ג'ו ביידן לא חש חוב מוסרי לווייטנאמים וגם לא לסורים המופגזים. אז אפגניסטן?

ג'ו ביידן לא חש חוב מוסרי לווייטנאמים המופקרים בשנות ה־70, וגם לא לסורים המופגזים בנשק כימי ב־2013. אז אפגניסטן?

בתוך קצב האירועים ומה שנראה כהשתנות בלתי פוסקת של הזמנים, יש גם עקביות. הנשיא ג'ו ביידן, למשל. 30 באוגוסט 2013 כבר נשכח. זה היה היום שבו העולם היה דרוך לקראת פעולה אמריקנית נחרצת כענישה לנשיא בשאר אסד על השימוש בגזים רעילים והרג כ־1,500 אזרחים. מישהו זוכר? מזכיר המדינה ג'ון קרי נשא נאום צ'רצ'יליאני לוחמני, אבל בסוף הנשיא ברק אובאמה השתמש בהחלטות הפרלמנט הבריטי ובגלגול הכדור לקונגרס כדי לרדת מהעץ ולא לעשות דבר.
הכל בגלל שאובאמה הציב "קו אדום", שלפיו אם אסד יחצה אותו לא תהיה לארה"ב ברירה והיא תפעל נגדו. והנה, אסד חצה כמה פעמים את הקו האדום, וכלום לא קרה כשאנשים, נשים וטף נחנקו למוות, או סתם נהרגו. אנשים בסביבת הנשיא העידו כי "אובאמה היה קר ומנוכר נוכח סבלם של אזרחים סורים".

בעוד המצוטטים הנעלמים רוצים לחטוף איזה רגע צ'רצ'יליאני רוטט בתוך מגמת נסיגה ותבוסתנות, היה אדם אחד שחרג מהשורה; זה היה סגן הנשיא שהפך בינתיים לנשיא, ג'ו ביידן. הוא הזהיר את אובאמה פעם אחר פעם מפני מתיחת "קו אדום", ובייחוד בנוגע לשימוש בנשק כימי, וזאת מחשש שיום אחד תהיה מחויב לפעול לפיו.

אוגוסט 2013 ואי־הפעולה בסוריה היו מאורע מפתח. הוא קשור לביידן גם בגלל התזכורת הקשה שהביא לפני שבוע רון מיברג מהתבטאויותיו של ביידן ממש בימי המפולת של סייגון באפריל 1975. ביידן, מתברר, דגל בעמדה שלפיה לארה"ב אין שום חוב מוסרי כלפי אלפי הווייטנאמים שנשארו מאחור לחסדי הסטליניסטים הרצחניים של צפון וייטנאם. "לארה"ב אין מחויבות לפנות דרום־וייטנאמי אחד או מאה אלף ואחד", אמר הסנאטור הצעיר ביידן לנשיא ג'רלד פורד.

בסוריה של 2013, כמו גם באפגניסטן בימים אלה, מדברים על קריסת האמינות של ארה"ב. המזכיר קרי, למרות היותו איש שמאל, היה מחויב לעמדות קלאסיות מסוימות של ממסד החוץ האמריקני. למשל, אמינות. "מדינות עדיין מאמינות למילים של ארה"ב כשהיא אומרת משהו", אמר קרי בימי הענישה הנסוגה בסוריה.

ג'פרי גולדברג, שכעיתונאי היו לו הכי הרבה שעות אובאמה, קבע בזמנו שאובאמה לא האמין ב"אמינות". ולעומתו, שוב תזכורת מביידן: "אומות גדולות לא מבלפות (או, לא מבצעות מהלכי הונאה)".

כדי להבין את מדיניות ביידן, צריך לחזור לאובאמה. משקיף מלומד על אובאמה אמר: "יש לו מחויבות אישית ואידיאולוגית לרעיון שמדיניות החוץ של ארה"ב שאבה יותר מדי מהקשב של האומה ומהמשאבים והתשומות שלה". מנקודת מבט ישראלית: אמריקה מעבירה לניוטרל במדיניות החוץ, ומתרכזת במדיניות פנים. זאת הסיבה שג'ו (אין קווים אדומים) ביידן מנתק מגע מכל מקום. הוא רוצה להתרכז במדיניות פיתוח אינפלציונית של החברה האמריקנית; לכונן איזה צדק חברתי חלוקתי פנימי.

המסקנה היא שישראל מפקידה את גורלה בתחום האסטרטגי החשוב לה בידי מי שכנראה אין לו קו אדום גם לגבי הגרעין האיראני. המדיניות של אובאמה והיום של ביידן היא להתרחק מבעלות בריתה המסורתיות של ארה"ב, מדינות ערב הסוניות, וליצור ברית חדשה עם איראן (השיעית). מי שאמר את זה בגלוי לפני חמש שנים היה לא אחר ממלך ירדן, עבדאללה השני.
אובאמה הצליח להציל משהו מכבודו כשפעל בשיתוף עם רוסיה לסילוק הנשק הכימי שבידי אסד אל מחוץ לגבולות סוריה. לפחות באופן סמלי. הרעיון ליוזמה היה של השר יובל שטייניץ ורה"מ דאז נתניהו. היום, במקרה הטוב ביותר מבחינתו, ביידן ייאלץ להתרפס קצת בפני פוטין, כדי שיעזור לו בצורה דומה מול הגרעין האיראני. לישראל אחרי נתניהו אין את היכולת לגשר בין ארה"ב לרוסיה.

בדקתם אצל הצלבנים?

החומה על גבול עזה "משדרת מגננה ופחדנות", וזימנה את התקרית שבה נהרג בר־אל חדריה שמואלי
לצה"ל יש בעיה. קשה לברוח ממנה. הוא נראה יותר ויותר כצבא ההגנה ל־8200 וגלי צה"ל. שני בעלי התפקידים החשובים ביותר בצבא הם הפצ"ר ומפקד מצ"ח. הצרה מתבטאת בהתנפלויות על שרים ועל מפקדי צה"ל בכירים באירועים כמו הלווייתו של בר־אל חדריה שמואלי.
הסיבה היא שצה"ל הפך לפחות ופחות צבא העם. קשה שלא למצוא איזה דמיון מהופך בין החייל היורה אלאור אזריה לבין הצלף שנורה, בר־אל. שניהם מייצגים את החיילים הלוחמים הפשוטים, שהמערכת, עם רוח גבית רעילה של התקשורת, מחפשת כל הזדמנות כדי לרדת עליהם עם משאית של 50 טונה.

למרבה הצער, הפיקוד הגבוה של צה"ל נראה כאילו הוא נגזרת של הממסד האליטיסטי המבקש לפורר את צה"ל, למנוע ממנו לעשות את הדרוש להגנת המדינה והעם, ולגרום לו לדמורליזציה. הממסד מתחיל מלמטה בארגוני שוברים שתיקה, בצלם, יש דין ואחרים, הכל תוך אינדוקטרינציה של הקרנות הידועות. צה"ל לא מצליח לנתק את עצמו מהעיסה הדביקה הזאת.

חומת הבטון בדרום, שרבים הופתעו בכלל מקיומה, סוגרת כמה קטעים בגבול הרצועה, בעיקר מול העיר עזה וכן במעבר קרני. איש ביטחון מתושבי אזור הנגב המערבי אמר לי: "החומה הזאת משדרת מגננה ופחדנות". המלומדים אומרים שהיא הוכחה שהישראלים אינם "צלבנים". כיצד בנו הצלבנים חומות בזמנם ניתן לראות בקיסריה: כלפי חוץ, כלפי האויב. הם בנו לחומות שלהם שיפוע כדי למנוע שטח מת מבחינת תצפית. תכנון החומה לא מקצועי, אמר לי קצין בכיר מוותיקי היישוב. זה המצב שאִפשר לאיש חמאס אחד, בפעולה בודדת, לחשוף את התורפה ואת חוסר המחשבה של הגדר־חומה.
השמאל מאשים שפציעתו ומותו של בר־אל חדריה שמואלי הפכו למפגן פוליטי בוטה. האמת שזאת מחאה נגד צבא שעבר תהליך מזורז, מאז מהומות "השיבה" ב־2018, של השתבללות ואובדן הרתעה מול חמאס. במקום גישה תוקפנית שתרחיק את המחבלים מהגבול, נבהלו ממתקפת הנגד המוסרית של הטרור.

התופעה של ימין קיצוני כהניסטי המתנפל על שרים בכירים ליד קבר טרי של קורבן טרור, קיימת כבר יותר מ־30 שנה. ראיתי איך מתנפלים בגסות על יצחק שמיר ועל אריק שרון. היום זה לא ימין קיצוני. אלו מלח הארץ, חברי הלוחמים שהם חוט השדרה של צה"ל. אלא שלתקשורת יש גיבורים חדשים כמו ענת קם או פעילי שוברים שתיקה. גם אלה חילותם בצה"ל אומנותם.

מדברים מהמצח

את המינוי של מפקדת גל"צ החדשה צריך לבחון ברוח התקופה - שבה מגויסי התחנה חורצים גורלות מבחינה חברתית ופוליטית
אז הנה, במדינה דמוקרטית במזרח התיכון, שר הביטחון ממנה את העורך הראשי של כלי תקשורת מרכזי ביותר. במקרה זה, עורכת. גלית אלטשטיין תהיה מפקדת גלי צה"ל. ממלאת מקום לפחות. שר הביטחון מוצא בה אשת מקצוע מתאימה.
מי שדחף אותה לתפקיד הוא אחד המשפיענים הדגולים במדינת ישראל, אבי בניהו. מ"מ תת־אלוף, שהיה פעם גם מפקד גל"צ וגם דובר צה"ל. אחד האנשים שהצליחו להפוך לצומת אנושי פוליטי, שענייני ביטחון, פוליטיקה ותקשורת מנותבים דרכו כמו במרכזייה של הקריה לפני שנות אלף.
אלטשטיין היא בחירה טובה מבחינת גנץ. היא עורכת בכירה ב"כלכליסט", שמוגדר "מבית ידיעות אחרונות", או מוטב לומר - היא לא רק בכירה לשעבר בגלי צה"ל אלא גם בוגרת בית מדרשו של נוני מוזס. היא נבראה בצלמם ובדמותם של בניהו עצמו ושל אילון שליו, שמילא שני תפקידים - סגן מפקד גל״צ ועורך ידיעות

גלי צה"ל עצמה הפכה בדור האחרון לבית ספר לשימור כוחה של אליטה לבנה ישנה. בעידן המפא"יניקי־מערכניקי הקדמון, היתה גל"צ תחנת רענון של התרבות הישראלית, של דיבור חופשי וקליט על פוליטיקה ואקטואליה; היא היתה אפילו כור אטומי של שירי משוררים שהפכו לקלאסיקות באמצעות לחנים שחוברו עבור תוכניות של גלי צה"ל.

פעם כתב גל"צ היה מישהו שיושב על כנף של טרקטור בתל קציר בזמן שהסורים יורים על חלקת מריבה. אחדים מהם שימשו בתפקיד כפול של מפקדים קרביים וכתבים מדווחים. היום בוגרי גל"צ הם כוכבי תקשורת המשמשים בתפקיד כפול של פרשנים ודוברים של נפתלי בנט.

כיוון שלתקשורת היום יש אוקטן משפיענות גבוה מבעבר, הקליטה של מגויסי גל"צ חורצת גורלות מבחינה חברתית פוליטית. איזה צבא בעולם יכול להתהדר בכך שהוא חוות ההכשרה של רוב עיתונאי הדמוקרטיה שעליה הוא אמור להגן?
עצם העובדה שגל"צ עדיין שורדת במתכונתה כגורם אנטי־דמוקרטי כל כך בוטה, מלמדת שהממסד המשפטי והממסד התקשורתי חפצים בקיומה. גל"צ צריכה לפשוט את המדים ולעבור הסבה לתחנת רדיו ציבורית מקבילה לקול ישראל או איך שזה נקרא היום, וכדאי מאוד ללמוד לקחים מהשגיאות שבכינון התאגיד. נציג ציבור אחראי שאינו שופט צריך להיות מסוגל בעתיד לפטר את מנהל התחנה.
האליטה הישנה מוכנה להתפשר על הביטחון ואפילו על הרייטינג של התחנה הצבאית, ובלבד שיעקב ברדוגו יסולק מהמקום הקדוש ההוא ביהודה הימית. האם דינה זילבר שקיבלה תוכנית בגל"צ תעזור לגלית בנושא הזה?

