אור ירוק, דגל לבן

אחרי שבמשך שנים גייסה את העולם לעכב את היכולות של איראן, נדמה שישראל משנה כיוון • הסכמת הממשלה לחזור להסכם הגרעין תתרום לביטול הסנקציות וליציבות המשטר בטהרן

ההתנגדות לאיראן אפשרה לכרות בריתות עם יריבותיה. מחאה נגד הסכם הגרעין, לפני החתימה ב־2015 \\ צילום: אי.אף.פי

בשבוע שעבר הבהיר שר הביטחון בני גנץ בראיון לירחון האמריקני "Foreign Policy", כי ישראל לא מתנגדת לכוונת ממשל ביידן לשוב להסכם הגרעין עם איראן. הלכה למעשה, עם הודעתו של גנץ נחשף הנדבך האחרון של מדיניות הממשלה בכל הקשור לתוכנית הגרעין האיראנית - והתמונה השלמה מאוד מטרידה.

רוב הכותרות סביב תוכנית הגרעין בשבועות האחרונים נסובות סביב שאלת קרבת איראן למעמד מדינת סף גרעינית, קרי - מדינה בעלת יכולת עצמאית להרכיב פצצה גרעינית בתוך פרק זמן קצר. בסוף ינואר, ימים ספורים לאחר שנכנס לתפקידו, אמר מזכיר המדינה טוני בלינקן שאיראן עמדה מרחק שלושה-ארבעה חודשים ממעמד של מדינת סף גרעינית. כיום - כעבור שמונה חודשים - הממשל סבור שאיראן נמצאת מרחק של חודש עד שבועות בודדים מנקודה זו.

ההערכות הללו אינן חדשות. בפברואר 2020 למשל, ההערכה האמריקנית היתה שאיראן במרחק של עד ארבעה חודשים ממעמד של מדינת סף. ערב הכניסה לתוקף של הסכם הגרעין ב־2015, העריך בכיר לשעבר בסוכנות האו"ם לאנרגיה אטומית, אולי היינונן, כי בניגוד לטענת ממשל אובאמה, שלפיה ההסכם עמד להאריך לשנה את טווח הזמן של איראן להפוך למדינת סף - הרי בפועל, ההגבלות שהוטלו על פעילות הגרעין בהסכם האריכו את התקופה בשבעה חודשים לכל היותר.
המחלוקות הללו לא מוכיחות שההערכות עצמן לא חשובות. הן כן. משמעות הסתירות בין הנמצא והמוערך בכל הקשור להתקדמות תוכנית הגרעין היא שמשהו קרה בשנים האחרונות שמנע מאיראן להגיע ליעד הנכסף. מהו הדבר הזה?

הישגים מוכחים

"הדבר הזה" הוא ישראל. בעשור האחרון פעלה ישראל לפי אסטרטגיה רב־ממדית שיעדה היה לפגוע באיראן בארבע דרכים עיקריות: גרעינית, צבאית, מדינית וכלכלית. בתוכנית הגרעין עצמה, ישראל פעלה הן בשיתוף פעולה עם הממשלים האמריקניים והן באופן עצמאי. חוסלו מדעני גרעין איראנים. באמצעות לוחמת סייבר, ישראל חיבלה במערך הצנטריפוגות ובמרכיבים מרכזיים אחרים של תוכנית הגרעין פעם אחר פעם. ובאמצעות חבלה פיזית, גרמה ישראל נזק משמעותי למתקני הגרעין השונים של איראן.

אשר ליכולות הצבאיות של איראן, ישראל התמקדה בפגיעה בכוחות הצבאיים וביכולותיה של איראן בסוריה. ישראל הגיעה להסכם מדיני חסר תקדים עם רוסיה, שאפשר לה חופש פעולה נגד יעדים איראניים ונגד משלוחי נשק לחיזבאללה שהועברו לסוריה בדרך ללבנון. אבל היא גם פעלה נגד נכסים ימיים של איראן בים האדום, במפרץ עומאן ועוד.
ברמה המדינית, ההתנגדות החד־משמעית העיקשת והקבועה של ישראל להסכם הגרעין, ובכלל לכל מהלך שהעצים את איראן, אפשרה לה לכרות בריתות עם מדינות ערב במפרץ הפרסי ובצפון אפריקה, שהולידו את הסכמי אברהם. הבריתות שימשו מכפלת כוח של ישראל ושאר המדינות במערכותיהן המשותפות והנפרדות נגד איראן וגרורותיה - בתימן, בעיראק, בעזה ובאפריקה. הפעילות הדיפלומטית של ישראל גם גרמה לכך שהסכם הגרעין וכל ניסיונות פיוס אחרים כלפי איראן - לרבות ההסכם לשיתוף פעולה אסטרטגי שלה עם סין - נתפסו כשנויים במחלוקת וגרמו לתומכיהם להיות במגננה.

וברמה הכלכלית, הפעילות של ישראל בכל הקשור לשכנוע ממשל טראמפ לנטוש את הסכם הגרעין ולחדש את הסנקציות הכלכליות - מנעה מאיראן את היכולת ליהנות מפירות ההתקדמות שלה בתחום הגרעין. ערב כניסת ג'ו ביידן לבית הלבן, איראן היתה על סף התמוטטות כלכלית ופוליטית. פעולות המחאה של הציבור האיראני נגד המשטר הגיעו לכל רחבי איראן וכל שכבות החברה השתתפו בהן. משמעות הדבר היתה ברורה - גם אם המשטר היה עובר את קו הסיום הגרעיני, הוא לא היה יכול ליהנות מכך ולו לרגע אחד. המערכות האזוריות שלו הפכו לקשות יותר ויותר לקיום עקב מחסור במימון. ואויבי איראן התלכדו סביבה ונגדה בכל תחום.
איראן, שנמצאה במרחק חודשים בודדים ממעמד מדינת סף גרעינית, היתה גם במרחק חודשים בודדים ממהפכה פנימית, שעם הגיבוי של שכנותיה - היתה יכולה להפיל את משטר האייתוללות.

בידיים קשורות

דבריו של גנץ מהפתיח, משמעותם שישראל מוותרת על הנדבך הכלכלי של האסטרטגיה שיושמה עד כה. זאת משום שמשמעותה של חזרה אמריקנית להסכם משנת 2015 היא שארה"ב תבטל את כל הסנקציות הכלכליות שלה על איראן, ותאפשר למשטר לא רק לשרוד כלכלית אלא גם להביא שגשוג כלכלי לציבור האיראני, לפחות ברמה שתייצב את המצב הפנימי לטובת המשטר.
הממשלה ביטלה את המערכה הישירה של ישראל נגד מתקני הגרעין כבר בימיה הראשונים, כאשר שר החוץ יאיר לפיד הודיע שישראל לא תפתיע את הממשל עם צעדים עצמאיים ולא מתואמים. מאז ההודעה, לא דווח על שום נזקים במתקני הגרעין של איראן.

אשר להיבט הצבאי, רוסיה עצרה למעשה את המערכה הישראלית בסוריה, לאחר שהנשיא פוטין החליט לבטל את ההסכמה שלו שלא להפריע לפעולות של צה"ל נגד מטרות איראניות שם. אבל סוריה אינה הזירה היחידה שבה הממשלה הפסיקה לפעול מול ההתעצמות האזורית של איראן. המתקפה האיראנית בסוף יולי נגד ספינת המסע הישראלית שעגנה מול חופי עומאן, שבה נהרגו שני אנשי צוות, חלפה ללא תגובה ישראלית. ובשבוע שעבר, ישראל לא עשתה דבר כדי למנוע מאיראן לספק דלק לחיזבאללה בלבנון, אף שאספקת הדלק מהווה הפרה בוטה של הסנקציות האמריקניות.
מבחינה מדינית, המגמה של ישראל היתה תמיד גם לחזק את אויבותיה של איראן, וגם להילחם נגד המוכנות של המערב - לרבות הדמוקרטים - להעניק לגיטימציה לתוכנית הגרעין האיראנית. הסכם הגרעין לא רק שימר את היכולות של איראן ואפשר לה לפתח יכולות גרעיניות מתקדמות יותר ומערך טילים שמסוגל לשאת ראשי נשק גרעיניים. הוא גם העניק לגיטימציה בינלאומית לתוכנית הגרעין שפותחה תוך הפרה בוטה של החוק הבינלאומי.
הודעתו של גנץ, שלפיה ישראל לא מתנגדת לחזרה אמריקנית להסכם הגרעין, מהווה מוכנות ישראלית להצטרף לממשל בהענקת לגיטימיות מדינית/משפטית לתוכנית הגרעין של איראן.
לנוכח כל האמור לעיל, האסטרטגיה של הממשלה להתמודדות מול תוכנית הגרעין של איראן היא להרים דגל לבן בכל מישור ומישור. הדרך של הממשלה לשווק את אסטרטגיית הכניעה שלה מול איראן גם כן ברורה. את חוסר המעש שלה היא מצדיקה באמצעות הטלת האחריות להחלטה שלה על מי שבנה ויישם את האסטרטגיה הישראלית שמנעה מאיראן להפוך למדינת סף גרעינית עד כה - האיש שנפתלי בנט מכנה "קודמי". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר