אנשי הבית הירושלמי שמשקם מכורים מהמגזר החרדי: "או שאתה מציל חיים או שאתה עושה כסף. זה לא הולך יחד"

"חמישה חברים שלי התאבדו או מתו ממנת יתר. ההורים שלהם היו צריכים למכור חצי בית כדי לממן להם תוכנית גמילה, ובתמורה קיבלו ילדים מתים. למנהלי מוסד הגמילה, לעומת זאת, יש מכוניות יוקרה בחניה של הבית", אומר אריק לוויץ (32). "או שאתה מציל חיים או שאתה עושה כסף. לרוב שני הדברים הללו לא הולכים יחד".

הבית שהקים אריק בפסגת זאב מבקש להציל חיים בלי למסחר את הסבל. בווילה הירושלמית, סלון ובו ריבוע גדול ומסביר פנים של ספות וכורסאות, ומטבח מצוחצח למופת, שמותר להכניס אליו רק אוכל כשר. במתחם מסתובבים צעירים וגם מעט מבוגרים. כולם דוברי אנגלית שהגיעו מהארץ ומחו"ל כדי להיגמל מהתמכרות לסמים ולאלכוהול. הם מנגנים, שרים, מדברים, וגם מטפלים בשלושה כלבים יפהפיים.

הבית הפתוח לא מנתק את הנגמלים מהחיים בחוץ, כמו הוסטלים או מרכזי גמילה רגילים. במשך שלושה חודשים מוזמנים הנגמלים לשהות במקום בחינם, ולהשתתף בטיפול קבוצתי אינטנסיבי בשיטת 12 הצעדים. אחרי שלושה חודשים הם צריכים למצוא לעצמם עבודה ולשלם שכר דירה של 1,500 שקלים בחודש. את יתר הכנסתם הם מודרכים להפקיד בחיסכון. בתום שמונה חודשים הם יוצאים לעצמאות, אחרי שצברו 10,000 שקלים בחשבון הבנק, שבאמצעותם הם אמורים להתחיל חיים חדשים.

בבית עצמו אין פסיכיאטר וגם לא עובד סוציאלי, מאחר שאנשי מקצוע מוגדרים כפרסונה נון גרטה. "אנשי המקצוע הם מאוד חכמים, אבל אנחנו לא צריכים חוכמה אלא ניסיון", מסביר אריק. "ראיתי הרבה כסף שהולך לאיבוד על תוכניות שלא עובדות, ראיתי הרבה הבטחות מופרות, וראיתי כאב ללא מענה של אנשים בלי בחירה. ראיתי את זה כי באתי משם".

"לקיחת סיכון - וגילוי"

כבר תשע שנים שאריק נקי - לא נוגע בסמים, לא מתקרב לאלכוהול. ההתנסות הראשונה שלו בגראס היתה בגיל 13. הוא גדל במשפחה יהודית נורמטיבית עם הורים תומכים, בקליבלנד שבמדינת אוהיו בארה"ב. "זאת טעות לחשוב שמכורים לסמים מגיעים מרקע מסוים. זה לא משנה אם אתה לבן או שחור, דתי או חילוני, אמריקני, ישראלי או אפגני. זה לא משנה אם היה לך בית מזניח או בית מושלם, כל אחד יכול להתמכר לסמים או לאלכוהול. זה מתחיל מלקיחת סיכון ומגילוי".

מה אתה מגלה?
"שחומר חיצוני משנה את התחושה הפנימית שלך. זה לא מגיע תמיד ממקום של מצוקה, כשאתה מנסה לצאת מתחושה רעה. יכול להיות שסתם ניסית והיה לך כיף. להתחיל בגיל 13 זה לא כל כך חריג. יש פה צעירים שהתחילו בגיל עשר. אף אחד לא ניסה לשדל אותי. פשוט הלכתי וקניתי".
בגיל 16, לצד האלכוהול, כבר החל לצרוך תרופות לשיכוך כאבים או נוגדי חרדה. "היה לי חבר שהיתה לו חברה שעבדה בבית מרקחת. היא גנבה בקבוקים של וליום ומכרה לנו. תמורת 10 דולרים היינו בהיי. השגנו גם תרופות כמו פרקוסט (תרופה נוגדת חרדה משולבת עם אופיום; י"א) ועוד תרופות, הכל יחד או כל אחד לחוד, בשילוב עם אלכוהול. חשבנו שאנחנו שולטים במצב ולא עוברים את נקודת האל־חזור, אבל עשינו סמים".

את כל זה עשה, כמובן, מאחורי הגב של ההורים, אבל אחרי שנתפס על חם כמה פעמים, החליטו ההורים לשלוח את בנם לגמילה. אריק הוטס למדינת מונטנה לפנימייה החינוכית־טיפולית "מונטנה אקדמי". כמה פעמים ניסה לברוח משם. דווקא כשהצליח להישאר נקי בזכות הספונסר שלו בשיטת 12 הצעדים, בית הספר סירב לתת לו תעודת בוגר. "הם רצו להשאיר אותי עוד שנה. יתר התלמידים עשו סמים והצליחו לשקר למערכת, ולהם נתנו תעודה. אבל דווקא לי, שהייתי הכי בסדר, לא נתנו. אני שואל את עצמי - למה? והיום התשובה שלי היא שההורים שלי הסכימו להמשיך ולשלם את העלות המופקעת של השהות במוסד, בזמן שהורים אחרים כבר לא יכלו לשאת בעול הזה. בכל מקרה הרגשתי שדופקים אותי אף על פי שאני מנסה להיות הכי בסדר. הרגשתי שהעולם נגדי והכל דפוק. הרמתי ידיים. ידעתי כבר מה מסוגל בקלות להוציא אותי מתחושת הייאוש. ואז חבר הזריק לי הרואין בפעם הראשונה".

משם הידרדר עד אובדן שליטה. אריק חזר לחופשה הביתה וסירב לחזור למוסד. הוא כבר חצה את גיל 18, כך שהוריו לא יכלו עוד לכפות עליו טיפול. במשך ארבע שנים וחצי הוא הזריק לעצמו, עד אובדן הכרה. "ההורים פחדו ממני אז ולא הרשו לי לגור בבית, גם לא להגיע לביקורים. שכרתי דירה. המשכתי לצרוך הרואין, וירדתי 30 קילו במשקל. הייתי מת. בבית החולים רצו לכרות לי את היד בעקבות זיהום מרוב הזרקות. איכשהו הצליחו להציל אותה".

הסאגה נעצרה רק כשאריק נעצר. הוא נתפס על ידי שוטרים והושם בבית מעצר. כשההורים פנו לעורך דין, הוא המליץ להם להשאיר את אריק עצור. "בית המעצר זה המקום הכי פחות מסוכן עבורו - יש שם מיטה ואוכל, ואין סמים", אמר להם. ההורים קיבלו את העצה, ואריק שוחרר מהמעצר כשלמעשה הגוף שלו גמול פיזית מהסם. כעת היה צריך לעבור גם גמילה נפשית, כדי לא לשוב אל החומר המנחם וההרסני. "אחרי שההורים שלי הוציאו 500 אלף דולר בניסיון לגמול אותי, התגלגלתי למקום שהיה בית פתוח בחינם. היו שם אנשים מדהימים, מכורים לשעבר שעזרו לי להיגמל ולהשתקם, בשיטת 12 הצעדים. תוך חודשים אחדים עליתי על דרך המלך וחזרתי לחיים נורמטיביים".

"אין מספיק מסגרות"

אריק שולף צילום שלו מתקופת ההתמכרות - רזה להחריד, מגודל שיער ועם מבט מזוגג בעיניים. היום הוא בחור חסון עם אור של נחישות בעיניים.
לפני חמש שנים עלה ארצה, ועבד כמדריך במרכז גמילה בשכונת רמות בירושלים, שם פגש לראשונה אוכלוסייה חרדית וזיהה את הצורך להקים בית כשר ופתוח לגמילה, בדיוק באותו הדגם שהציל את חייו. "לא גדלתי במשפחה דתית, וגם היום אני לא אדם דתי, אבל גדלתי עם הערכה וחיבה לתרבות ולמסורת היהודית. היום אני מלווה הרבה צעירים חרדים או מרקע חרדי. חשוב להדגיש שהסמים לאו דווקא נפוצים יותר בחברה החרדית בארץ או בחו"ל, ביחס לחברות אחרות. אלא שאין מספיק מסגרות שמותאמות לאוכלוסייה הזאת, בטח לא כמו שלנו שעובדת בשיטה של בית פתוח".

ובכל זאת יש משהו שמאפיין דווקא את הצעירים מהרקע החרדי, וחוזר כחוט השני בסיפורי החיים שלהם: כמעט כולם נותקו והורחקו מהבית. הם גדלו במשפחות מרובות ילדים, והחשש להשפעה רעה על האחים האחרים - כמו גם על השם הטוב של המשפחה - הביאו להגלייתם מהבית ומהקהילה.
אנה אוליקר תיעדה בעין רגישה את המסע שעוברים הצעירים. הסרט שביימה, "גמילה כשרה", יוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל הקולנוע ירושלים (4.9-24.8), וישודר בהמשך ב־HOT8 וב־HOTVOD.
"קל לי להזדהות עם תחושת תלישות וחוסר שייכות", אומרת אוליקר. לא פלא. היא עלתה בגיל צעיר מרוסיה. אחרי כמה שנים היגרה המשפחה לארה"ב. בגיל 20 החליטה לעלות בגפה ארצה. בהמשך חזרה בתשובה, נישאה, ילדה חמישה ילדים, וכיום היא מגדירה את עצמה חרדית מודרנית. "אנשים שאין להם מקום - זה המקום הנפשי שלי כילדה מהגרת. הגעתי לאריק דרך חברה שראיינה אותו, ומאוד התרשמה ממה שהוא עושה. הגעתי למקום הזה ולא יכולתי לעזוב. אריק היה אבוד. הוא לא ידע מילה בעברית ולא הצליח להתמודד עם תשלום חשבון החשמל, אז הצעתי לעזור לו וגם להכין סרט תדמית קצר על הבית. הכנתי את הסרט, אבל גם אחר כך נשארתי לסייע לו, ועל הדרך כבר צילמתי 300 שעות. זאת היתה עבודת פרך לדחוס הכל לסרט של 60 דקות".

תמיכה מחב"ד

הצעירים שהתרגלו לנוכחות המצלמה המלווה ולדמותה הצבעונית של אנה, הסכימו להיחשף בשם ובפנים. הסיפור שלהם, לצד האתגר של אריק להחזיק כלכלית את הבית פתוח, יוצרים יחד מסמך תיעודי מטלטל שיש בו אותנטיות, כאב וכנות שופעת, לצד מאבק חלוצי. "דווקא משום שרוב הצעירים מגיעים מקהילות סגורות, יש בהם משהו מאוד אמיתי ואיזו תמימות לדבר באופן חשוף מול המצלמה", מסבירה אנה. "הם גם לא נראים כמו נרקומנים ששוכבים מתחת לאיזה גשר. היה לי חשוב שהדימוי בחברה הישראלית, של איך נראה נרקומן, ישתנה. הצעירים כאן נראים ילדים מבית טוב, והם גם באמת כאלה".

שנים חלמה ללמוד קולנוע, אף שלמדה משפטים בבוסטון, ואחר כך שקעה בפוליטיקה בניהול סיעת ישראל ביתנו. כשנפתחה תוכנית לחרדיות בבית הספר לתקשורת "מעלה", החליטה להגשים את החלום. אחת הסדנאות שעברה היתה אצל הבמאי והמפיק ברק הימן. כשסיפרה לו על הבית של אריק, הוא זיהה את הפוטנציאל והחליט לקחת על עצמו את הפקת הסרט.

באחד הרגעים בסרט אריק מצולם כשהוא עורך חיפוש בציוד של בחור חדש שהגיע לבית. החיפוש היסודי נמשך זמן רב וכולל את פתיחת קוביות התפילין. הוא יודע מה ואיפה לחפש. הוא מחפש מדבקה שקופה ודקיקה בשם פנטניל, "שיכולה להרוג את כל מי שנמצא כאן בבית", הוא מסביר. המדבקה מיועדת לחולי סרטן קשה ולמי שסובלים מכאבים חריפים כרוניים, ומורכבת מאופיואיד סינתטי. "זה הרואין סינתטי, רק בריכוז פי 1,000 חזק יותר", אומר אריק. "צעירים שעושים בה שימוש לא נכון, מתים ממנה, אפילו רק מכמות קטנה מאוד. השבוע הייתי בחתונה. אני לא מדבר על אלכוהול שנשפך כמו מים, שזה אסון בפני עצמו. אנשים מציעים על השולחן, כמעט בגלוי, כדורי אקסטזי ואל.אס.די. זאת מכה. יש בארץ מגיפה של התמכרות לחומרים אופיאטים שנמצאת מחוץ לרדאר. אנשים מתים מזה".

אריק מכיר מקרוב את המוות הזה. התמונה של רועי על המדף במטבח מזכירה לו ולצעירים עד כמה מסוכנת המגיפה. רועי הוא אחד מהצעירים שלא החזיקו מעמד בבית, ושבו לסם. שימוש לא חוקי ולא זהיר במדבקת פנטניל חיסל אותו. כמוהו יש עוד שלושה צעירים שהגיעו אל הבית ומתו ממנת יתר, אחרי שלא סיימו את תוכנית הגמילה ולא הצליחו לנצל את ההזדמנות שהבית של אריק הציע להם.
מאז נפתח הבית בספטמבר 2016 עברו בו 80 צעירים, מתוכם 49 נקיים כיום. מדובר בשיעור הצלחה גבוה מאוד ביחס לתוכניות גמילה אחרות, שנע בין 20 אחוזי הצלחה לשני אחוזים בלבד - כאשר מדובר בהתמכרות קשה לחומרים אופיאטים.
למרות שיעורי ההצלחה הגבוהים, בכל חודש מחדש הבית נמצא על סף סגירה, ואריק שובר את הראש איך לשלם את השכירות ואת חשבון החשמל. "כל חודש בסוף מגיעות עוד כמה תרומות קטנות מהציבור, ובחסדי ה' המקום הזה שורד", מתארת אנה.

ומה עם תמיכה ממשלתית?
"אנחנו בשום אופן לא רוצים תמיכה ממשלתית. השיטה שבה הממשלה מנסה לגמול אנשים היא מאוד בעייתית, ואנחנו לא רוצים להיות חלק מזה. הממשלה היום תומכת במוסדות שמנתקים את הנגמל מהעולם בכלל ומעולם העבודה בפרט. קצבאות הביטוח הלאומי הופכות את הנגמל לשבר כלי, ולא מעודדות אותו לפתח עצמאות כלכלית. זה נגד התפיסה שלנו. אנחנו בהחלט רוצים תמיכה מהקהילה. הצעירים שלנו הם חלק מקהילות בארץ ובחו"ל, וכל תמיכה של קהילה משמחת אותנו. את הבית סייעו לי להקים שני חסידי חב"ד. החלום שלי הוא שנקבל עוד תמיכה מקהילות שונות ומאנשים טובים, ונקים בית כזה לבנות ובית כזה גם בצפון".
"עשינו חישוב שהמשמעות של זה ש־49 צעירים הצליחו להיגמל פה בחינם, היא שהבית הזה חסך לקהילה כ־32 מיליון דולר, מפני שתוכניות גמילה אחרות שנמשכות שנים הן יקרות מאוד. בחו"ל הן מגיעות גם ל־30 אלף דולר בחודש", מוסיפה אנה. "הבאתי לכאן בכירים וחברי כנסת כדי שיכירו דגם אחר לטיפול בהתמכרויות, ויבינו שצריך לשנות את המדיניות. צריך להבין שבקהילות סגורות הורים שגילו שהבן שלהם מכור, לא יפנו לרווחה. היום כדי להתקבל לתוכנית גמילה ולקבל סיוע, חייבים לעבור דרך הרווחה. במקביל אני חושבת שאחד הדברים החשובים ביותר הוא לחשוף לציבור את הנתונים על שיעורי ההצלחה הנמוכים של תוכניות שונות שממשיכות לזכות במימון ממשלתי, אף שהן פשוט לא עובדות".

אריק, אומרים שלמכורים שנגמלו יש געגוע לסם. יש לך?
"ממש לא. החיים שלי היו בזבל. סמים ואלכוהול זה סבל ומוות. היום יש לי הכל: חברה שאני אוהב וקשר מצוין עם ההורים הנהדרים שלי. אמנם אני שקוע פה בעבודה עד מעל הראש, אבל מדי פעם אני מצליח לברוח ולצאת לטיולים ברחבי הארץ על האופנוע שלי. היום אני חי, וזוכה להציל חיים של אחרים".