אני הישגי, מותר לי

כשרוצים להשתיק אותך קוראים לך "גזעני". זה לא נולד בתיק המשפט בין רונן צור לגלית דיסטל אטבריאן
כל התביעה של רונן צור נגד ח"כ גלית דיסטל אטבריאן בעקבות ראיון שערכה איתו בתוכנית הרדיו שלה, היתה מוזרה - אבל ברור שמקורה באסטרטגיה של לוחמה פוליטית ולא משום שהתובע נפגע אישית.
צור תבע את דיסטל בטענה שהיא גזענית. זאת, בעקבות התבטאותה בראיון כלפי מפגיני החולצות השחורות כי הם אשכנזים פריבילגים שמנפחים צוללות. אחר כך היא תבעה אותו בתביעה נגדית לאחר שהאשים אותה כי היא בעלת תורת גזע, ובית המשפט דן בסוגיה. אגב, גם עלי נכתב לפני יותר מעשרים שנה שאני מחבר תורת הגזע החדשה. כנראה זה ביטוי חביב בידי האליטה המקומית הגזענית שמטרתה דה־לגיטימציה של אדם או קבוצה.

עכשיו גייס לעזרתו רונן צור את פרופ' יובל אלבשן כדי להוכיח שהח"כית מהליכוד אכן בעלת תפיסה גזענית. התגייסותו של אלבשן לקמפיין הפוליטי הזה בכובע אקדמי - מאכזבת, מטרידה ומקוממת. רק כדי לסבר את האוזן, אפילו ביטויים שגורים בשיח הישראלי כגון "חילונים אשכנזים ושמאלנים" מסווגים אצלו כגזענות.

כך הוא מסכם: "בחינת פרסומיה הציבוריים של התובעת שמנגד מלמדת, למרבה הצער, על כך שהם מהווים תרכובת מסוכנת של גזענות רגילה, גזענות של ציפיות נמוכות, גזענות מבדלת, גזענות הפוכה והגזעה. תרכובת שהיא חלק ממעשי הגזענות שנגדם יוצאת התובעת, לא פעם באותם פרסומים ממש".

דיסטל תקפה בזמנו את ההתבטאויות המוטרפות של צור נגד השר לשעבר אוחנה או נגד אורלי לוי־אבקסיס, שאותה תיאר צור כ"סדיסטית תמהונית השואבת הנאה מגרימת כאב ודימום", "נועצת סכין בגב", "בוגדת". בא אלבשן, מלבין את הביטויים המשפילים האלה כלפי אשת ציבור מזרחית, ומאשים את המגיבה, הגברת דיסטל אטבריאן, כגזענית.

וכך הלאה וכך הלאה. דיסטל היא מהבודדות והבודדים שמסוגלים להגיב באותה עוצמה כלפי אנשים כמו צור או הכותבים שמנהלים תעמולת שנאה נגד הימין, המזרחים ונתניהו. אז הפרופסור שבסך הכל די כיבדנו אותו, מתגייס כדי להכתים אותה בגזענות.

מכיוון שלחוות דעת אקדמית כזאת אין משקל בדיון המשפטי, עלול להיווצר רושם שהיא נועדה לצורך הקמפיין הפוליטי שצור מארגן באמצעות בית המשפט. עיקר המאבק שמנהל המעמד השליט כיום נגד הימין מקורו במה שמייקל סנדל מכנה בספרו החדש "העריצות של ההישגיות האיכותית". אתה נחות ודעתך אינה נחשבת משום שאני טוב ממך, ויש לי קבלות ותעודות שאני טוב ממך.

צור ואלבשן הם חלק מקבוצת כוח של הכנסה גבוהה, תארים גבוהים, שליטה תקשורתית, הישגים מקצועיים אישיים וקשרים עם כוכבי האליטות. כשהם משתמשים בקללה "את גזענית" הם מתכוונים שלדיסטל אטבריאן אין זכות דיבור.