ממותו המצולם של מוחמד א־דורה ועד המגדלים הבוערים במנהטן - ספטמבר הפך לחודש סמלי בעיני האסלאם הקיצוני
בדור האחרון ראש השנה הוא התאריך המועדף על הטרור. ערב ראש השנה, 20 שנה למתקפת הטרור של אל־קאעידה על ארה"ב, התבצעה הבריחה הגדולה של ששת המחבלים מכלא גלבוע שבעמק יזרעאל. מה שאירע ביום שני, 6 בספטמבר, ייזכר כסוג של פיגוע ראווה שווה ערך בעוצמתו לליל הגלשונים ב־1987. המתקפה ההיא, באמצעות גלשוני אוויר מעבר לגבול לבנון על מחנה נח"ל ליד קריית שמונה, היתה מהמאיצים הגדולים לפרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 87', שבועיים לאחר מכן.
לטרור האסלאמי, ולערבים בכלל, התאריכים חשובים בסמליותם. האינתיפאדה השנייה, שפתחה את מתקפת הטרור הארוכה והקטלנית בתולדות המדינה, החלה בראש השנה תשס"א. האירוע המאיץ היה מותו המצולם של הילד מוחמד א־דורה בצומת נצרים. בשנת 2001, ראש השנה יצא ב־18 בספטמבר. מתקפת אל־קאעידה שבה הופלו התאומים, נפגע אגף בפנטגון בוושינגטון, וטיסה נוספת התרסקה בפנסילבניה וכנראה כוונה לבית הלבן - התרחשה שבוע קודם לכן. זה היה בערך שנה לפרוץ האינתיפאדה הפלשתינית (שבוע לפני ראש השנה).
נקודת זמן נוספת: במפגש בין הנשיא ג'ו ביידן ורה"מ נפתלי בנט אפשר היה להבחין בפסל ראש של בובי קנדי מאחורי הנשיא. היום מדברים באמריקה על אפשרות שחרורו של הרוצח סירחאן סירחאן. ועדת השחרורים כבר אישרה. סירחאן היה מחבל פלשתיני שירה בקנדי, המועמד המוביל לנשיאות ארה"ב, ב־5 ביוני 1968 - יום השנה למלחמת ששת הימים. רק לעיתים נדירות מישהו בתקשורת האמריקנית מציין את העובדה הפשוטה שמדובר במחבל פלשתיני שנקם את יום השנה ל"נכסה" (ההפסד של מדינות ערב ב־1967). מרוב התמכרות לאסון הלאומי שברצח קנדי שני, אחרי ג'ון, נתפסת ההתנקשות כאחת ממכלול ההתנקשויות והקונספירציות שהציפו את החברה האמריקנית בשנים ההן.
הפנטזיה של היטלר
החרדה הגדולה שהביא עימו אסון 11 בספטמבר היא הקלות שבה השלטון בארה"ב עלול להתאדות
מחדלים שנתפסים כניצחון גדול של הטרור מעוררים השראה. השנה הראשונה של מתקפת הטרור, שיש המכנים אותה "מלחמת אוסלו", נתפסה כהצלחה של הפלשתינים, כאשר החברה הישראלית נאנקת במכאובי הרצח בדרכים והמחבלים המתאבדים באוטובוסים, בבתי הקפה ובסופרמרקטים. מתקפת הטרור היתה מלווה גם בהצלחה מדינית, כאשר ממשל הנשיא בוש הבן קיבל לראשונה בפומבי את העיקרון של הקמת מדינה פלשתינית במסגרת "שתי מדינות לשני עמים".
מבחינת האמריקנים, ציון 20 שנה למתקפת 11 בספטמבר היה מלווה בכישלון שנושא דמיון מסוים באפקט שלו לפיגועים שהביאו בעקבותיהם את מלחמת אפגניסטן ומלחמת עיראק. עד שלא התנגש המטוס השני במגדל השני במנהטן תחתית, עוד ניתן היה לחשוב שמדובר באסון נוסח "המגדל הלוהט". "תראו, יש שריפה באחד ממגדלי התאומים", אמר ידיד בטלפון בזמן שנצמדנו למסך הטלוויזיה. זה נתפס למשך דקות ארוכות כסרט אסונות הוליוודי. אחר כך באה התרסקות על הפנטגון, ועוד אחת בפנסילבניה. הממשל האמריקני נראה כמשותק. זו היתה הפעם הראשונה מאז המלחמות האימפריאליסטיות של ראשית המאה ה־19, שארה"ב הותקפה על ידי כוח זר על אדמתה. היטלר פנטז על מתקפת דאוני נפץ כזאת על ניו יורק.
בסופו של דבר, מעבר להלם על מספר ההרוגים העצום והרס אחד הסמלים האמריקניים, היתה לפתע חרדה מהקלות שבה השלטון בארה"ב מתאדה. מה הם אמורים לעשות? איך מתגוננים? מי אומר למי מה לעשות? כל זה היה במצב של בלבול, וכשארה"ב קמה מתוך הריסות המגדלים שהעלו עשן דק, כשהנשיא בוש נעמד ליד אחד ממכבי האש עם מגפון בידו ואלתר נאום, היה ברור שאמריקה צריכה להכות משהו איפה שהוא.
התרסקות על סלע הבורקה
אחרי שנים של "מלחמה נגד הטרור", ניכר כי יש פער בין פיתוח דמוקרטיה במדינה כבושה לבין חירות
הלם דומה היה עכשיו מהקריסה של כל מבצע הנסיגה האמריקנית ומסע הבזק שערכו הטליבאן לכיבוש אפגניסטן ובירתה קאבול. מה קורה לאמריקה? 11 בספטמבר היה בעל אפקט דומה לפרל הארבור. הלם שחִשמל וגיבש את האומה בנחישות להילחם בטרור האסלאמיסטי.
ההתמוטטות באפגניסטן לא צפויה להוביל לנחישות חדשה במדיניות החוץ של אמריקה, משום שהנסיגה עצמה היא תולדה של נחישות הפוכה. לנתק מגע, לסגת, להכיר בכישלון האמריקני, אותה מיסיונריות צבאית שנועדה אחרי הפצצות של הלם ותדהמה להביא בכנפיה את הדמוקרטיה, השפע והחופש. גם לימודי מגדר באוניברסיטה האמריקנית בקאבול.
צריך לציין קודם כל שמשך 20 שנה, ארה"ב ובעלות בריתה מנאט"ו חיסלו את אפגניסטן כבסיס ההתארגנות של ארגוני הטרור העולמיים מסוג אל־קאעידה. משך שנים ארוכות נפסקה פעילות הטרור נגד ארה"ב. בן לאדן חוסל ב־2011. האינטלקטואלים באמריקה מנסים עכשיו להבין איפה טעו, ואילו לקחים להפיק.
הבעיה היא, שתחושות ההתפרקות והחידלון גוברות על הכל. עד כדי כך, שבכתב העת "פוריין אפיירס" חזרו לספרו של לוחם החופש הסובייטי אנדריי אמלריק, כדי לנסות להבין מהם התהליכים שמובילים להתמוטטות של מעצמה, שלא לדבר על אימפריה. זהו ספר שכתב אמלריק בתחילת שנות ה־70, וחזה את התפרקותה של ברית המועצות אי שם בעתיד, ב־1985 בערך. אלא שהקריאה החוזרת בו נעשית הפעם מתוך הכרת התהליכים; לאמור, מה שקרה לבריה"מ, לאו דווקא בגלל תבוסתה באפגניסטן, יכול לקרות גם לארה"ב. בסוגריים נאמר, שמה שקורה בארה"ב יכול לקרות גם בישראל. אתה יכול לצלול בתוך באר אפלה בלי לדעת שאתה צולל ובלי לדעת מתי תפגוש את התחתית שאליה תתרסק.
אחד הלקחים מ־20 שנות "המלחמה נגד הטרור" זה שיש הבדל בין פיתוח דמוקרטיה במדינה כבושה לבין החירות. זה מה שטוען פיטר ברקוביץ', שעמד בראש האגף לתכנון מדיני במחלקת המדינה בממשל טראמפ. אין בהכרח חפיפה בין מידת החופש לבין הדמוקרטיה שבה נבחר השלטון בבחירות כלליות.
דומה שכולם מסכימים שהניסיונות להנחיל לחברה האפגנית או העיראקית את ערכי החופש בנוסח המערבי, עם לימודי מגדר במקום לימודי בריאות הציבור, התרסקו אל סלע הבורקה. ובכל זאת, קם באפגניסטן מעמד עירוני חדש עם סמארטפון. אלה מצאו את עצמם פתאום כפליטים רדופים. אחת מאותם פליטים שנמלטו ברכבת האווירית שארגנו האמריקנים מקאבול, אמרה לבי.בי.סי: "אם העולם חושב שזה לא העסק שלהם - סמוך עלי, במוקדם או במאוחר זה יגיע שוב לגבולותיהם".
תחושות החרטה והכישלון מלוות את האמריקנים כבר שנים. במדינה דמוקרטית אלה רגשות טבעיים שמתחברים בסוף לאידיאולוגיה מסוימת. אידיאולוגיה שמאמינה, במקרה האמריקני, שההתערבות האמריקנית בעולם מאז מלחמת העולם השנייה גרמה ליותר נזק מאשר תועלת. זו האמונה שארה"ב צריכה להתרכז בנעשה בגבולותיה, וכל מה שקורה מעבר לאוקיינוס אינו מעניינה.
זאת גישה מוזרה שאין לה בסיס בעובדות ההיסטוריות הפשוטות הידועות לכל. אין התרחשות של רוע בעולם שגליה לא יגיע לגבולות אמריקה. כל התרחשות של רוע מגיעה גם לישראל בסוף. בנושא ההתפשטות של עולם הטרור, התיאוריה מדברת על פתרון של קיום מדינות ריבוניות עצמאיות. העולם הגלובלי חסר הגבולות הוא גן העדן, אם לא הביצה האידיאלית להתפשטות הטרור. שום דבר לא הסתיים באפגניסטן.
נוסף על כך, 20 השנים החולפות העניקו תנופה לתופעה שאמנם היתה קיימת הרבה לפני כן, אבל לאחר פיגועי 11 בספטמבר ו"המלחמה נגד הטרור", קיבלה עוצמה מאיימת: מלחמת התעמולה המלווה את הטרור ואת הפעילות נגד הטרור חדרה לעומק החברות הדמוקרטיות. בייחוד לארה"ב. איראן יצרה, באמצעים שונים, מוקדי השפעה בחברה האמריקנית. זה לא קשור רק לגורמים שתומכים באסטרטגיה שנוחה לאיראן בנושא הגרעין, אלא בכלל בכל קשת הנושאים שאיראן מתמודדת איתם. הם מארגנים סמינרים, יש להם נציגים באוניברסיטאות, כשעולה נושא "איראני" לתקשורת ישנם דוברים שזוהו אפילו כסוכנים איראנים והם עולים לשידור.
החדירה של הלוחמה הפוליטית האנטי־ישראלית למוסדות האמריקניים היא מדהימה. סטודנט המזוהה כיהודי מתקשה לנשום בקמפוס האמריקני בגלל רשת התנועות הפרו־פלשתיניות והאנטי־ישראליות. כל זה נישא על הגל האנטי־מלחמתי שמלווה את ארה"ב מאז בחירות 2008, וביתר שאת מאז ניצחונו של טראמפ ב־2016.
פינצטה באורך 10 מטר
משה דיין אמר כבר ב־1973 שהוא לא מכיר דרך להילחם בטרור בלי לעבור על החוק הבינלאומי. הוא צדק
באופן כללי התגלה הטרור האסלאמי כדרך היעילה והמוצלחת ביותר להילחם נגד המערב ונגד מדינות החירות והדמוקרטיה. מתברר שמדינה כמו סוריה, שניסתה להילחם בישראל במלחמה קונבנציונלית, התפרקה והפכה ללא־מדינה כ־40 שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים.
יש בזה לקח חיובי למדינה דמוקרטית כמו ישראל. ההתעצמות הפנימית והחוסן הפנימי הם כשלעצמם עשויים להביא להתמוטטות מדינת אויב בלי הרבה יריות. זה קרה גם בין ארה"ב לברית המועצות. לעומת זאת, ארגוני גרילה וטרור מסוגלים להתיש ולפורר את החברה הדמוקרטית - כפי שאנחנו רואים בארה"ב ובישראל. הלחימה האסימטרית לשיטותיה השונות החדירה בצה"ל ובצבא האמריקני דמורליזציה.
התופעה השנייה שמטרידה מאוד וקשורה כמובן לתופעה הראשונה של חדירת התעמולה, היא שלכל מדינה בעלת יומרה להשפעה מעבר לגבולותיה יש ארגון טרור, או כמה מהם, שאותם היא מטפחת. רוסיה "ידידתנו" פועלת במשותף עם חיזבאללה בסוריה, וחלק מהנשק הקטלני של חיזבאללה, שמאיים על צה"ל במקרה של התלקחות בלבנון, מקורו ברוסיה. כך גם חמאס.
בגלגולה הקודם כבריה"מ השתמשה רוסיה באש"ף לשלוחותיו. פקיסטן שלטה בטליבאן, שזכה גם לתמיכה של ערב הסעודית; הסעודים, כידוע, קיימו קשרים מעבר לכספיים עם אל־קאעידה. מחירה של מלחמה אזורית "קטנה" עלול להיות איום, בייחוד עם התפשטות הנשק הגרעיני. מוטב לפתח ארגון טרור. גם האמריקנים עשו את זה עם המוג'אהדין ועם הקונטראס בניקרגואה. ומה ישראל עשתה? אולי לא מספיק. איראן כובשת את המזרח התיכון באמצעות שליחי טרור.
משה דיין אמר כבר ב־1973 שאינו מכיר דרך להילחם בטרור בלי לעבור על החוק הבינלאומי. הוא צדק. ארגוני הטרור למדו להשתמש במערכת החוק הבינלאומי ובמערכות המשפט של הדמוקרטיות כדי לבלום את המערכה נגדם. הטרור הוא צורת מלחמה, ועובדה זאת ידועה מזה שנים רבות, עוד לפני מלחמת העולם השנייה. מערכות המשפט לא סיגלו את עצמן למלחמה החדשה.
האתגר נחשף בשנת 2000 עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. בהתחלה נדמה היה שהסיכולים הממוקדים הם טכניקה שהביאה את ישראל וארה"ב לעליונות על הטרור. ואז נכנסו לפעולה תורות שונות, עד כדי איסור כל פגיעה ונזק סביבתיים. הסיכול הממוקד הפך ללוחמה עם פינצטה באורך עשרה מטרים. כך נוצרו טריטוריות מקלט כמו רצועת עזה ולבנון, ובזכות ארגוני זכויות אדם ומשפטנים צרי אופקים, מדינה כמו ישראל מוצאת את עצמה במלחמת התשה בלתי נגמרת. הסבל לאזרחי האויב ולאזרחי המדינה הלוחמת - מתמשך. לעיתים הוא מועצם כתוצאה מחוסר היכולת להגיע להכרעה. למעשה, כתוצאה מהענקת היתרון לטרור.
