כניעה / מישל וולבק
(בבל)
"כניעה" התפרסם ב־2015, הרבה אחרי אסון התאומים. אין בו דימויים של מטוסים נופלים על מרכזי ערים, אבל קוראים בו בבירור את הדי הטראומה מהטרור האסלאמי ומהחרדה - שלא שככה מאז - מפני האיום של האסלאם הפוליטי על אורח החיים החילוני במערב. זה טקסט שכולו ספוג פחד. באופן סימבולי, ביום שבו פורסם הספר התרחש הפיגוע במשרדי "שרלי הבדו", ובתוך כך, הטרור - שכמעט אינו מופיע בספר עצמו - נכרך בו.
אבל הפחד בספר (שתורגם מצרפתית על ידי עמית רוטברד) אינו מטרור, אלא מהאסלאם עצמו. עבור וולבק, האסלאם, גם כשהוא נראה מתון ופרוגרסיבי, עלול בכל רגע להפוך את פניו ולחשוף את צדדיו התוקפניים; האסלאם, בעיני וולבק, הוא סוס טרויאני, והמערב לוקה בעיוורון כשהוא לא רואה זאת.
השנה היא 2022, וצרפת על סף מערכת בחירות קריטית. לא רק הימין הקיצוני חזק, אלא גם מפלגת המוסלמים של צרפת, בהנהגת מוחמד בן־עבס, שנחזה להיות מוסלמי מתון. "להציג אותו בתור איש טליבאן או טרוריסט זו תהיה טעות גסה", אומר למספר מכר שמאלני. אך המספר, פרופסור לספרות בסורבון, שחי (כמו כל גיבוריו של וולבק) חיים ריקניים ודקדנטיים, לא נופל בפח. הוא רואה את עצמו כגרסה עכשווית לקסנדרה הנביאה שאיש לא שעה לנבואותיה.
ואכן, כאשר בן־עבס עולה לשלטון במפתיע, צרפת משנה את פניה: הסורבון הופך לאוניברסיטה מוסלמית, היהודים עוזבים לישראל, הנשים יוצאות משוק העבודה ומתכסות ברעלות, הנוצרים מתאסלמים. שם הספר, "כניעה", מייצג את התפיסה שהיחס של המערב לאסלאם כנוע כמו זה של אישה מזוכיסטית (ההקבלה היא לגיבורת הספר "סיפורה של אוֹ" שנכתב תחת שם העט פּוֹלין ריאז') - מערב שהוא נשי, סוטה ומושפל מבחירה.
לא צריך לשפוט את הספר בקריטריונים של תוקף היסטורי: שנת 2022 קרובה, וקשה לראות איך תחזיתו הפוליטית של וולבק קרובה להתממש (אין כלל מפלגה אסלאמית בצרפת). אבל מה שלא איבד את הרלוונטיות שלו הוא החרדות מפני האיום האסלאמי על המערב, ובצרפת במיוחד, והתחושה שכמו המטוסים על מגדלי התאומים - גם האסלאם הפוליטי עשוי לחדור בבת אחת ובלי התראה ללב התרבות המערבית ולהרוס אותה.
קרן דותן
סאנסט פארק / פול אוסטר
(עם עובד)
גיבורי "סאנסט פארק" הם חבורת בני 30 מינוס או פלוס, צעירים אבל לא מדי, שפולשים לבניין נטוש בסאנסט פארק - באזור האבוד של ברוקלין שצמוד לבית הקברות העצום "גרינווד" - והופכים בו לדיירים זמניים. אף אחד לא מרים גבה לנוכח העובדה שאת פעולת הפלישה מבצעים אנשים רגילים: צלם שמתעד בתים שפונו, דוקטורנטית לקולנוע, בעלים של חנות יד שנייה אזוטרית. הם כולם נפשות תועות: ביחסיהם עם הוריהם, עם עצמם ועם בני זוגם, בחוסר היכולת שלהם להתחייב ולהיקשר, במרדף שנכפה עליהם אחר כסף, במאבק ההישרדות שתוצאותיו חיים שפויים בעיר או מוות צפוי במרחקים עלומים. "אסור לך להתפרק לגורמים", אומר לעצמו הגיבור של הרומן, מיילס הלר. ומאותו רגע הוא מתפרק לגורמים.
פול אוסטר, אולי הסופר הניו־יורקי החי המפורסם ביותר בעולם כיום, כתב שבעה רומנים בעשור שלאחר 11 בספטמבר. אבל הליך העיבוד וההטמעה של האסון ביצירתו הוא עניין מורכב, מתמשך ורב־ממדי. בסאנסט פארק, שפורסם ב־2010, זה מתממש בתיאור דורי של צעירים ניו־יורקים שנאלצו למצוא חיים ופרנסה בעיר שרויה באבל וטראומה, והפכו למוחים ולאנרכיסטים אחרי 2008. את "סאנסט פארק" (בתרגום ברוריה בן־ברוך) אפשר לקרוא כאותו קיר לא מטויח - המסמל את זיכרון בית המקדש בבתים של יהודים. הקיר הזה עדיין מפויח ונוכח בתודעה האמריקנית, ודאי בזו הניו־יורקית, וכמו הצל של המגדלים על רחובות מנהטן - אף הוא מעביר לעיתים קרובות צינה בגוף האומה.
עמר לחמנוביץ
ילדה עם שיער מוזר / דיוויד פוסטר וואלאס
(הקיבוץ המאוחד)
"המקום: בלומינגטון, אילינוי. התאריכים: 13-11 בספטמבר, 2001. הנושא: מובן מאליו". כך פותח דיוויד פוסטר וואלאס את רשמיו מיום האסון הלאומי של אמריקה, שמתואר על ידיו במילה אחת פשוטה שחוזרת על עצמה - "הזוועה". וואלאס, כמו רוב האמריקנים, צפה בחלום הבלהות הלאומי בטלוויזיה, ובמקרה שלו - בזו של שכנתו בת ה־74.
התיאור נכלל במסה הסיפורית "המראה מהבית של גברת תומפסון", שהופיעה במקור בקובץ של וואלאס בשנת 2004, ובעברית נכללה באוסף "ילדה עם שיער מוזר" (בתרגום אלינוער ברגר ואסף גברון). אף על פי שמסה זו היא היחידה העוסקת ישירות באסון, דומה שניתן להתייחס לרבות מהקורפוס הוואלאסי מ־2001 ועד התאבדותו הטרגית ב־2008 כהד עמום לטראומה.
וואלאס מתאר במסה בלשון מדודה, נונשלנטית ואחוזת בעתה גם יחד, כיצד צופים האמריקנים בקריסת התאומים בשידור ישיר, איך נצרבים המראות האיומים בתודעתם ובאיזו צורה הם מנסים להסביר את הדבר אחד לשני. "זה נראה גרוטסקי לדבר על טראומה שנגרמת על ידי קטע וידאו בזמן שהאנשים בווידאו עצמו הולכים אל מותם", הוא כותב.
ה"זוועה" היא הרגע שבו הטרור חדר לכל בית אמריקני, חלחל לחלומותיהם של כל תושבי היבשת ושידר להכרתם דימוי ויזואלי שהכירו רק מהסרטים. זה הרגע שבו המציאות האמריקנית הפכה לגדולה מכל סרט שובר קופות, ושבו המילים אמנם תיארו את שמתרחש מולן, אך היכולת להעניק לו פשר - נעתקה מהן.
אלעד נבו
פונדמנטליסט בעל כורחו / מוחסין חאמיד
(כתר)
צ׳אנגז, גיבור ספרו של מוחסן חאמיד, הגיע לארה"ב מלאהור שבפקיסטן, עיר עתיקה שמספר תושביה כמעט זהה לזה של ניו יורק. הוא התקבל ללימודי מנהל עסקים בפרינסטון וזכה גם במלגת קיום. ״אני לא עני״, הוא מבהיר לזר שלו הוא מספר את סיפור חייו ב״פונדמנטליסט בעל כורחו״. ״...בית המשפחה שלנו עומד על של כארבעה דונמים במרכז גולברג, אחד האזורים היקרים ביותר בעיר הזאת. אנחנו מעסיקים כמה משרתים ובכללם נהג וגנן - ובאמריקה זה היה מעיד על עושר מופלג. אבל אנחנו לא עשירים...״ (מאנגלית: מרינה גרוסלרנר).
ההבחנה הזו, בין מעמדו הכלכלי והחברתי שם וכאן, טוענת את סיפורו של צ׳אנגז במתח מן העמוד הראשון. הצעיר המוכשר והאינטליגנטי מוצא לעצמו במהירות מקום בחברה האמריקנית, כך לפחות נדמה לו, עד שמגיע הפיגוע במגדלי התאומים ובעקבותיו המעורבות הצבאית האמריקנית באפגניסטן, והוא מגלה את הסדקים העמוקים בשייכות־לכאורה שלו.
צ׳אנגז נדרש לברר מחדש את זהותו. אגב כך, הנוחות האמריקנית שאליה הסתגל נראית פתאום פחות זוהרת, הקפיטליזם חושף את פניו המנוכרות, וכל ניסיון למצוא חמלה מתחת למעטה הצדק והביטחון העצמי של האומה בעלת הצבא החזק בתבל - מסתיים במפח נפש. סיפורו של צ׳אנגז, הנע קדימה ואחורה בזמן, מסופר בגוף ראשון - בחירה ספרותית שמקילה על הקוראים לא רק להבין את המספר אלא גם להזדהות איתו ולחבבו, אף שהוא מודה, למשל, שהוא מרוצה להפליא מאירועי 11 בספטמבר. זה משום שחאמיד - סופר פקיסטני שגר בלונדון - מצליח במשימה שאינה פשוטה: הוא אורג את האישי עם הפוליטי, ומתוך קורות גיבורו עולה תמונה גלובלית מורכבת, שאינה מייצרת חלוקה פשוטה של המציאות לטובים ורעים. האזורים האפורים הללו מזמינים ערעור על אמיתות מקובלות לכאורה, דרך קולו של מי שנחשב בסביבתנו ל״אחר״, ולפיכך קולו נשמע לעיתים נדירות.
דפנה לוי
הבית אשר נחרב /
ראובן נמדר
(כנרת זמורה ביתן)
"הבית אשר נחרב" לוקח במידה מסוימת כנקודת מוצא את העולם התרבותי שמובס בספרו של וולבק. כמו גיבורו של וולבק, הפרופסור לספרות מהסורבון, גם גיבורו של נמדר הוא פרופסור שרמנטי בעל קריירה מצליחה במדעי הרוח, שנפילתו קשורה לעיוורון עקרוני בנוגע לכוחה ולהרסנותה של הדת.
ספרו של נמדר התפרסם יותר מעשור אחרי אסון התאומים, והאסון כבר לא מופיע בו בפועל - בשברי מטוסים, דם ועשן - אלא כנוכחות מסדר מיתי, שמטילה צל אפוקליפסי על הסיפור כולו: "הבית אשר נחרב" משתרע על פני טווח תאריכים טעון - בין ספטמבר 2000 ועד לאוגוסט 2001 - המכניס לספר ממד של "ספירה לאחור", אף על פי שהסיפור נעצר רגע לפני שהאסון אכן מתממש (למעט "סוף דבר" מאוחר יותר).
גיבור הרומן, היהודי הניו־יורקי אנדרו כהן, חי חיי תרבות נהנתניים בדירתו המשקיפה אל פארק ריברסייד, עד שחייו מתחילים להיסחף בכוח ההרסני של חזיונות מיסטיים שמשבשים את שלוותו. אסון התאומים ההולך ומתקרב מתפקד כאן כמו נבואת חורבן המרחפת מעל ראשו של הגיבור, ומכניסה ממד של הוקעה מוסרית לחייו ולבחירותיו, כבן ליהדות הניו־יורקית השבעה והאליטיסטית.
פיגוע התאומים משמש כאן יותר מאשר סמל אפוקליפטי. כפי שהפיגוע הטיח אל תוככי התרבות המערבית החילונית את עוצמות הלהט והטוטאליות ההרסנית של הפונדמנטליזם האסלאמי, גם ב"בית אשר נחרב", אסונו של הגיבור ושל החברה שאליה הוא משתייך מתחיל בהתנכרותם אל יסודות ביהדות שאינם פונדמנטליסטיים אך מכילים גרעין מרתיע ומסוכן. מכאן גם אפשרות התיקון שהספר מצביע עליה, שעוברת דרך התקרבות מחודשת אל אותם הקשרים דתיים ומיסטיים מעוררי חרדה.
קרן דותן
טרוריסט / ג'ון אפדייק
(Terrorist / John Updike (Knopf
כשרבים כל כך בארה"ב נדהמו לגלות בעקבות אירועי 11 בספטמבר 2001, שיש בעולם מי שאינו מעריץ אותם אלא להפך - שונא אותם שנאה עמוקה ויוקדת - ג׳ון אפדייק יכול היה להפנות אותם לשורת ספריו הקודמים, שסיפקו בין השורות את ההסבר. אבל כחוקר מסור של כל נקודות התורפה הנפיצות שבארה״ב - מגזענות, עבור בקפיטליזם קיצוני וכלה בפונדמנטליזם נוצרי - אפדייק עשה יותר מזה. הוא כתב את ״טרוריסט״, שלמרבה הצער עדיין לא תורגם לעברית.
גיבור הרומן הוא אחמד מולוי, צעיר מוסלמי יליד ארה״ב הגדל ומתחנך בפרבר ניו פרוספקט שבניו ג׳רזי. על רקע המצוקה הכלכלית בעיירת הולדתו, שבה התעשייה גוועת ועימה החיים המקומיים - משברי גיל ההתבגרות המוּכרים, יחסיו המעורערים עם אמו וכמיהתו הבלתי מסופקת לאביו שנטש אותו בילדותו - המסגד, הקוראן והאימאם מספקים לו נחמה, זמנית בלבד. אפדייק משרטט את הדרך המובילה את גיבורו להפוך למחבל מתאבד במונחים החורגים מן הנסיבות האישיות שלו. אמריקה שבתוכה הוא גדל נראית רקובה, מתפוררת, תאוותנית ודורסנית לא רק מבעד לעיניו, אלא גם במבטיהם של האנשים המקיפים אותו - יהודים, נוצרים או אתיאיסטים, שכולם - כך נדמה - מלבדו, איבדו את דרכם.
אף שהאמונה והכפירה ממלאות תפקיד מרכזי בספר, אפדייק אינו ״מאשים״ את האסלאם בהיותו כוח מניע לטרור, לאיבה ולאימה. מבחינתו (ואת הגישה הזו שלו ניתן לזהות כבר ב״לקראת קץ הזמן״ שנכתב כמעט עשור לפני ״טרוריסט״), ההיסטוריה חזקה וגדולה מן האירועים והאנשים שבהם היא מתגלמת. דרכן של מעצמות (או ממלכות או אימפריות) לגווע, ולשם כך ההיסטוריה תצמיח את מתנגדיהן, שיכו, או ינסו להכות אותן, מכה ניצחת.
דפנה לוי
