במובלעת הישראלית בואכה בית לחם, בצל מעטפת המיגון לקבר רחל - חומות בטון אימתניות, מגדלי שמירה וגדרות תיל - חיות 11 משפחות יהודיות ו־70 תלמידי ישיבה. הם מתגוררים באחד המאחזים הפחות מוכרים והיותר משמעותיים של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון.
במשך שנים היתה נקודת ההתיישבות הזעירה ויוצאת הדופן הזו בבחינת סוד גלוי שנלחש מפה לאוזן. האבות המייסדים שלה כבר אינם איתנו. חנן פורת ובני אלון הניחו את התשתית, אחריהם באו תלמידיהם, הרבנים אליהו מאיר אלקסלסי, ויעקב בר חן. הם הביאו עימם עוד משפחות מחוגי ישיבות עטרת כהנים והר המור. רבניהם גיבו אותם.
גם הממסד הפוליטי הימני גילה אהדה, הגם שהתקשה לעיתים לעכל את התקדים ההיסטורי - גרעין התיישבותי ראשון זה כ־2,000 שנה בבית לחם. "לגור ליד אמא" (אמא רחל) - הם מכנים את הנוכחות שלהם שם. יום אחד, הם משוכנעים, החומות יופלו - ובבית לחם, שמאז ימי בר כוכבא לא התגוררו בה יהודים, יתפתח יישוב יהודי משמעותי.
"בית לחם ברחה לנו מן החלומות", אומרת איילת בר חן, שהתגוררה במקום עם תשעת ילדיה עד לאחרונה, משך שש שנים. "פתאום קלטנו שיש עיר כל כך מרכזית בהיסטוריה היהודית, ששכחנו אותה. העמקנו בפרקי התנ"ך שעוסקים במקום, בסיפורי רחל ובנימין, ישי ודוד, רות ובעז. התחברנו ממקום של תורה. כשהיינו מספרים לחברים שאנו גרים בבית לחם או בקבר רחל, אנשים היו בשוק ועוצרים הכל. צמאים לשמוע. זכינו להיות שותפים ללידה מיוחדת. להיות עם רחל אמנו - זה ללכת עם צירים. זה תהליך נמשך".
הלידה, אם להשתמש בדימוי של בר חן, היתה ועודנה קשה. הרב והשר המנוח בני אלון, שהישיבה, המאחז ומרכז המבקרים (שנושאים כולם את השם "בני רחל") קרויים על שמו, עמד לפני 20 שנה מאחורי הקמת החברה שפעלה ל"חיזוק וביסוס היישוב היהודי בסביבות קבר רחל".
זה קרה בראשית שנות האלפיים: 45 נכסים של ערבים נכללו בתוואי המקורי של "עוטף ירושלים", שעליו החליטה ממשלת ישראל. הם חצצו בין קבר רחל לבין מחסום 300. 15 מבעלי הנכסים הללו הציעו לחברה למכור לה את נכסיהם, ובהם בית מלון, בנייני מגורים וחלקות קרקע. אבל אלון ואנשיו היו מוגבלים בתקציב. הם רכשו את המינימום האפשרי, ממש בצמוד לקבר רחל. ב־2002, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, נקנו 4.5 הדונמים הראשונים, מדרום לציון הקבר.
הרכישה של הנכס כללה דירת מגורים אחת, מחסנים ותשע חנויות מרווחות במפלס הרחוב. בצמוד לנכס בן שלוש הקומות, וכחלק ממנו, השתרע מגרש ריק על שטח של 1.1 דונם. הבעלים היו שלושה אחים נוצרים. הוא נרכש מהם בכמה שלבים, במעורבות פעילה של הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו ז"ל. אחרי שהעסקה הושלמה, שלושת האחים היגרו, שלא לומר ברחו, לחו"ל. היה מי שדאג לקלוט ולסדר אותם בארצם החדשה.
כך השתכנו לאורך השנים שש משפחות יהודיות בבניין שבו פעלו בעבר מוסך, מסגרייה, דוכן פלאפל ובשלב מסוים גם מוצב צבאי של צה"ל. חמש משפחות נוספות גרות במבנים שהוקמו במגרש הצמוד, על גבי צריפים ומחסנים ישנים. בחצר של בני רחל יש גם משחקייה, מתקני שעשועים, מרבד דשא צנוע וציורי קיר תמימים עתירי פרחים. הם ממתנים מעט את צבע הבטון האפרפר של חומות המתחם. במבנה שנרכש שוכנת גם הישיבה, ישיבת בני רחל. הציר שסביבו סובב הכל, ברוח הרעיון ששאב בני אלון מרבו, הרב צבי יהודה הכהן קוק: "יישוב וישיבה" שיונקים זה מזה ומשלימים האחד את השני.
מופז ויעלון סייעו
הסופרת אמונה אלון, אלמנתו של בני אלון, שביקרה במקום כמה פעמים לאורך השנים, אינה מסתירה את הערכתה למשפחות שגרות במקום. "בני האמין שהשילוב של יישוב וישיבה שם הוא מדרגה בתוך תהליך ארוך; שהם לא יישארו מובלעת מוקפת בחומה; שהקומץ יגדל ויתרחב", אומרת אלון, "סימבולית, זה המימוש האולטימטיבי מנבואת ירמיהו בעניין רחל, של 'ושבו בנים לגבולם' ושל 'כי יש שכר לפעולתך'. וזה קורם עור וגידים דווקא במקום קברה על פי המסורת, שקודש בדמעות של דורות רבים".
ואכן, דרכו של המאחז ההתיישבותי בקבר רחל, 463 מטרים בלבד מדרום לקו השיפוט של ירושלים, לא היתה סוגה בשושנים. ביולי 2003 הושלם רישומם של 4.5 הדונמים על שם הרוכשים. כשממשלת שרון דנה בתוואי עוטף ירושלים, השרים שמעו לראשונה על הרכישה. הם החליטו להכניס אותה לתוך גבולות העוטף. כעבור שנה התיר שר הבטחון דאז שאול מופז לתלמידי ישיבה להיכנס למבנה. המינהל האזרחי התנגד לרעיון, אבל הרמטכ"ל משה יעלון ואלוף פיקוד המרכז משה קפלינסקי תמכו בו.
החבורה של "נאמני רחל" - כך כונתה אז קבוצת הפעילים - הצליחה במקום שבו נכשלו בעבר אישים כמשה מונטיפיורי, הרב צבי הירש קלישר (ממבשרי הציונות), הנדבן נתן שטראוס וגם הרב קוק, רחל ינאית בן־צבי ומוסדות היישוב הישן בירושלים. כל אלה רכשו פיסות קרקע זעירות בצמוד לקבר רחל או פעלו לשם כך, אך מעולם לא הצליחו לממש את הרכישות. הערבים פלשו לאדמות והשתלטו עליהן.
רק בראשית המילניום, בפעם הראשונה מאז גורשו היהודים מבית לחם על ידי הקיסר הרומי אדריאנוס, קמה בעיר הולדתו של דוד אחיזה יהודית של קבע, תחילה ישיבתית ואחר כך התיישבותית. בשנים הראשונות קרטעה הישיבה במקום ופעלה לסירוגין בחסות הצבא. ב־2013 הצליח הרב אלקסלסי לאחד סביבו קומץ בחורי ישיבה, שגדל בהדרגה. הקומץ היה בתחילה כה זעום עד שאלקסלסי התלבט אם בכלל לצאת לדרך, אבל הרבנים דרבנו ובני רחל היתה לעובדה.
תחילה אישר צה"ל לבחורי הישיבה ללמוד במקום עד השעה חמש אחר הצהריים. יום אחד הורחב האישור ללימוד עד השעה 19:00. כשהכולל התפתח לישיבה, הלימוד התארך עד השעה 22:30 - לעיתים באישור ולעיתים בתחבולה. פעם פינה הצבא את התלמידים לשבועיים, אך הם שבו. בשלב מסוים צה"ל התיר לאנשי הישיבה להישאר במקום בסופי שבוע, אך לאורך השנה וחצי הראשונות, נדחתה שוב ושוב בקשתם לאפשר להם לינה במקום.
רק ב־2014 נסדק גם הטאבו הזה: הרב אלי סדן, חתן פרס ישראל וראש המכינה בעלי, למד באותה תקופה "חברותא" עם אלוף פיקוד המרכז אבי מזרחי. "ביקשנו מהרב סדן שידבר עם האלוף, שייתנו לנו לישון כאן", מספר הרב אלקסלסי, "זה לקח זמן, אבל 18 חודשים אחרי שהוקמו הכולל והישיבה, הגיע האלוף למקום כשלצידו סוללה של יועצים משפטיים. מולו ניצבו המפקדים שהיו אחראים לגזרה. הם לא היו נלהבים מהרעיון, אבל האלוף אמר להם: 'אין שום בעיה שהם ייכנסו. מבחינה משפטית הכל כשר. רכישה יהודית למהדרין'. מפקדי המחוז ניסו לשכנע את האלוף שהוא טועה. הם הזכירו לו שעל המתחם מושלכים מעת לעת מטעני חבלה, שמדובר במתחם רגיש מבחינה ביטחונית. אבל מזרחי קטע אותם: 'אל תבלבלו בשכל. בכפר התימנים ובעיר דוד מסוכן יותר. זה התפקיד שלכם לטפל בזה'.
"המפקדים", מתאר אלקסלסי, "גמגמו, אבל גם אחרי הביקור הזה והוראת האלוף, עדיין עמדו בסירובם לאפשר לינה במקום. הנס התרחש בתשעה באב של אותה שנה. מפקד מחוז ירושלים דאז, ניסו שחם, הגיע לביקור, ואגב שיחה בענייני היום, חיבק אותי ואמר: 'שמעתי עליכם, רק אל תביאו לכאן נוער גבעות. אתם יכולים לישון כאן'. היינו בעננים. מבחינתנו זה היה הישג כביר, שאין כדוגמתו".
באים לחזות בפלא
נוער הגבעות לא הגיע לקבר רחל. המשפחה הראשונה שהשתקעה במקום בכסלו תשע"ד היתה מאצולת ההתיישבות ביו"ש - משפחת בר חן, הרב יעקב ואיילת עם ששת ילדיהם (עוד שלושה נולדו שם בהמשך). הם הגיעו מנווה שבחולות חלוצה. הוריה של איילת (אידלס במקור) היו ממפוני עצמונה ומורג שבגוש קטיף, וקודם לכן התגוררו בקריית ארבע. יעקב, במקור מחיפה, בוגר ישיבות שבי חברון (בחברון) והר המור, הגיע מעיר דוד.
אחריהם באו נורית ויוסי (אחיו של הרב אלקסלסי), אריאל ומיכל יורמן, צור ותחיה פלס, דוד ודבורה סויסה, אביאל ותמר פרידמן, יעקב ומוריה אוזן ועוד נוספים. המשפחות נבחרו בקפידה, אנשים מן היישוב, ממלכתיים, שומרי חוק: מורים, עובדי היי־טק, אנשי חינוך, בניין ומחשבים. כולם מאנשי ולומדי הישיבה, חדורי אידיאולוגיה ותחושת שליחות. כולם חיים את סיפור רחל אמנו.
