל הזמן שזה רק קומץ?
"החברה הבדואית עוברת תהליך מורכב של מעבר מחיים מסורתיים לחיי מודרנה וטכנולוגיה. הצעירים לא שומעים להנהגה הוותיקה, ומתנהגים בהתאם. שום דבר לא מצדיק פשיעה, ולקחת את החוק לידיים זה אסור בתכלית האיסור. ובכל זאת גם הבדואים מושפעים ממה שקורה מסביב. הישראליות אלימה יותר, החברה הערבית אלימה יותר וכך גם החברה הבדואית. כדי לפתור את זה צריך לטפל בעומק הבעיה. לייצר דור סבלני וסובלני".

איך?
"אין פתרון של זבנג וגמרנו. החברה הישראלית צריכה לעבוד כדי לשנות את הדור הבא ולהציל אותו ממערכות חינוך רדודות וכושלות, מהיעדר מסגרות חינוך לא פורמלי ומהיעדר אופק תעסוקתי. מה שקרה בבאר שבע בחג קורה כל הזמן גם ברהט, בלקיה ובחורה. אתה לא יכול רק לקוות ולהתפלל שדברים כאלו לא יקרו, צריך להתחיל לטפל במחלה ולא בסימפטומים שלה. מה צריך ילד? רק מבוגר אחד שידריך אותו לכיוון הנכון, וכשאין את זה הדרך כואבת, לכולנו".

אבל אם החינוך רע ואין עתיד ותעסוקה, איך זה שיש בדואים שמצליחים גם במקצועות החינוך, רפואה, עריכת דין?
"ברור שיש מגמת שיפור במערכת החינוך ויש בחברה הבדואית הרבה משכילים, רופאים, עורכי דין וכו׳. אך מספרם עדיין נמוך מאוד בהשוואה לאוכלוסייה הכללית - בהערכה, מדובר ב־4-3 אחוזים מכלל האוכלוסייה הבדואית. עדיין יש הרבה מה לעשות והדרך ארוכה ליצירת חינוך איכותי, מקצועי שמצמיח מנהיגות ומאפשר ביקורתיות ולקיחת אחריות על הנעשה בתוך החברה".

בדרך חזרה נעמדתי ברמזור. רכב שחור נעצר לידי בחריקה שקטה. בחצי עין הבחנתי בכובע המצחייה, תנוחת היד השמוטה על מושכות ההגה, ובמבט שהחל לסוב לעברי, החלון החל לרדת מטה. הגברתי את המוזיקה, הישרתי את מבטי קדימה אל האופק, מתעלם מהסימון בצד. הו האירוניה, חשבתי לעצמי, סכסוך דרכים עם בדואי באמצע כתבה על יחסי בדואים ויהודים בנגב. הרמזור הבין למצוקתי ושחרר אותי לדהרה ירוקה הלאה אל תוך הלילה. ארור מי שתכנן את רמזורי הלילה. גם במהירות לא חוקית מעט נתקעתי בצומת הבא באדום ארוך ומחמיר ביותר. הרכב שוב נעמד לצידי, החלון נפתח, והנהג החל מצפצף ומצפצף לתשומת ליבי. חסתי על שנת אנשי עיר הפועלים, הנמכתי את המוזיקה ופתחתי את החלון. "אחי" … אמר המבטא במהירות, "יותר כמו בן דוד", חשבתי להשיב. "אפשר לשאול משהו?" "כן, בטח", השבתי, תוהה לאיזו מלכודת אני נופל הפעם.
"תגיד, איזה מוזיקה אתה שומע?" מה? השבתי לבחור, מתקשה להבין את השאלה. ״תגיד לי מה שיר זה אתה שומע עכשיו?״
למה אתה שואל? ״כי אני רואה אותך ככה מרמזור קודם, מתופף על הגה, עושה גיטרות באוויר, ואני רוצה לדעת, איזה שיר עושה אותך ככה?״
״לילה בכרך״ של ״הכל עובר חביבי״, עניתי. לא האמנתי שנתפסתי עם האוזניים למטה, אבל היי, היה לי תירוץ לאשמת העונג, גרי אקשטיין ז״ל ניגן כאן.
"חֲבִּיבִּי?", תהה הבדואי, "זה ערבים?" לא בדיוק, השבתי. "תקשיב", הגברתי את המוזיקה עד שהצלילים הדהדו במרחב בין שתי מכוניות בצומת באר־שבעי. לפתע שמעתי את מילותיה של רחל שפירא אחרת לחלוטין ״עיקר העיקרים, אנחנו נשארים, ביחד או לחוד. דו־שיח מקומי, אתה וגם אני, ללא קריאות עידוד, ואנחנו בין היתר, בגלוי וגם בסתר״.
"שיר טוב", חייך הבדואי, "בטח יש ביוטיוב", אמר, סגר את החלון והפליג לדרכו הירוקה.