"500 מטר בין אלון שבות לראש צורים - ודווקא פה לפתח כפר פלשתיני?"

הודעת שר הביטחון בני גנץ על בניית 50 יחידות דיור במאחז הפלשתיני חרבת זכריה - מדירה שינה מעיני מתיישבי גוש עציון • "נהפוך למובלעת", הם מזהירים, "גם בהתנתקות מגוש קטיף זה התחיל ככה" • "אין מקום לצמוח פה, אנחנו פה עוד מלפני 48'", טוען המוכתר אבו־איברהים ומנסה להרגיע את הרוחות • אבל בראש צורים מבהירים: "זה סכסוך לאומי, ומי שחושב שהוא ייגמר בכמה וילות - מכחיש את הסיטואציה"

"הבנייה תשנה את הגוש". ראש צורים וברקע חרבת זכריה , צילום: אורן בן חקון

כדי להגיע לחרבת זכריה חניתי בכניסה ל"דרך האבות". בתקופת בית שני דווקא היוונים חנו פה, בדרך לקרב שבו הם ניצחו ואלעזר החשמונאי נעץ את חרבו בפיל וכרע תחתיו. ליישוב הסמוך קוראים על שמו, אלעזר, אבל אני בדרך לחרבת זכריה, שמשמר בעצם את השם "חורבת זכריה".
ב־2021 "דרך האבות" היא שביל שסופו במבנים הזמניים שהוקמו למשפחות שפונו מ"נתיב האבות" לפני ארבע שנים, וראשיתו סמוכה לטרמפיאדה שממנה נחטפו שלושת הנערים לפני שבע שנים. בניצב אליה - טיילת מטופחת, שממנה ניתן להשקיף אל אלפי דונם שדות ומטעים.

ערב פתיחת שנת הלימודים התמונה פסטורלית: שמש שוקעת על צעירים שדוהרים על סוסים, פה ושם טרקטורונים, לצד מבוגרים שחוזרים מעבודת אדמה; כמה זוגות עושים ג'וגינג בחלק הסלול, משפחות חוזרות הביתה מטיול וילדים המעכלים את סוף החופש הגדול רוכבים על אופניים.
מחזה חברתי מרהיב, ולא בכדי: במזרח התיכון ערבים ויהודים לא חיים כך, והמציאות ביו"ש על פי רוב הפוכה. יישובי גוש עציון מקיימים רצף טריטוריאלי נדיר, וגם מאחז חרבת זכריה לא מפר את האיזון - אדרבה, תושביו ידועים כמי שמתפרנסים ביישובים היהודיים וחיים בשכנות טובה. אלא שעל השלווה מעיבה עננה. מאז יצאה הודעה רשמית ממשרד הביטחון המבשרת על בניית 50 יחידות דיור בכפר הקטן שמונה כיום כ־40 מבנים, חלקם עתיקים וחלקם ארעיים, האידיליה הופרה.

ההודעה הרשמית בישרה לפני פחות מחודש על אישור תוכניות המינהל האזרחי לבנייתן של 1,000 יחידות דיור עבור פלשתינים ביו"ש. רוב הבנייה מתוכננת בריכוזים פלשתיניים, רוב התוכניות אינן חדשות, ממש כמו זאת שנהגתה בימי שר הביטחון אהוד ברק להסדרת מבני חרבת זכריה. 950 יחידות מעוררות פחות עניין מה־50 שנבנות כאן, ליד הטיילת.

"במקרה הספציפי יש עיוות היסטורי". חרבת זכריה // צילום: אורן בן חקון,

"אנשים בחרדות קיומיות"

הצלם שלנו מתעד את האזור, ולידנו עוצר את ריצת הכושר שלו מיכאל (שם בדוי), שמבקש לא לחשוף את שמו המלא עקב עיסוקו הרגיש. "בניגוד ליותר מחצי מהאנשים פה לא הצבעתי ימינה, אבל גם לא ליכוד או הציונות הדתית", הוא מבהיר תוך כדי ריצה במקום, כמבקש להעניק לגיטימציה לדבריו. "אתמול בערב היה כאן ראש המועצה, ניסה להרגיע את התושבים, אבל אנשים יצאו לא רק מבולבלים אלא בחרדות קיומיות". מיכאל הוא תושב ראש צורים, קיבוץ המונה כ־230 משפחות. "זה אחלה שחברים ושכנים והכל - אבל הבנייה המתוכננת תשנה את הגוש, מהותית. תראי את הטיילת הזאת, שהיא גם טיילת השלום וגם טיילת הנערים. יושבים פה בשבתות והכל כיף. אם יבנו בזכריה זה לא ייראה ככה".

מה ישתנה לדעתך?
"האיזון יופר. ברגע שיבנו להם אנחנו נהפוך למובלעת", הוא מצביע לעבר קיבוצו, "הכביש הזה נגמר עוד מעט, זה הדד־אנד והנוף הוא הרפת שלנו".

מה אמר ראש המועצה?
"הוא טוען שההחלטה הזאת לא תצא בסוף לפועל כי היא מחוררת מלכתחילה. אבל תראי, גם בהתנתקות זה היה ככה, תושבים הגישו התנגדויות. אם זאת החלטה פוליטית ללכת על הראש של כולנו, ואם גנץ הבטיח לתת לאבו מאזן יחידות דיור בלב גוש עציון - לא משנה אם נוכיח שזה לא ישים מבחינה מנהלית".

חציתי את הכביש אל חרבת זכריה. לול, דיר, מסגד שקומת המסד שלו יושבת על עתיקות ביזנטיות שלא נחפרו ואשר צריחיו מחכים לאישור בנייה. גברים יוצאים מהתפילה, וביניהם חאלד, בן 60, מוותיקי המקום. חאלד עובד ברפת של ראש צורים, מאושר מהבנייה החדשה.

אתה יודע שבראש צורים לא שמחים.
"מה אני יכול לעשות? שילכו לממשלה שלהם".

מפחיד אותך שהמחלוקת תשפיע לך על העבודה?
"לא, מה פתאום שהיא תשפיע?"

הכפר שלכם לא נותן להם להתרחב, ואתם מקבלים בתים חדשים.
"אני לא מפחד. היחסים טובים. לא יעשו לי כלום".

"לא משלימים עם איום קיומי". מיכל שאול // צילום: אורן בן חקון,

"לבנות? המינהל הורס"

מחלוקת מורכבת עומדת בין חרבת זכריה לבין ראש צורים זה שנים רבות, כלומר בין קק"ל לבין הרשות הפלשתינית, ומונעת את התרחבות הקיבוץ מדרום; מאות דונמים של אדמות שרכשה קק"ל בשנות ה־40 באזור, נדרשו לרישום מחודש בשנות ה־90, ונתקלו בהתנגדויות ע"י הרשות הפלשתינית שהגישה עתירות באמצעות עורכי דינה, בשם בעלי קרקע מחרבת זכריה.

ב־2018 דחה העליון את ההתנגדויות והשטחים נרשמו על שם הימנותא, חברת בת של קק"ל. ב־2020 חודש ההליך על ידי חרבת זכריה והרש"פ בעתירה שהוגשה בטענה פרוצדורלית, שלפיה אחד מבעלי הקרקע לא נכח בעת ההסדרה. העתירה התקבלה וההליך חודש.

מי שמכיר את גוש עציון וייכנס לחרבת זכריה יבין מדוע גם הפרשייה המשפטית הזאת לא פגמה בפועל ביחסי השכנות: כל אחד ואחד מהכפר הוא דמות מוכרת במרקם החיים המשותף. אשרף שעוצר לשוחח עם הצלם ואיתי, ומכוון אותנו לבית של המוכתר, ממהר אל חוות ארץ האיילים הסמוכה, מקום עבודתו, לארגן חתונה; פניו של נידאל מוכרים לכל בשל עבודתו בתחנת הדלק. תושבים אחרים עובדים בחנויות במרכז המסחרי.

אשרף, אתה יודע לבנות. למה בעצם לא שיקמתם את הכפר?
"כדי שהמינהל לא יהרוס".

אבל שום דבר פה לא ממש מוסדר ועובדה שהמינהל לא נכנס. מתי בפעם האחרונה הרסו פה בית?
"לפני כארבע שנים, מתחת לבית הספר באלון שבות הרסו מבנה חקלאי, וכאן ליד", הוא מחווה בידו, "הרסו דיר כבשים. המינהל נכנס והרס הרבה פעמים". המינהל האזרחי סירב להתראיין לכתבה.
אשרף מזכיר קבוצת צריפים שיושבת על הגדר של קריית החינוך גוש עציון, שנמצאת במרחק קילומטר וחצי מהכפר, וגם שורת מבנים ארעיים שנמצאת במרחק שניים וחצי קילומטרים מהכפר ויושבת מתחת לחטמ"ר עציון. מדובר בחלק מהתפיסה ההוליסטית שמציג גם המוכתר שחזר מבית לחם, ופותח בפנינו את ביתו, ובעיקר את הצוהר לתוכנית להסדרת הכפר: "ב־2009 החלטתי שאי אפשר יותר. אנחנו חיים בתנאים קשים, בבתים לא טובים. ילדים שגדלו כאן הלכו לגור במקומות מפותחים יותר כמו בית לחם, אל־ח'דר ואזור חברון, כי אין מקום פה, אין לנו לאן לצמוח", מסביר מוכתר הכפר, מוחמד איברהים בן ה־62, המכונה אבו־איברהים.

"אישרו מעט". אבו־איברהים על רקע מסגד שבנייתו הופסקה // צילום: אורן בן חקון,

למי פנית?
"לאיחוד האירופי. בהרבה כפרים ראיתי שהם תורמים כספים ובונים, יצרתי קשר עם נציג שלהם. שם אמרו לי שבגלל שאנחנו בשטח C הם לא יכולים לעזור לי. צריך לפנות למינהל שתהיה תוכנית".

איך פנית למינהל?
"הם היו פה. וביקשו שלא נבנה בלי אישור. אמרתי להם שאני לא מעל החוק אבל צריך שיתוף פעולה. הגיעו לפה מהנדסים שלהם, וביחד עשינו תוכנית".

זאת התוכנית שעכשיו אושרה?
"זה חלק. הסברנו להם את הצרכים שלנו, ודיברנו איתם. זה לא כל מה שהיינו רוצים, כי מה שהם אישרו זה מעט לעומת מה שביקשנו. 50 בתים זה מספיק רק למי שכאן עכשיו ולא למה שאנחנו רוצים, אבל אי אפשר ישר לקבל את הכל".

איך האיחוד האירופי יודע להפנות אותך למינהל?
"יש להם משרד שאחראי לשטח C, הם אמרו שאחרי שתהיה תוכנית הם יוכלו לעזור ולהשלים", מסביר אבו־איברהים את שרשרת המזון כפי שהוא חווה אותה.

האיחוד והמינהל מתואמים ביניהם?
"כן, בטח, וזה לא רק הם. הסדר הוא קודם האיחוד האירופי, ואז המינהל בבית־אל - ומעלה למשרד הביטחון. והאישור מגיע מהכי למעלה, מהממשלה ומאמריקה".

למה רק עכשיו התוכניות אושרו? התחלתם ב־2009, התוכנית הוצגה בוועדות שונות. ממשלות אחרות ראו את התוכנית ולא הורידו אותה מסדר היום.
"אם הייתי יודע הייתי דואג שהיא תעבור מזמן. כל ארבעה־חמישה־שישה חודשים בערך אני מתקשר למינהל האזרחי ושואל מה קורה עם התוכניות של הכפר".

עם מי אתה מדבר שם?
"עכשיו זאת טלי (סא"ל טלי אהרון, ראש מינהלת התיאום והקישור בית לחם; מ"ק). אבל היא חדשה. כל פעם אני מתקשר למי שאחראי. יש לי קשר ישיר איתם. זה כל הזמן בטיפול".

ירון רוזנטל // צילום: אורן בן חקון,

דו־קיום או מלחמה?

שלושה מששת הבנים של אבו־איברהים יושבים איתנו בסלון. ספות אפורות, ריפוד צנוע. שניים עובדים בישיבת הר עציון באלון שבות; אחרים בכפר, בחקלאות עם אביהם. יש גם בת אחת. החזון הוא גידול טבעי.

מה יקרה אחרי שיבנו את 50 הבתים?
"לכל אחד בכפר יש את הילדים שלו והנכדים, אנחנו רוצים שכל מי שייצא מכאן והלך לגור בבית עומאר, באל־ח'דר, בבית פג'אר (יישובים בגזרת בית לחם וגוש עציון; מ"ק) - יוכל לחזור לכאן ולבנות את ביתו. המטרה שלנו היא להתרחב. מבחינתנו כל מקום שיש לנו שדות זה חלק מהכפר. חלק מהמבנים בכפר הם מלפני הירדנים, אנחנו פה עוד מלפני 48'".

היה שלב שבו הציעו לכם מטעם המדינה למשוך את העתירות נגד קק"ל וראש צורים בתמורה לקבלת יחידות הדיור?
"לא דיברו איתנו על זה, וגם אם היו מציעים לא היינו מסכימים. אלה אדמות שלנו".

ואם היו מציעים לכם כמו שעשו בנתיב האבות, פינוי תמורת בתים חדשים במקום אחר?
"לא. אנחנו רק כאן".