דוד סויסה, גנן ושיפוצניק, גדל בחיפה, למד בעטרת כוהנים, ומשם הגיע לקבר רחל. "החומות כאן", הוא מצביע על המונומנט הנופי הכי דומיננטי בשטח, "אינן רק פיזיות. הן גם נפשיות. צריך לחבר את עם ישראל למקום הזה. הייתי שמח אם הממשלה היתה מפילה אותן, אבל כרגע הן רע הכרחי, שנועד להגן עלינו ועל מאות האלפים שבאים לקבר רחל מדי שנה, מפני פלשתינים חורשי רעה. יום אחד זה ישתנה".
סויסה מעיר כי המקום הוא "מקום של מוות, של סופיות החיים, אבל אנו מפיחים כאן חיים, מחיים את האידיאה של רחל, שהיא אם הדרך, האם שמלווה את ישראל בדרכו הארוכה. זו ראשית צמיחת בית לחם - ראשית צמיחת גאולתנו".
רעייתו, דבורה, במקור ממושב זרחיה, מדריכת טיולים, מורה וסטודנטית לארכיאולוגיה ולימודי ארץ ישראל, מתארת "גודל ועוצמה" שנחווים על ידי המשפחות והאורחים שבאים "לחזות בפלא - יהודים בבית לחם". ההתרגשות, היא אומרת, "גואה בכל פעם מחדש, בעיקר בשבתות, כאשר ציון הקבר עצמו סגור והכל שקט ושלו מסביב, ובכל פעם התודעה שלך מתרגשת מהקרבה לשדה בעז ורות, לרחל אמנו, למקום הולדתו של דוד המלך. הרי כאן הילכו וחיו האבות".
מדי שבת התושבים שרים ביחד את שירת "קול ברמה נשמע" (הפסוקים מנבואת ירמיהו) והרב אלקסלסי מעיד שבכל פעם הדמעות זולגות מחדש מעיניו. המשפחות חיות מחדש את סיפורי התנ"ך. עבר, הווה ואולי גם עתיד משמשים כאן בערבוביה. ניתן להתרשם מכך כמעט מדי ערב, כאשר האימהות קוראות בשמות ילדיהן שמתרוצצים על "בימבות" במגרש רחב הידיים ומוקף החומה, כדי שיבואו הביתה. השמות נאמנים לפרקי התנ"ך: רות, נעמי, דוד, ישי, פורת, בועז, וכמובן - רחל. וגם פדות־שרה ויצחק־נריה, "הילד היהודי הראשון שנולד בבית לחם אחרי 2,000 שנה. 24 ילדים בסך הכל".
פחון של 33 מ"ר
מוסדות התכנון ביהודה ושומרון דנים כעת בתוכנית להגדיל את היישוב היהודי ליד קבר רחל, שמחזיק במגרש נוסף שרכשו יהודים. אלא שהוא מצוי מעבר לגדר ולתוואי העוטף, בתחומי בית לחם הפלשתינית. היעד של בני רחל: בניית מתחם ישיבה ומגורים של עשר קומות, שישתווה בגובהו לבניינים המקבילים בבית לחם שמציצים מעבר לחומה. על פי התכנון של משרד אור אדריכלים, ייבנו במקום בית מדרש ל־310 לומדים, פנימייה ל־200 בחורים ודירות מגורים ל־30 משפחות.
בינתיים, מצטמצמים. אביאל חדד מברכיה, אשתו אלומה, ובתם התינוקת רות־מבשרת, גרים בפחון ששופץ, בשטח של 33 מ"ר. חדד השקיע בדירונת הזאת 100 אלף שקלים. "רחל אמנו תחזיר את ההשקעה", הוא מחייך, "קשה, אבל הקרבה לרחל מפצה על הכל".
אריאל יורמן (במקור מכרמי צור) ואשתו מיכל שגדלה באשדוד, הורים לשלושה, מציינים אף הם ש"הקשיים מתגמדים כאשר מרגישים בשליחות". מיכל, מורה במקצועה, אומרת שכאשר שואלים אותה מה עיסוקה - היא משיבה: "לגור בבית לחם". "זה עיסוק", היא מדגישה, "משימת חיים. כרגע זה מתנהל כעסק פרטי, אבל אנחנו מאמינים שיום יבוא והמדינה תיקח על עצמה את המשימה הלאומית הזאת".
