אבי, ידעיה, איש ירושלים

אבי מורי היקר, ידעיה בן שמואל הכהן, הלך לעולמו בערב שבת כ"א אב תשפ"א. כמנהג ירושלים הובא למנוחתו טרם כניסת השבת, בהר הזיתים.
הוא נולד בירושלים בט"ו אלול תרצ"ב (1932), להוריו שעלו ארצה בציפייה ציונית לגאולה. אביו, רבי שמואל הכהן וינגרטן, היה מבאי ביתו של הרב קוק. הרב קוק היה הסנדק בברית המילה של אבי, ונפעם עם קריאת הרך הנולד בשם ידעיה.

בני ידעיה מוזכרים ברשימת הכוהנים שעלו לירושלים עם עזרא ונחמיה, ו"משמרת ידעיה" מוזכרת כמשמרת השנייה במשמרות הכהונה. גם הרב קוק וגם אביו של אבי, ר' שמואל, נכספו לבניין המקדש ולחידוש סדר עבודת הכוהנים. אבא נשא את כיסופיהם בערגה ממשית, עד יומו האחרון.
חייו היו מלאי עשייה בהתיישבות בארץ ישראל ובמפעל קיבוץ הגלויות מתפוצות הגולה. הוא נשא בעול עבור כל מה שעשוי היה לחולל את נס הקמתה של מדינת ישראל. במלחמת העצמאות, היה נער בישיבת כפר הרא"ה, וזכה לשאת נשק במאמצי ההגנה בעמק חפר ובמשימות נוספות. עם הקמת המדינה היה שותף למפעל ההתיישבות והעלייה.
על אף כל עשייתו ברחבי הנגב, בגוש עציון ובתפוצות, מרכז חייו נותר תמיד בירושלים. כאילו לא זז מעולם מהמשולש הקטן בין שכונת נחלת אחים שבה גדל מילדות, שכונת שערי חסד הקרובה, שבה התפלל רוב ימיו בבית הכנסת הגר"א, ופאתי רחביה - שם קבע את ביתו. זה היה גם מרחב ילדותנו, בבית ברחוב אוסישקין, בנקודת החיבור שמתכנסת לתמצית הירושלמיות, במיזוג התרבויות בין נחלאות הכורדית והתימנית, שערי חסד של היישוב הישן האשכנזי־חרדי ורחביה של האריסטוקרטיה המשכילה.

לפני שמישהו בעולם דיבר על רב־תרבותיות, היא התקיימה במפגשי החיים הפשוטים בירושלים, ואבא היה התגלמותה. בית הוריו ברחוב אושה היה בית קטן עם עץ תות גדול בחצר. בקומה הראשונה גרה משפחת יפת התימנית, ובקומה השנייה גרה משפחת אבי.
ירושלים של שלטון המנדט זימנה לילדיה גם מפגש יומיומי עם בני גילם הערבים. בעמק ממערב לשכונה, שבו משתרע כיום גן סאקר, היה מגרש כדורגל, ומדי יום היינו נפגשים למשחק עם ילדי השכונה הערבית שייח' באדר - שעל חורבותיה בנויים כיום בית המשפט העליון ובנייני האומה. לפעמים, לקראת ערב, המשחק היה נגמר במכות, מה שלא הפריע למשחק להתקיים מחדש למחרת. כבן הארץ היה לאבא יחס של כבוד לערבים.

מעל האינטרס השבטי

בימים רגילים היה אבא מתפלל בשערי חסד בבית הכנסת המרכזי, וגם בביתו של הרב חרל"פ. בימים של עוצר בימי שלטון המנדט, היו מתפללים בבית הכנסת התימני הקרוב, שם למד אבא להתפלל ולקרוא בתורה גם בנוסח יהודי תימן. מגיל צעיר היה בעל קורא מיומן ומדויק, ושלט בטעמי המקרא בכל הנוסחים.

כבן בית בכל מניין יהודי, בכל בית כנסת, בכל נוסח, אבא בוודאי לא יכול היה לקבל את נאום השבטים של הנשיא ריבלין. חלוקת עם ישראל לשבטים פירושה ויתור על היותנו אומה אחת, מאוחדת בחזון שיבת ציון ומוכנה יחד למאבק להגשמתו, מעל ומעבר לכל אינטרס שבטי. שבטיות היא רעיון מסוכן, השלמה עם פירוד נצחי - לבנוניזציה של החברה הישראלית. ובלב רעיון קיבוץ הגלויות שאבא הקדיש לו כמחצית מחייו, טמון הרעיון כי לכל יהודי באשר הוא יהודי, יש חיבור משותף ושאיפה משותפת לגאולת ישראל.

בכל יום חמישי היה הולך לשוק מחנה יהודה, שם היה ידוע בכינוי "חכם ידעיה". שנים רבות פיקד על גדוד מילואים בהג"א ירושלים. הכיר כל חייל. לעיתים היו מגיעים אליו הביתה לבקשת שחרור או הקלה ממילואים. הוא היה מפקד סמכותי, אבל תמיד קרוב לאנשים, כאחד מהם, בן ירושלים.

עניין של שייכות

אבא ידע לריב ולכעוס. אבל דווקא בשל כך ידע יותר מאחרים להתהלך עם כל אדם בדרכי נועם ולמצוא בו את נקודת השיתוף. זה עורר בי שאלות של זהות - מיהו אבא שלי? צבר ישראלי־ציוני, אבל אולי גם חרדי? לא יכולתי להבין את הבחירה להתפלל בבית כנסת של היישוב הישן בירושלים, עם חובשי שטריימל דוברי יידיש, המתפללים בהברה אשכנזית.

לאבא זה היה עניין פשוט למדי - חיבור ליהודים שמסורתם חשובה לו. באותה הדרך היה מחובר במלוא הווייתו לישראליות השורשית, לחבריו מבני עקיבא, לחבריו מהצבא ומההתיישבות העובדת. לימים למדתי מה רכשתי שם, אולם לא היה קל להכיל את הפער. אמנם עם המניין שבו התפלל נמנו לא מעט יהודים ציוניים, כמו פרופסור יחזקאל ליפשיץ ז"ל, וגם חגגו בתפילת הלל את יום העצמאות, אבל האווירה סביב היתה שונה.
שבת אחת, בתפילת שחרית אחרי קריאת התורה, ניגש הדרשן, הרב שלום שבדרון, לבמת בית הכנסת, ודיבר נגד גיוס בנות לצה"ל. יהודי אחד, יעקב מימון - איש אחדות העבודה שהיה מתפלל קבוע במניין - שאל את הרב שבדרון אם יש לו מושג להיכן מתגלגלות כמה מהבנות של שכונות קטמון ובקעה שאינן מתגייסות. מימון היה מעמודי התווך של מפעל "ביעור הבערות" במעברות ובמושבי העולים ועל כך זכה בפרס ישראל. הרב שבדרון הגיב בכעס, ותבע ממימון לעזוב את בית הכנסת. זה קיפל בשקט את טליתו וקם לעזוב.

כשאבא ראה שאף אחד בקהל אינו מוחה על הנעשה, יצא יחד עם מימון מבית הכנסת, כמחאה. במשך שלוש שנים הדיר רגליו מן המניין. הפצירו בו לשוב והוא עמד על כך שהרב שבדרון חייב להתנצל בפני יעקב מימון. הפרשה העניקה לי רמז לשאלת הזהות לגבי אבא: הוא היה יהודי שהשתייך לכל מקום שבו יהודים התפללו ופעלו באמונה, ובתנאי שהקפידו על כבודו של כל אדם.

דיוק בכספי הציבור

כאדם, היה אבא קשוב תמיד לשוועת העמלים. כמנהל, הקפיד על מלוא זכויות העובדים. בהנהלת ישיבת הר עציון, הקפיד גם על זכויות העובדים הפלשתינים. בכל הקשור לניהול כספי ציבור היה דייקן. לנגד עיניו עמדו פסוקי תהילים: "מזמור לדוד, ה' מי יגור באהלך מי ישכון בהר קודשך? הולך תמים ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו... כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא ימוט לעולם" (תהילים ט"ו).

הימים מראש חודש אלול ועד שמחת תורה היו מחושבים אצלו בדייקנות וביראת הרוממות של עבודת בית המקדש. כילד קטן, צירף אותי בבוקר לסליחות. לא בקלות קיבלתי את הכורח לקום עימו בשעת חשכה, לקולו של קומקום רותח המבשר את רגע ההשכמה. התקשיתי עם חרדת ימי הסליחות, עם התייפחות המתפללים: "הנשמה לך והגוף פועלך, חוסה על עמלך, הנשמה לך והגוף שלך ה' עשה למען שמך". לא אהבתי קטעים שנגעו בבכי. אבל נקשרתי להליכה ברחובות הדוממים, בערפילי בוקר של אלול, סתיו יהודי בסמטאות ירושלים.
כמו לסליחות, השכמנו עימו בטרם שחר גם לעניינים אחרים. בני חמש־שש לקח אותנו למצדה. היה לו אז רכב עבודה: סטיישן וויליס. יצאנו מירושלים בחשכה. בשנים שלפני 67', הדרך למצדה עברה בבאר שבע. כשהגענו, למרגלות ההר השחר עלה. עלינו באור ראשון. כך חקוקים בי רגעים רבים של נסיעות קסומות, כמו זיכרון הנסיעה בעמק יזרעאל ביום העלייה לקרקע של היאחזות מעלה גלבוע. התעוררנו בספסל האחורי בכביש הסרגל, מול חמה מפציעה מעל הגלבוע. בנסיעות הללו למדתי את רזי העמק, ההרים והמדבר, באהבת עולם לארץ הקדושה.

שליחות במארסיי

בפסח תש"י בן־גוריון נאם בכנס תל יוסף־עין חרוד ותקף את התנועה הקיבוצית על התעלמותה מהמשימה החלוצית של קיבוץ גלויות וקליטת העלייה. "אנו חיים בזמנים חדשים... ומוצגות לנו תביעות גדולות בממדים אשר לא ידענו...", אמר הזקן, "תקופת העלייה של טיפין עברה ואנו עומדים בפרק של קיבוץ גלויות, וכל סיסמה של חלוציות, של ציונות גדולה, של סוציאליזם מהפכני ושמות יפים ומצלצלים אחרים מתרוקנת מתכנה, אם אינה עומדת במבחן קיבוץ גלויות" (חזון ודרך, עמ' 28).
אבי היה מקומץ הצעירים בתנועה הקיבוצית שנענו לקריאת בן־גוריון. הוא היה חבר גרעין ז' בקיבוץ סעד, ויחד עם חברו לקיבוץ יהודה ברט יצא לשליחות בצרפת, במארסיי, שם הוקמה אז תחנת מעבר לקליטת יהודי צפון אפריקה בדרכם לארץ. בשובו מהשליחות, עבר יחד עם אמי, דינה לבית גרדי, להקמת מושב העולים יושיביה, בצפון־מערב הנגב.

העולים היו ברובם מאלג'יריה, אמא היתה מורה ואבא ניהל את המושב. אמי היתה אישה אמיצה ושלווה, אבל לימים היתה מספרת על חרדת הלילות מטרור הפדאיון, שהיכה באותם ימים ביישובי הספר.

עוגות של הזדהות

באלול תשכ"ז, חודשים ספורים לאחר ניצחון מלחמת ששת הימים, הוקם מחדש כפר עציון. אבא, שהיה קשור לכפר מימי ילדותו, לקח אותי ואת אחי רא"ם להשתתף ביום העלייה לקרקע.
כבימי חומה ומגדל, הימים הראשונים של יישוב חדש זקוקים לידיים עובדות. יחד עם אחי ועם הרב לוינגר סגרנו חלונות בבית הילדים שנותר מתש"ח. בכל יום שישי אבא היה מגיע לכפר עציון במכונית הווקסהול הכחולה, עמוס עוגות שנאפו בידי נשות ירושלים, כדי להביע הזדהות עם החלוצים הצעירים.
ציפינו שאבא ואמא יצטרפו כחברים לקיבוץ הצעיר. אבל אבא דבק במשימה חלוצית אחרת. יחד עם משה מושקוביץ, חבר משואות יצחק בגוש עציון של ימי תש"ח, ועם הרב עמיטל, פעל להקמת ישיבת ההסדר בגוש - היא ישיבת הר עציון. מאז ועד ימיו האחרונים פעל בהתנדבות בהנהלת הישיבה. בצוואה שהותיר בישיבה כתב: "לאחר ימלאו ימי, פונה אני לכל מי שיאחז בהגה הישיבה שלא להקדיש שום דבר בישיבה או בשלוחותיה לזכרי. קטונתי מכדי לבקש שלא יזכירוני בדברים, אך אבקש בכל לשון שלא יפריזו ולא יעלו דברים שהם למעלה מאישיותי".

כך שעם כל זכויותיו בעשייה רבת שנים במחלקת הנוער והחלוץ בסוכנות היהודית, על אף נוכחותו הסמכותית שהקרינה מנהיגות סוחפת כבר בצעירותו כקומונר בבני עקיבא, אבא היה מופת לענווה. היתה לו השפעה גדולה על התרחשויות רבות בציונות הדתית. הדיונים הראשונים על הקמת גוש אמונים נערכו אצלנו בבית. אבל לא במקרה אינו מופיע בהיסטוריה הכתובה של גוש אמונים. הוא היה שותף לרעיון והשאיר את הבמה לצעירים. הוא תמך בפעולתם, אבל התכנס לתחומים שבהם מצא את תרומתו האישית כחיונית. השתדל תמיד לדעת את מקומו ולא הילך בגדולות.

על ברכת הכוהנים שבה דבק כל חייו, כתוב בספר הזוהר: "כה תברכו את בני ישראל - רבי יצחק פתח ואמר: וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו... כל מי שיש בו יראת שמיים זוכה לענווה, כל מי שיש בו ענווה זוכה לחסידות, וכל מי שיש בו יראת שמיים זוכה לכולן". אבא זכה לכולן.