מלחמת העולם של אירועי הטרור

ב־11 בספטמבר אחה"צ הרציתי במלון במעלות כשהתחילו התלחשויות באולם. כמו מורה אופייני ביקשתי מעובדי הארגון באולם שישתפו אותי, אם זה כל כך מעניין. "היה פיגוע רציני בבנייני התאומים", אמר אחד המשתתפים ואני החוורתי. לא מעט מכרים שלי עובדים ברמת גן ואני חשבתי שמדובר בבנייני התאומים שם.

לא נעים להודות, אבל הוקל לי כששמעתי שמדובר בניו יורק. אדם קרוב אצל עצמו. הצעתי מייד שנצא להפסקה של רבע שעה להתעדכן. מהשידור הראשוני שראינו בלובי המלון הזדעזעתי מראיון רחוב עם אמא צעירה, שדחפה עגלת תינוק רבע שעה הליכה מה"גראונד זירו". זה זעזע אותי עוד יותר מהתמונות ההוליוודיות של כניסת המטוסים במגדלים. "זו לא המלחמה של אמריקה, אנחנו לא צריכים להגיב", אמרה אותה מרואיינת. זו היתה בעיניי אמירה כואבת עד דמעות: ההכחשה הפתולוגית, השכנוע העצמי שזה לא באמת קורה לנו, הפחד, ניסיון הבריחה הנואש מהמציאות הבלתי נסבלת.

ג'ורג' ווקר בוש, הנשיא דאז, הבין את המציאות: הוא הבין שזה קורה, שזה לא מקרי ושזה ימשיך לקרות אם אמריקה לא תבין שהיא במלחמה ותגיב בהתאם. משם לאפגניסטן הדרך היתה קצרה מאוד.
הבורסות הן כדור הבדולח של הכלכלנים והן שיקפו קטסטרופה של ממש. היצע המניות המיידי הביא לסגירת הבורסות של ניו יורק והנאסד"ק עד ל־17 באותו החודש - ההשבתה הארוכה ביותר בתולדותיהן מאז 1933. מדד הדאו ג'ונס איבד 14%; מדד ה־S&P איבד 11.6%. בחמשת ימי המסחר נחתך שווי הנכסים בבורסות של ניו יורק ב־10% - 1.4 טריליון דולר.

השווי של חברות התעופה אמריקן איירלינס ויונייטד נחתך בעשרות אחוזים, כמו גם חברות הביטוח המעורבות, אך כל חברות התעופה והביטוח נפגעו מהאסון. למזלן, חברות הביטוח היו עם כיסים עמוקים, למרות תביעות של 40 מיליארד דולר - דומה ל־100 מיליארד במונחים עכשוויים. חוסר הוודאות בשווקים הזניק את מחירי הזהב ב־33% - מ־215.5 דולר לאונקיה ערב האסון ל־287 דולר בתוך ימים ספורים. גם מחירי הנפט זינקו.
הצפי לפגיעה בצמיחה הגיע בחלק מהתחזיות ל־5%. הדולר נחלש בעולם מול סל המטבעות ובעיקר מול המטבעות העיקריים. היורו הושק רק שנתיים קודם לכן בשער של 1.18 דולר ליורו וירד מתחת ל־90 סנט ליורו, סביבות השער שנשמר גם כיום.

כשהצמיחה זינקה

מאמני הכושר מסבירים שהכושר אינו נבחן בשיעור עליית הדופק במאמץ, אלא במשך הזמן הדרוש ללב לחזור לקצב הנורמלי שלו, אחרי המאמץ. מתברר שזו הגדרה מצוינת גם לבחינת הכושר הכלכלי: כל יחידה כלכלית סופגת מדי פעם זעזועים - השאלה היא תוך כמה זמן היא מסוגלת להתאושש מהם. ובכן, כלכלת ארה"ב הוכיחה אלסטיות וחוזק יוצאים מהכלל.

מחירי הנפט חזרו למסלולם מהר מאוד. כבר ברבעון האחרון של 2001 נרשמה צמיחה של 2.7% בתל"ג של ארה"ב. נכון ששנה קודם לכן התפוצצה בועת הדוט קום, כך שהצמיחה נרשמה יחסית לפגיעה הקודמת, אך עדיין מדובר בהתממשות התחזית האופטימית, מלפני אסון התאומים. בתוך שבועות ספורים מדדי הבורסה חזרו לשעריהם ערב האסון, וכאמור, גם התל"ג של ארה"ב שב למסלול הצמיחה שלו.

נראה שבשנה שאחרי, הנזקים שנותרו - מלבד חברות התעופה והביטוח - היו נזקים מקומיים, בסביבות מנהטן ווירג'יניה, וכמעט לא הורגשו בכלכלת המאקרו של ארה"ב. ארה"ב היתה נחושה להוכיח למפגעים שהמטרה שלהם - פגיעה משמעותית בכלכלה שלה, בבטן הרכה של האמריקנים - לא צלחה להם.

הממשל בארה"ב פעל נמרצות, ממש כמו במשברים פיננסיים, כדי למזער את הפגיעה בכלכלה. הוא השתתף עם חברות הביטוח במימון תביעות הענק, אחרי שאלה חתכו בשוויין. הוא סייע גם לחברות הפיננסיות שנפגעו - מריל לינץ' איבדה בעקבות האסון 11.5% משווייה ומורגן סטנלי איבדה 13% משווייה. בעקבות המתקפה חברות הביטוח הוציאו את הכיסוי לפגיעות טרור, או ייקרו אותו באופן שהפך את הכיסוי הזה ללא זמין בשוק.
בדומה למשבר הקורונה, הענפים הראשונים שנפגעו מהמתקפה היו התעופה, התיירות, הבילוי וההסעדה. אך נוסף על כך, כאמור, נפגעו חברות הביטוח וגם החברות הפיננסיות.

מספר הנוסעים בחברות התעופה האמריקניות ירד באופן דרסטי ולא חזר לעצמו עד 2005. המשבר טלטל את ענף התעופה העצום של ארה"ב ובעקבותיו חברות קרסו ואוחדו, קווי תעופה בוטלו וחברות נכנסו לגירעונות עתק, למרות סיוע מאסיבי של הממשל, בהיקף של 15 מיליארד דולר.
בעקבות המשבר, כ־18 אלף עסקים קטנים ובינוניים קרסו. מדובר בנותני שירותים וסוחרים בסביבות מרכז הסחר במנהטן ובסביבות הפנטגון ושדות התעופה, כמו גם עסקים מבוססי תיירות.
התל"ג של ארה"ב עמד באותה השנה על 10.6 טריליון דולר - כמחצית מהתל"ג כיום, שני עשורים אחרי. בסופו של דבר הפגיעה בכלכלת ארה"ב הוערכה ב־0.5% מהתוצר - פגיעה זעומה ביחס לגודל האירוע. זאת למרות הפגיעה בתיירות לארה"ב, ירידת שווי החברות הפיננסיות וחברות הביטוח, הפגיעה בעסקים הקטנים ובחברות בכלל. באופן שנראה ציני - ההרס הגדול ופיתוח שוק הביטחון האזרחי, כמו גם ההתחמשות הצבאית - תרמו להזנקת הצמיחה מנגד. האמון בכלכלת ארה"ב לא נפגע באופן משמעותי ולכן המשקיעים חזרו לשווקים במהירות.

היתה זו אמריקה

הנתונים האלה עשויים לנמק טענה שלפיה "ניין אילבן" - מלחמת העולם הראשונה של אירועי הטרור - לא פגע אנושות בכלכלת ארה"ב. אבל הטיעון הזה עשוי להיות רדוד למדי. נכון, הוא לא פגע אנושות, אבל הוא שינה מציאות, הותיר חותם ובעיקר גדע חיים של כמעט 3,000 קורבנות.
מאז, אמריקה, כמו ישראל, נעה בין תגובת אותה אישה שטענה "זו לא המלחמה שלנו", לבין עמדת השוטר העולמי. רוצים־לא־רוצים להיות מעורבים בסוריה, באפגניסטן ובאיראן; נעים בין הנוחות שבהתעלמות לבין התסכול שבמלחמה עם אלה שמקדישים את חייהם להרס וחורבן.

בכל מקרה, במאזן הזה אי אפשר להתעלם מהעובדה שעלות המלחמות בעיראק ובאפגניסטן, הגדלת ההוצאות על מודיעין ועל מניעת הטרור, וההחמרה בבדיקות בגבולות - השיתו על ארה"ב עלויות גבוהות מאוד, שהן תולדה ישירה של אותה מתקפת טרור הגדולה ביותר שידע העולם.
מביקור בארה"ב ב־2002 אני זוכר את תחושת הביתיות שחשתי, שהיתה עדיין מוזרה מאוד לאמריקנים, כשבכניסה לבניינים שומר פשפש בתיקים. אני זוכר את ההערכה הרבה שלה זכו תיירים מישראל. "אתם בטח לא מפחדים, אתם מכירים את זה", משפטים מעין אלה היו התגובה השכיחה לכל מי ששמע מהיכן הגענו. את ההופעה ב"דיסני וורלד" פתחו בשירת ההמנון ובדקת דומייה לחללי כוחות הביטחון. זוהי אמריקה, או שמא זו היתה אמריקה.