אביאל פרידמן, שלומד כבר שבע שנים בישיבה, ואשתו המורה תמר, הורים לרחל־אורה בת השנה, חיים אף הם בצמצום בשטח של 42 מ"ר, ומזכירים ש"לא תמיד היה שקט כאן".
בתקופה הלא־שקטה זרקו על קבר רחל בקבוקי תבערה רבים, וגם מטעני חבלה. בנס לא נפגעו אנשים. פעם נפל מטען בדיוק במקום שבו עמדה קבוצת בנות רגע קודם לכן, וצבעה את החומה. בפעם אחרת נחת בלוק כבד במקום שבו חבורת נשים תלתה כביסה שניות קודם לכן.
הילדים בבני רחל נסעו על בימבות במתחם המבוצר, כשפניהם מכוסים במסיכות בד, הרבה לפני שהקורונה הגיעה לעולם - בגלל הגז המדמיע שזלג אליהם מפיזור התפרעויות סמוכות במחנה הפליטים אל־אעידה שמעבר לחומה. אוסף הגולות המרשים של הילדים - כולו תוצרת בית לחם. בהפרות הסדר לאורך השנים "נורו" ברוגטקות אלפי גולות לעבר מתחם הישיבה והמשפחות. הן נאספו בחדווה על ידי הילדים, שבהזדמנות אחרת זכו לקורס מזורז מחבלן משטרתי (שהוזעק לטפל במטען), בהפעלת הרובוט שלו.
אבל ההצקות הביטחוניות, ובעיקר המטענים, הם כיום היסטוריה, ובמקום שורר שקט בדרך כלל. המפנה התרחש מייד לאחר שמטען נפץ שהושלך מעברה השני של החומה, פגע ברכבו של הזמר והמלחין יונתן רזאל בעת שהופיע במקום. "זה היה אחרי צוק איתן", נזכר יעקב בר חן, "מפקד הגזרה דאז, מח"ט עציון רומן גופמן, החליט שצה"ל יגן עלינו מחוץ לחומה, ולא מבפנים. השינוי התפיסתי הזה הביא למפנה. מאז, שקט פה הרבה יותר".
בר חן ומשפחתו גרים היום בטירת הכרמל, "בשליחות אחרת", כדבריהם. עניין של פרנסה, מסבירה איילת אשתו. פגשתי אותם בבני רחל, כשבאו לבקר במקום. הם מתקשים להיפרד. "יום אחד נחזור לכאן", מבטיח אחד מילדיהם, יהודה. "עיקר השליחות היא הבניין הרוחני", מסביר הרב בר חן. "מקובל שהבנים של רחל אמנו חוזרים אליה בעיקר כדי לבכות, לבכות יחד איתה. לבקש ממנה לבכות בעבורם. 'דמעות רחל' שמשתדלת על בניה אצל הקב"ה - זה מושג. אבל אנחנו באנו לכאן כדי לנגב לה את הדמעות.
"מרגש שיש היום ילדים שמסתובבים סביב הקבר; שכאן מתקיימות חתונות, ובריתות, ובר ובת מצוות, שיש פה חיים. גם תלמידי ישיבה חרדים, ששמעו שבני רחל פתוח גם בלילה, מקבלים אצלנו הכנסת אורחים כדי ללמוד ליד קבר רחל. אמא רחל מאחדת את כולם".
דמעותיו של פרוש
בשנות ממשלות נתניהו, גילה השלטון אהדה למפעל החלוצי הזה. רשמית, תושביו אינם שייכים לשום רשות מקומית, חור שחור ללא כתובת. אבל השר לשעבר אורי אריאל סייע רבות, עיריית ירושלים, אף שהמקום אינו בתחומה, מפנה ממנו זבל, וחברת הגיחון מספקת מים. החשמל מגיע בחלקו מעיריית בית לחם ובחלקו מחברת החשמל הישראלית. הילדים לומדים במוסדות החינוך בירושלים. גם איגוד הישיבות הכיר בהם.
טדי קולק, ראש העיר המיתולוגי של ירושלים במשך 28 שנה, ניסה לשווא לשכנע את הממשלה לספח את קבר רחל לירושלים. ראש העיר כיום, משה ליאון, מקווה אף הוא ש"בעתיד ניתן יהיה לחבר את מתחם קבר רחל אל השטח המוניציפלי של ירושלים, ולהפוך אותו לשטח ישראלי לכל דבר". בינתיים הוא מסתפק ב"חיזוק הישיבה והמשפחות שמתגוררות סמוך למתחם הקבר".
גם בממשלה החדשה יש לבני רחל אוהדים. שרת הפנים איילת שקד ביקרה במקום והיא אומרת ל"ישראל השבוע" שהיא "תומכת בהתיישבות שם ותשמח לסייע בחיזוקה ובהגדלתה".
תפעלי בעתיד, מתוקף סמכותך כשרת פנים, כדי לחבר לירושלים את המובלעת של קבר רחל והמתחם ההתיישבותי שלצידו?
שקד: "צריך למצוא את חלון ההזדמנות המדיני; לעשות דברים בחוכמה. עקרונית, כשיגיע הרגע המתאים, נקים ועדת גבולות, שתרחיב את השטח המוניציפלי של ירושלים באופן שקבר רחל והמתחם שלצידו יהפכו רשמית לחלק ממדינת ישראל".
שלוש פעמים שכחו ממשלות ישראל את קבר רחל והותירו אותו בחוץ: בפעם הראשונה, מחוץ לקו השיפוט העירוני ולקו הריבונות הישראלית ב־1967. שר הביטחון דאז משה דיין דאג למנוע זאת בשל הקרבה לבית לחם ולכנסיית המולד. בפעם השנייה, כאשר הותירו את מתחם הקבר מחוץ לשטח C, שעל פי הסכמי אוסלו הוגדר כשטח שבשליטה ישראלית מלאה. רק השתדלותו של חנן פורת ובכיו הסוער של הפוליטיקאי החרדי הישיש מנחם פרוש, בלשכתו של רה"מ רבין (לצד פעילות שדולה נמרצת של אישים רבים נוספים), הפכה החלטה זו על פיה, וקבר רחל נשאר בשליטה ישראלית מלאה.
בפעם השלישית היו אלה קציני צה"ל שביקשו למתוח את קו "עוטף ירושלים" וגדר הביטחון באזור שאינו צפוף אוכלוסייה ערבית, והותירו את קבר רחל מחוץ לגדר. שר הביטחון דאז, בנימין (פואד) בן אליעזר, תמך בדעתם. הוא הציע לבנות גשר עילי עם מסוע באורך של כ־500 מטר שיעביר את המבקרים אל מתחם הקבר, מעל עשרות הבתים של תושבי בית לחם, המצויים בין קו השיפוט של ירושלים לבין קבר רחל.
רה"מ שרון התנגד בחריפות להצעה. "מה תעשה עם קשישה עמוסת סלים, שמחכה שנים להגיע לקבר רחל?", שאל שרון את פואד, "איך היא תצעד במסלול שאתה מציע? אין שאלה בכלל - הקבר הוא חלק ממדינת ישראל. הוא יקר לעם היהודי ולא ייתכן מצב שלישראלים לא תהיה גישה חופשית אליו".
"אסירה כלואה ומוסתרת"
כך ניתקה בפועל מערכת הגדרות, החומות והביצורים שהוקמה במקום המסוע, את ה"צ'ופצ'יק" הצפוני של בית לחם מיתר חלקי העיר, והפכה את מתחם קבר רחל ומתיישביו למובלעת ישראלית. כך נולדו החומות שמחקו ממחוזות הזיכרון של רבים בציבור, את המראה הנוסטלגי והכמעט אינטימי של קבר רחל הצנוע והכיפתי, על אם הדרך, שמעליו סוכך עץ זית עתיק. רק הגעגוע נותר.
משוררים דוגמת עלי מוהר ואנשי רוח אחרים ביכו את האובדן. הם קבלו על כך שקבר רחל נחרב לחלוטין מחמת בנייה, שהיא בבחינת בכייה לדורות, ותיארו את רחל כמי ש"נסגרה בתוך חומה, מלינה על בוניה, אסירה כלואה ומוסתרת כשמלחמה סביב לה".
בתקופה שבה נידונה "תוכנית המאה" של טראמפ נפתחה הזדמנות לשינוי, והמפות הכניסו את קבר רחל לתוך השטח, שעל פי התוכנית עתיד היה להסתפח לישראל. מי שסייע אז בכך היה השגריר לשעבר של ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן. כשגוועה התוכנית, גווע עימה גם חלום זה.
למרות זאת, במתחם הההתיישבות בני רחל ממשיכים לרקום חלומות. לפני כשנה הוקמה במקום מדרשת בני רחל, שמפעילה באתר סיורים ואירועי מורשת. אחת הפעולות הראשונות של המדרשה, שאותה מנהל בהתנדבות חיים לנגזם, היתה לציין במקום את יום הזיכרון לחללי צה"ל, ואת יום העצמאות.
בשנים הבאות מקווים במדרשה להניף במקום את דגל ישראל, להורידו לחצי התורן ביום הזיכרון ולהניפו מחדש בליל החג. "אם בני היישוב הישן בירושלים קיימו בקבר רחל (ב־1920) אזכרה לחוזה מדינת היהודים בנימין זאב הרצל, בהשתתפות הרבנים הראשיים וקהל רב", אומר לנגזם, "ודאי שמדינת ישראל, 73 שנים לאחר הקמתה, צריכה להכיר תודה וזיכרון לנופלים על שחרורו והגנתו של המקום".
לקראת יום הזיכרון האחרון, ליקטה המדרשה את שמות הנופלים באזור במסגרת פרויקט הנצחה. בין החללים ניתן למצוא את שמואל (מולה) חרל"פ, אחד משבויי כפר עציון, שהובא לבית לחם במאי 1948 ומת שם מפצעיו (חרל"פ נטמן בבית לחם ושלוש שנים אחר כך הועבר למנוחת עולמים בהר הרצל), וכן את שלושת חיילי צה"ל - שחר וקרט, שחר שמול ודני דראי - שנפלו בקרבות סמוך לקבר רחל במהלך האינתיפאדה השנייה, ואת יהודה אדרי, איש השב"כ שנורה למוות על ידי הסייען הפלשתיני שאותו הפעיל, לא הרחק מקבר רחל. גם ג'נט קדוש־דיין נמצאת ברשימה. ב־1993 היא נחטפה עם רכבה על ידי מחבלים, שהכריחו אותה באיומי נשק לנסוע לבית לחם. קדוש־דיין נהרגה במהלך ניסיון החילוץ שלה, במחסום 300, ליד מעבר רחל.
המשימה הבאה שבני רחל הציבו לעצמם, היא לפתוח את מתחם הקבר לציבור הרחב גם בשבתות ובחגים. ייתכן שמשרד הדתות ידון בכך בקרוב. בינתיים הם נושאים ונותנים עם עיריית ירושלים בנוגע לחלקת קרקע קטנה שנרכשה לא הרחק ממתחם הקבר בידי הנדבן היהודי המנוח ארווין מוסקוביץ. הם רוצים ליישב גם אותה, וכבר קיבלו הסכמה עקרונית לכך ממשפחת מוסקוביץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו