בעולם ספורט שבו כל אוהד רונאלדו או מסי או ג'וקוביץ' מחפש בדל הוכחה סטטיסטית לעליונות מושא הערצתו - בדיון הבלתי נגמר סביב "הגדול בהיסטוריה" - פרש השבוע, בגיל 36, ספורטאי־על שלא השאיר מקום לדיון. מדובר בכוכב הסומו, יוקוזונה האקוהו־שו מונחבאטין דאביירגאל.
האקוהו הגיע ממונגוליה ליפן בגיל 15, כשהוא שוקל רק 62 קילוגרם. הוא לא קיבל שום הצעה להצטרף לחוות מתאבקים עד שמתאבק מונגולי אחר השתדל עבורו. ההמשך היה היסטורי: האקוהו זכה עם השנים 45 פעמים ב"באשו" - טורניר גביע הקיסר הנערך שש פעמים בשנה - 13 פעמים יותר מכל מתאבק אחר. 16 פעמים הוא עשה זאת ללא הפסד - כפול מהלוחם במקום השני. הוא סיים את הקריירה באופן מאגי עם ניצחון ללא הפסד, בתחרות שנערכה ביולי בנאגויה. את הטורניר האחרון החמיץ בגלל פרוטוקול קורונה.
האקוהו ייצג עליונות ספורטיבית, אך במידה רבה סימן תהליך כואב ליפן - עידן שבו הסומו, הספורט הלאומי, למעשה נגזל ממנה. מתאבקים זרים החלו לרשום הצלחות משמעותיות בסומו בשנות ה־90, ושניים מהם - אקבונו מהוואי ומוסאשימרו מסמואה האמריקנית - הגיעו לדרגה הגבוהה של יוקוזונה.
התופעה האקזוטית הפכה לשיטפון כשבמאה הנוכחית החלו להגיע מתאבקים ממונגוליה, שם נערך לראשונה טורניר גילוי כישרונות רק בשנת 1992. 17 שנים רצופות לא הוכתר שום יפני כיוקוזונה, ו־5 מ־6 היוקוזונה האחרונים היו ממונגוליה, למרות הגבלות נוקשות מאוד על מספר הזרים בענף.
הסיבה לכך היתה כפולה. ראשית, למונגוליה מסורת היאבקות אדירה. יש הרבה מסורות היאבקות עולם, שתיים מהדיסציפלינות - סגנון חופשי וסגנון יווני־רומי - הן אפילו ענפים אולימפיים. אבל ספק אם יש טורניר קשה כמו ה"נדאם", באומה שעדיין כ־40 אחוז מתושביה נוודים - ילדים רוכבים על סוסים ומתאבקים מילדות - מתכנסים 500 מתאבקים לטורניר הכרעה עם קרבות שלעיתים נמשכים שעות. את הטורניר ייסד ג'ינג'יס חאן בעצמו כדי לשמור על הכושר של לוחמיו.
אבל אז גילו המונגולים את הסומו, בעוד היפנים מפנים לענף עורף. הסיבה לכך כלכלית: מתאבק סומו יכול להגיע לשכר של כמה מאות אלפי דולרים בשנה. יפה, אבל לא יוצא דופן ביפן העשירה, ולא אטרקטיבי יחסית לתוכנית אימונים לא אנושית. המתאבקים מצטרפים לחוות בגיל 15, חיים בתנאים ספרטניים קיצוניים, וגם עוברים האבסה כפויה שבעולם המערבי נחשבת לא מוסרית אפילו לבעלי חיים.
אבל במונגוליה, שם השכר החודשי הממוצע עוד לא הגיע ל־600 דולר לחודש, קריירת סומו ביפן היא חלום הוליוודי כמעט. זאת, גם אם בעידן הנוכחי מומחים מסמנים את הכלכלה המונגולית ככוח עולה.
הזיווג בין המונגולים לקודים התרבותיים הנוקשים של יפן לא תמיד היה ירח דבש. היוקוזונה המונגולי הראשון, אסאשוריו, שבעשור הראשון למאה הזו נראה היה שצועד בקלילות לתואר "הגדול בהיסטוריה" - היה שנוא בעיני היפנים בגלל בעיות שתייה וקטטות בפאבים. בשלב מסוים, הוא הואשם באופן כוזב בקניית קרבות - האשמה שהופרכה בתביעת דיבה. ב־2010 הכריחה אותו התאחדות הסומו לפרוש. הוא חזר זועם למונגוליה, נתפס שם כקורבן, וכיום כאחד האנשים העשירים במדינה - הונו נאמד ב־50 מיליון דולר – הוא מקדם ענפי היאבקות אחרים.
עם האקוהו העניינים היו חלקים יותר. הוא היה המונגולי הטוב שהציל את הענף מהמונגולי הרע. פה ושם שתה קצת ונחשב אגרסיבי מדי, אבל הקים משפחה עם דוגמנית יפנית ונתפס כמכבד את התרבות המקומית. ב־2019 ביטל את אזרחותו המונגולית - באופן רשמי בגלל רצונו להישאר ביפן כראש חוות מתאבקים, דבר שמותר רק לבעלי אזרחות יפנית. אבל הוא עשה זאת רק אחרי מותו של אביו, המדליסט האולימפי הראשון של מונגוליה. אמו של האקוהו הכחישה כי האב התנגד לשינוי האזרחות, ואמרה כי הצעד בלתי נמנע.