אני יוצאת משם בלילה, והמוכתר מלווה אותי. הכפר חשוך ומוזנח ובקושי אפשר לראות איפה דורכים. אתה יודע, אני אומרת, שבהתנחלות התושבים כבר היו מביאים גנרטור, משפצים את הכביש, שותלים פרחים. למה אתם מחכים שאחרים יעשו? אתם הרי יודעים לבנות יותר טוב.
"אם נבנה יהרסו. הדרך שלנו יותר טובה". הוא כנראה צודק. ברשות הפלשתינית מופץ בימים האחרונים מסמך המפרט את תוכנית השלבים ליישוב 7,000 פלשתינים בין ראש צורים לאלון שבות.
כשפוגשים את ירון רוזנטל, מרכז משק קיבוץ כפר עציון וממנהלי מטה המאבק בבנייה בחרבת זכריה, מבינים שהוא אומר בדיוק מה שהמוכתר אומר, רק מדגיש את האינטרס ההפוך. שני הצדדים חושבים ש־50 יח"ד הן רק ההתחלה.

אתה מתנגד לבנייה לפלשתינים?
"אני לא מתנגד עקרונית לבנייה עבור פלשתינים, אני חושב שבמקרה הספציפי יש עיוות היסטורי. אנשי חרבת זכריה הם בכלל אנשי הכפר ארטס, ליד בית לחם. נקודות היישוב שהם מציינים אלה אדמות חקלאיות. כמקובל בימים עברו, בנו בית חווה - 'מזרעא', ליד האדמות, ועם השנים זה היה תירוץ להביא עוד משפחות ולהפוך לכפר. עד לאחרונה לכולם הופיעה הכתובת 'ארטס' בתעודות הזהות שהמינהל מנפיק". מה הכי מפריע לך?
"המינהל האזרחי עושה הכל כדי שהתוכנית תצא לפועל, אף על פי שאם היה מדובר ביהודים אין סיכוי שהתוכנית היתה מאושרת. יש 500 מטר בין אלון שבות לראש צורים - מי דוחף פיתוח כפר בין שני יישובים שזה המרחק ביניהם? גם בעמק בית שאן, בין בית אלפא לניר דוד, לא היו מסכימים שידחפו יישוב חדש, בטח לא כפר ערבי שבימי פרעות וסער יכול לסכן את הקיבוצים. הדעות של כולם לגיטימיות. השאלה היא מי שולח את בתו לג'וגינג בטיילת אחרי שתתחיל בנייה".
כרגע המאבק הציבורי של אנשי הגוש מינורי. "אנחנו עושים מה שאנחנו יודעים", מסבירה ד"ר מיכל שאול, ראש החוג להיסטוריה במכללת הרצוג, תושבת קיבוץ ראש צורים ומי שנמצאת בחזית המאבק. "אנחנו חננות מגוש עציון. הכנו עצומה, כתבנו מאמרים. התחלנו להרים טלפונים ולהבין איך לא משלימים עם איום קיומי על הבית שלנו. בכל שנה משפחות עוזבות את הקיבוץ כי אין כאן בנייה ולאנשים פשוט אין איפה לגור, בין השאר כי זכריה מגישים עתירות נגד ראש צורים. אז נכון שיש שכנות טובה, אבל כשהשכן מתנכל לך בנושא הקרקעות, זאת טעות לעצום את העיניים.

"יש ניסיון של פוליטיקאים לדחיית התוכנית, זה לא מרגיע. אנחנו לא יודעים מי יהיה ראש ממשלה בעוד שנתיים ומי ירצה לשלוף את התוכנית הזאת מחדש".

איך את רואה את העתיד?
"בכל שבת אנחנו מטיילים לאלון הבודד, אחד מסמלי גוש עציון. בזכות השיפוצים יש עכשיו מתקנים חדשים לילדים. זה אתר תיירותי והמתקנים בצורת משוריינים, כמו השיירות שהגיעו לגוש עציון ב־48'. בשבת האחרונה שיחקו שם ילדים מזכריה, שעלו על גגות המשוריינים וצהלו. הסתכלתי ולא הצלחתי לפענח מה אני רואה: האם אלה פירות הדו־קיום שמסמלים את סוף הסיפור של 48' כי השלום פרץ, או שהם עומדים על הגג כי הם ניצחו".

את דוקטור להיסטוריה. מה את חושבת?
"זה סכסוך לאומי, מי שחושב שזה ייגמר בכמה וילות מכחיש את הסיטואציה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכירi