בין שני אסונות

יש נטייה לשכוח ששני אירועים היסטוריים התרחשו בתחילת ספטמבר 2001. את מה שקרה ב־11 בחודש אין צורך להזכיר. האירוע השני היה ועידת האו"ם נגד גזענות בדרבן שבדרום אפריקה, שהסתיימה ארבעה ימים לפני כן.

במרחק 20 שנה, וביתר שאת לנוכח התבוסה הגורלית של האמריקנים במבצע הנסיגה הכושל שלהם מאפגניסטן, עולה התובנה שהוועידה, לא פחות ממתקפת 11 בספטמבר, שינתה את כיוון ההיסטוריה. השפעותיה הובילו למקום המסוכן שבו ניצב העולם החופשי מול כוחות האסלאם הג'יהאדיסטי, מול סין, ומעל הכל - מאבק הכוחות נגד המערב.

הנשיא ג'ו ביידן חוזר ואומר, כדי להצדיק את ההחלטה להוציא את הכוחות האמריקניים מאפגניסטן באופן שבו זה נעשה, כי חובה לסיים את "מלחמות הנצח". אבל מתברר שביידן ואנשיו אינם מתנגדים לכל "מלחמת נצח". הם פשוט לא היו מוכנים להמשיך להילחם נגד האסלאם הג'יהאדיסטי. הם לא רצו את המלחמה הספציפית הזאת - נגד האויב שתקף את אמריקה השבוע לפני 20 שנה. אבל הם דווקא כן מוכנים למלחמה אחרת. ובלהט שלהם להשקיע את כל מאמציהם במלחמה האחרת, ביידן ואנשיו מוכנים להתעלם או אולי להשלים עם שתי עובדות פשוטות.

ראשית, הדרך היחידה לסיים מלחמה שלא ניצחת בה היא להפסיד בה. אחדים משווים את ניצחון הטליבאן באפגניסטן לנפילת בירת האימפריה הביזנטית קונסטנטינופול בידי הצבא העות'מאני בשנת 1453. דגל הטליבאן מחוץ למה שהיתה עד החודש האחרון שגרירות ארה"ב, והדיבורים על האפשרות שהסינים ישתלטו על נמל התעופה בגראם, הם סימנים שאויבי ארה"ב מאמינים שידם על העליונה. שהעולם החופשי הובס.

אנטישמיות כשרה

"מלחמת הנצח" שהממשל נחוש לנהל באגרסיביות עד להכנעת האויב היא המלחמה הפנימית בארה"ב, נגד יריביהם הפוליטיים, "הגזענים". הדבר המשונה במלחמה נגד "גזענות" בארה"ב זה שהיא הוכרעה לפני יותר מ־50 שנה בזכות התנועה לזכויות האזרח, וכשהחברה האמריקנית הבינה שגזענות מנוגדת לערכים הבסיסיים של חופש ושוויון, שעליהם קמה ארה"ב.

שורשי המלחמה המשונה הזאת נזרעו בדרבן לפני 20 שנה. אנו זוכרים את ועידת דרבן בעיקר בגלל האג'נדה האנטישמית שלה. למעשה, בדרבן גובשה התוכנית להפוך את האנטי־ציונות לאנטישמיות "כשרה", ולהשתמש בה לצורך ביטול זכות קיומה של מדינת היהודים. אבל הכשרת האנטישמיות לא נועדה רק לפגוע ביהודים. עבור שחקנים רבים בשמאל הבינלאומי, הכשרת המגמה של ביטול הזכות המוסרית והמשפטית של ישראל להתקיים, היתה ועודנה אמצעי לקדם את המטרה העיקרית שלהם - חיסול מעמדה המוסרי של ארה"ב כמנהיגת העולם החופשי, ושלילת זכותה להילחם למען האינטרסים של עצמה.

כפי שהסביר זאת הסופר לי סמית לאחרונה בכתב העת המקוון "Tablet", תכלית הצגת הפלשתינים כקורבנות והיהודים כפושעי מלחמה, אף שהמציאות הפוכה, היתה לשבור את תחושת צדקת הדרך המוסרית של ארה"ב ושל המערב בכלל. כדי להוכיח שפג תוקפו של העולם החופשי, כתב סמית, "היה צורך לפגוע באלו שאנשי המערב נשבעו שלעולם לא יינטשו עוד, שתרבותם ודתם עזרו להוליד את עולם המושגים והעולם הרוחני של המערב - זאת אומרת, היהודים".

במילים אחרות, דה־לגיטימציה של ישראל, ולגיטימציה של טרוריסטים פלשתינים, היו אמצעים לשבור את האמונה של האמריקנים בצדקת דרכם.
במקביל למתקפה האנטישמית הכוללת בדרבן, נוהלה גם מערכת עומק נגד ארה"ב באופן ישיר. הנחת היסוד של המערכה היתה שארה"ב נולדה בחטא הגזענות עם העבדות, ושהיא חסרת תקנה; שהגזענות היא המהות האמיתית של ארה"ב. מלחמת האזרחים, שבה חצי מיליון אמריקנים נהרגו במאמץ לשחרר את העבדים השחורים, כאילו לא שינתה דבר. גם לא התנועה לזכויות האזרח.

המטיפים חזרו בדלת הראשית

מי שניהלו את המערכה האנטי־אמריקנית בדרבן לא היו ממשלות אפריקה או רוסיה, אלא אזרחים אמריקנים. לצד משלחת של מאות שחורים רדיקלים בראשות הכומר ג'סי ג'קסון, התייצבו עוד פעילים רבים מארגוני שמאל קיצוניים. הם תקפו את ארה"ב כמדינה המדכאת ביותר עלי אדמות, שקורבנותיה הם מדוכאי העולם: שחורים, כל בני המיעוטים (למעט יהודים), נשים, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים ומי לא. הם קראו לאו"ם לפקח על כוחות המשטרה האמריקנית ה"גזענית" ובכלל על מערכת אכיפת החוק, ודרשו טריליוני דולרים כפיצויים בעוון העבדות, עבור שחורים אמריקנים שנולדו מאה שנה אחרי שחרור העבדים.

כשממשל בוש נטש את ועידת דרבן במהלכה, אנשיו ביטלו את החשיבות של האירועים, שכן הפעילים בוועידה היו אנשי שוליים סהרוריים. הם נראו כך בייחוד כעבור ארבעה ימים. אלא שמייד לאחר מתקפת 11 בספטמבר, השפעת ה"סהרוריים" היתה משמעותית, ובתוך זמן קצר, גם מכרעת.
האמריקנים הלכו לאיבוד הן בעיראק והן באפגניסטן בעקבות מתקפות בלתי פוסקות של השמאל האמריקני בתקשורת, באקדמיה, בקונגרס ועוד, שערכו דה־לגיטימציה לכל המהלכים הצבאיים שנקט ממשל בוש נגד הטרור האסלאמי. החלטת הממשל להפוך את המלחמות הללו נגד הטרור למערכות למען דמוקרטיה, נבעה בין היתר ממצוקה. בוש ואנשיו ביקשו להתנער מהמתקפות הבלתי פוסקות באמצעות הפיכת המלחמות מדרך לשמור על ארה"ב - למעשה אלטרואיסטי.

אלו שהטיפו נגד ארצם בדרבן ב־2001, עלו לשלטון ב־2008 עם היבחרו של בן טיפוחיו של ג'קסון, ברק אובאמה. כיום, אותם אנשים וממשיכי דרכם שולטים במפלגה הדמוקרטית, ואגב כך בביידן, שבו תמכו במרוץ לנשיאות.
בדין, האמריקנים היו אמורים להגיב ל־11 בספטמבר במלחמת חורמה נגד כוחות האסלאם הג'יהאדיסטי. אבל בגלל המערכה שנפתחה בדרבן, בתום שני עשורים הטליבאן ניצחו את אמריקה, המונהגת על ידי ממשל שאינו מאמין בתשתית החוקתית וההיסטורית של ארה"ב.

זה לא סוף הסיפור. שאט הנפש שחש רוב גדול בציבור האמריקני - לרבות דמוקרטים - מההתנהלות הכושלת של ביידן ואנשיו, הוא מקור לתקווה שהמיעוט הסהרורי מדרבן יחזור למקומו בשוליים, ושאמריקה תחזור לעצמה. כדי להבין זאת, צריך להתמקד בוועידת דרבן ולא במגדלי התאומים.