את ליל המילניום בילינו במסיבה בשכונת אבו טור בירושלים. מול חלון ענק שמשקיף אל הר הבית, מצאתי עצמי בוהה משועשע, אם כי חושש, בעומד להתרחש בהתחלפות האלף. אך לא אירע דבר. משיח לא בא. גם לא גוג ומגוג. הבורסה המשיכה להתנפח עד שהתפוצצה, ובאג 2000 התברר כקפצון.
ב־11 בספטמבר 2001, שיחקתי פלייסטיישן בדירה בגבעתיים. בעודי הורג להנאתי נאצים (Call Of Duty1), אשתי התקשרה מבדיקת האולטרה־סאונד וצעקה שאפתח מייד טלוויזיה. פתחתי וראיתי את המטוס השני נכנס בבניין. כשהגיעה הביתה, ראינו ביחד את המגדלים נופלים. שלושה שבועות אחר כך היא ילדה את בננו הבכור, היום לוחם בגולני.
ב־11 בספטמבר 1609 גילה הנרי הדסון את האי מנהטן. בתוך זמן קצר במונחים היסטוריים, פסיק ממש, האי הפך למרכז העולם. כעבור 392 שנה, קרסו מגדלי התאומים בשידור חי, מתפוגגים לעננת אבק רעילה. באג אלפיים התגלה לא כווירוס מחשבים אלא כסעודי ממוצא תימני, עם בעיות בכליות ומגבת על הראש, ארבע נשים מוכות ואוסף קלטות פורנו.
שלושה חודשים לפני אסון התאומים, ב־24 במאי 2001, תקרת אולמי ורסאי הקורסת היתה כמו קדימון, טיזר היסטורי לשבריריות הקיום, לעתיד החמקמק על הסתעפויותיו הבלתי צפויות, המחרידות. רישום ריאליסטי של זערוריות האדם מול היקום.
אבל יותר מאשר מחשבות על רשלנות ועל הנדסה קלוקלת, התמונה נצרבה. הדימוי הוא שיוצר את האימה. וב־11 בספטמבר, המחבלים השיגו את הדימוי המושלם. שנה ותשעה חודשים חלפו בין התחלפות המילניום ועד שהעולם בהה מבועת בנשרי הגיהינום מתרסקים לתוך התאומים, באכזריות בלתי נתפסת, מגשימים חזון מצמרר ומזוויע של חליפות אסלאמית בת המאה השביעית. הסמל הפאלי של הקפיטליזם והדמוקרטיה החזקה בעולם סורס בשידור חי.
האימה היא מהות הטרור. בלעדיה, אין לו משמעות, רק סטטיסטיקה של מספרי הרוגים. המונח טרור משמש אותנו היום לתיאור לוחמה נגד אזרחים. "טרור" בלטינית משמעו להפחיד. ההנחה המקובלת היא כי השימוש במושג טרור החל במהפכה הצרפתית ונועד לתיאור שלטון היעקובינים בהנהגת רובספייר. תקופת הטרור התאפיינה בהוצאות להורג המוניות של מתנגדי המהפכה, אמיתיים ומדומיינים, על הגיליוטינה. בסוף התקופה, כמו בכל מהפכה אלימה, מחוללה רובספייר שילם בראשו.
אך שורש המושג טרור עתיק יותר, ומגיע לראשית ימי האימפריה הרומית. המונח "טרור קימבריקוס" מקורו בשנת 105 לפנה"ס. רומא עמדה מול גל פולשים, השבטים הקימברים, שבטים גרמאניים שמוצאם מאזור דנמרק של היום. במשך ארבע שנים הקימברים הטילו אימה על רומא, היכו בלגיונות עד שהובסו על ידי גאיוס מריוס. הקימברים נודעו כלוחמים שלא פחדו למות.
האתוס האמריקני נולד במערב הפרוע, גברים עם אקדח ותפיסת צדק של שחור ולבן. מסוסים זקנים עושים דבק ואת הנבלים מאכילים עופרת. אחרי 11 בספטמבר ארה"ב יצאה למלחמת חורמה. ב־12 בספטמבר 2001 כתבתי בטור ל"מעריב" כך: "לפני כמה חודשים, מייד לאחר ההוצאה להורג של טימותי מקווי, המפוצץ מאוקלהומה, אמר הנשיא בוש: justice been done. הצדק נעשה והוא גם ייעשה להבא. אמריקה היא טורף פצוע היום, זועם. נקמתה תהיה חמורה. המסורת הפרוטסטנטית־פוריטנית של האומה הגאה הזו מבטיחה כי אמריקה תוביל מסע צלב איום וכביר כדי לנקות את ביב השופכין של העולם".
אני חושב שאכן, הצדק נעשה ונראה.
ב־11 בספטמבר 1773 כתב בנג'מין פרנקלין את אחד המשפטים המצוטטים בעולם: "מעולם לא היו מלחמה טובה או שלום רע". בתיאוריה הוא צודק, אבל בפרקטיקה זה לא עובד.
ברור לי שתמונות הפינוי מאפגניסטן כמו לועגות היום לטענה שהצדק נעשה. אולם אם מנקים את הטעויות, ובראשן הניסיון לכפות משטרים דמוקרטיים על מזרח פרוע וחולה, ברור שהאסלאם הג'יהאדיסטי הוכה מכה קשה. במדרג האיומים האנושי, חזרנו לעולם של מדינות ציר וחשש ממלחמות עולם גרעיניות. הפסיכים הג'יהאדיסטים על טנדרי טויוטה מאיימים בעיקר על עצמם וסביבתם הקרובה במגוון דרכים יצירתיות.
אם לזקק תובנה אופטימית, הרי שפיגועי התאומים עוררו את העולם לפעולה נגד האסלאם הפונדמנטליסטי, הבנה שאף חלחלה למשטרים ערביים, שמאותו אירוע חדלו לממן את המדרסות והחלו לרדוף את האסלאם הפוליטי. העולם כולו הבין שאין טעם להתנהל בהיגיון מול מופרעות דתית אסלאמית ואסור לחכות להם בבית, אלא להכות אותם בשטחם ובמדינות החסות.
דאעש כמשל. עלייתם המטאורית נעצרה בזכות פעולות נחושות ואכזריות המבוססות על שיתוף פעולה בינלאומי.
מנגד, ארה"ב כשלה אסטרטגית לא רק בניסיון לכפות משטר דמוקרטי, אלא גם בהשקעה העצומה בצבא האפגני ובצבא העיראקי, השקעה שהתבררה כבדיחה היסטורית לא מצחיקה. זה גם לא היה אמור להפתיע. כבר מראשית הכיבוש, פקיסטן, בעלת ברית של ארה"ב, הפכה לעיר מקלט לטרוריסטים ולאנשי הטליבאן. פקיסטן הגרעינית. ארה"ב לא פעלה מול פקיסטן, הפונדקאית של הטליבאן, והתמונות מהשבועות האחרונים נושכות אותה בחזרה במקום לא נעים.
לרגע אחד, לפני 20 שנה, נדמה היה כי עברנו את כל השלבים, קץ ההיסטוריה על שולחננו, ו"פאקס אמריקנה" ברחובותינו. היום אנו צנועים יותר, התובנה היומרנית של פוקויאמה נשמעת כקוריוז. סין שחוזרת אחרי "100 שנות השפלה", רוסיה שבוחשת, איראן על סף גרעין. העולם לא נשמע לאינטלקטואלים הליברליים.
נבואות ותחזיות גיאופוליטיות מרחיקות לכת, בדומה לקונספירציות, הן כמו איש עיוור בחדר חשוך שמחפש כובע שחור. אבל לדעתי, במידה מסוימת חזרנו לשנות ה־50. לאיום מפחיד בהרבה. עולם קוטבי שעשוי להידרדר למלחמה גרעינית.
ברקע ניסיונות איראן לפתח יכולת גרעינית צבאית, כבר קיים איום גרעיני צפון־קוריאני על דרום קוריאה ויפן. סין, שב־2001 היתה עוד על הבימבה הכלכלית מבחינת השפעתה הגיאופוליטית, הפכה לשחקן מרכזי שממנף יריבויות באופן ציני לטובתה. רוסיה חזקה בהרבה מאז 2001, ודווקא ארה"ב פצועה ממלחמות בחוץ ושסועה מבפנים, מפגינה יותר חולשה מעוצמה.
המאה ה־21 נפתחה בקרב על ערכים, ואחרי שני עשורים חזרנו לעולם של אינטרסים. יצר לב האדם רע מנעוריו, ובעולם הובסיאני, והוא תמיד הובסיאני, ההיסטוריה היא כרוניקה של מאבקי שליטה.
