הבריחה הגדולה

ביידן ובלינקן מפמפמים ש"קאבול היא לא סייגון", אבל זה היה "הרגע הצ'מברלייני" של הנשיא האמריקני, והוא ייחקק על לוח ההשפלות והטראומות של אמריקה

אף שנפילת קאבול והזעזוע בעקבותיה אירעו ביום ראשון השבוע, הכל התחיל לפני יותר מחודש וחצי. ב־2 ביולי, יום שישי. "בלילה אחד הם (האמריקנים) איבדו את כל הרצון הטוב שנבנה ב־20 שנה, בצורה שבה הם עזבו, בשעת לילה. בלי להגיד מילה לחיילים האפגנים שתפקידם היה לסייר מסביב לבסיס האווירי (בגראם)", סיפר חייל אפגני על פי דיווח של אי.פי. "בתוך 20 דקות, בנטישה השקטה, נותק החשמל. הבסיס נבלע בחשיכה. החושך הפתאומי היה איתות לבוזזים". הם באו בנחילים.
בהמשך החל המרוץ של הטליבאן שאף אחד לא שם לב אליו, אולי גם בגלל האולימפיאדה בטוקיו. עכשיו כולם משננים את האמירה הכי ידועה על ג'ו ביידן, שכתב שר ההגנה לשעבר גייטס: "אין אירוע חשוב בתחום החוץ והביטחון בארבעת העשורים האחרונים שג'ו ביידן לא טעה בו". אומרים שזה כבר קרוב מאוד לחמישה עשורים. יש כאלה שנזכרים באמירה של ברנרד לואיס: "כידידה, לא ניתן לסמוך על ארה"ב; וכאויב היא לא מפחידה אף אחד". השאלה אם ישראל של היום נחשבת על ידי האמריקנים לידידה או לאויב. נגזרת בלתי נמנעת מהתחושה שהאליטה האמריקנית היא בוגדנית ובעלת מוסר מעוות ונרקיסיסטי.

ההשוואות והאסוציאציות מוכרות: נפילת קאבול, שרק ביום חמישי בשבוע שעבר צפו שתיקח אולי שלושה חודשים, ניצבת על לוח הטראומות וההשפלות הגדולות לצד "מפרץ החזירים" ב־1961, ההליקופטר האחרון הממריא מגג השגרירות בסייגון באפריל 75', וההשתלטות של משמרות המהפכה על השגרירות בטהרן ב־1979. אבל אולי הפעם זה גרוע יותר. מזכיר המדינה בלינקן והנשיא ביידן השחיתו כל כך הרבה מילים כדי למחות על כך, שזאת אינה סייגון.

הפרשן וולטר ראסל מייד כינה את אירועי השבוע לא פחות מאשר "הרגע הצ'מברלייני" של ביידן. שלוש נקודות למחשבה מהצד של ישראל, המשקיפה בחרדה על אמריקה: א. מעשה אסטרטגי אמריקני שכולו אידיאולוגי, והוא חף מכל פרגמטיזם. זו התפיסה שארה"ב לא צריכה להחזיק כוחות בעולם השלישי ולא משנה מה יקרה כתוצאה מכך. הממד האידיאולוגי הנוסף הוא שזה עוד מעשה נואל שמקורו בצורך הכפייתי לעשות הפוך מדונלד טראמפ ולחסל את מורשתו.

ב. כיצד מתנהגת האליטה הצבאית והמדינית של המעצמה שהיא בעלת הברית של ישראל. האמריקנים לא היו מסוגלים לחזות את מה שקרה. הם לא היו מסוגלים לתכנן ולבצע את הנסיגה כך שזה לא ייראה כביזיון והשפלה.

ג. הצמרת הביטחונית של ישראל מושקעת במערכת הביטחון האמריקנית. עמוס ידלין ציין את החיבור מחדש עם האמריקנים כעדיפות עליונה. גם המינויים של מייק הרצוג ושל שמרית מאיר - מטרתם קודם כל חיבור עם הממשל הדמוקרטי הכושל.
ישראל צריכה למצוא את דרכה חזרה לדוקטרינת נתניהו. שותפות בין המעצמה הגדולה למעצמה הקטנה - כן. אבל לא חסות, לא כפיפות. אין מקום לעיקום אף כלפי מדינות חשובות כאשר מדובר בביטחון ישראל והאזור. הנשיא פוטין אולי לא כתב את דו"ח "בצלם" האחרון, אבל במשך לא מעט שנים הוא היה שותף חשוב, גורם מייצב בביטחון ישראל והמזרח התיכון. הממסד הביטחוני והמודיעיני של ארה"ב נלחם בזמנו בטראמפ כאשר זה ניסה לייצב את האזור יחד עם פוטין. העלילו עליו כאילו עסק בקונספירציה.

יחד עם התוכניות האמריקניות, מתנפצת גם התוכנית של צמרת הביטחון הישראלית. הידידה האמריקנית נראית כמשענת קנה רצוץ והחלום המעוות של חזרה להסכם הגרעין יורד. עכשיו מה?

הציר שהחזיק את הדלת

ארה"ב היתה מתוסכלת שלא התקדמה לכיוון חיובי באפגניסטן, אבל שכחה שהאופציה השנייה היא מפולת דרמטית
הלקחים האוניברסליים ברורים. זה נחמד שמלאלה יוספזאי אומרת שנילחם בנשק הידע נגד הרובה. אבל מתברר שאם אתה לא מוכן להגן עם הרובה על הידע שלך, על ההישגים שלך בכל תחומי החיים, על הערכים שלך, על החופש - גם אם הוא יחסי - אז כל האמירות היפות חסרות תוקף.
בקאבול ובערים נוספות באפגניסטן כבר התפתחה שכבת אוכלוסייה שהתקדמה לשוויון, להשכלה ולחיים של אינטראקציה עם העולם המערבי. נראה שהמצב המשופר ביותר שאפגניסטן יכולה היתה להגיע אליו זה הסטטוס קוו שהתקיים עד ההחלטה של הנשיא ביידן לפני כמה חודשים, לפנות לחלוטין את כל הנוכחות האמריקנית במדינה. היו שם 3,000 ואחר כך 2,500 חיילים אמריקנים. זה כוח קטן. אבל הכוח הזה היה כמו ציר דק שמחזיק את הדלת. הוצאת אותו, הכל נופל.

התלישות האמריקנית מהשטח התבטאה סמלית בדגל הלהט"ב הצבעוני שהתנוסס במרכז קאבול, בחצר השגרירות, בחודש יוני השנה. דגל הלהט"ב בקאבול זה שיא של מצעד האיוולת, שאפילו ברברה טוכמן לא היתה מעלה בדעתה. אלו הערכים המתקדמים והמוסריים שהגנרל מילי, ראש המטות המשולבים, קידם בצבאו. הוא התרכז בטיהורים של שורות הצבא מאויבים שסובלים מ"זעם לבן". תכנון וביצוע צבאי היו בעדיפות נמוכה.

העניין הוא, שלא היתה התקדמות. כל הזמן עלתה השאלה, מה עושים באפגניסטן "חיילינו". 3,000 חיילים. בגרמניה חונים כ־35 אלף חיילים אמריקנים, ביפן ובדרום קוריאה כ־80 אלף. כנראה גורל הנשים באפגניסטן פחות חשוב מגורלם של האנס והלנה, אדולף ואלזה.

חוסר היכולת הנפשית לשאת מצב ארעי שלא מתפתח לכיוון חיובי, הוא שמביא בסוף להחלטה חפוזה שיש בה מראית עין של הכרעה: לצאת! העיקר שנעשה כבר משהו. שוכחים שחוסר ההתקדמות החיובית אינו אומר שלא יכולה להיות מפולת פתאומית לכיוון השלילי ביותר, ומי כמונו מכירים את הדינמיקה: הנסיגה בלילה אחד מרצועת הביטחון בלבנון, והנסיגה בתוך כמה ימים מרצועת עזה וצפון השומרון.

עובדה שהנוכחות הצבאית המינימלית של האמריקנים אפשרה לצבא האפגני המהולל שג'ו ביידן כל כך התפאר בו, להילחם בטליבאן ולשמור אותו בפרופיל נמוך. ברגע שהאמריקנים הפגינו לעיני כל שהם לא סופרים את הכוחות האפגניים, וברחו מבגראם לפני יותר מחודש וחצי, העסק התמוטט.

ההבדל בין ישראל לאמריקה הוא שאחרי אירועי ההתמוטטות שלנו, התקשורת החד־ערוצית וסותמת הפיות, המאתרגת והרודפת, חגגה וסגרה שורות סביב מחוללי ההתמוטטות, אהוד ברק ולאחריו אריק שרון. לדיזאסטר ג'ו אין מזל. נשארה מנת יושר אינטלקטואלי אחרונה בכספת האמריקנית, ואף אחד - גם לא שונאי טראמפ המופרעים ביותר - לא מציג את הבריחה כהישג.

אבל השמאל בבריטניה ובארה"ב, ובעיקר האסלאמיסטים שהיכו שורש במערב, חוגגים. "חגיגות 20 שנה ל'מלחמה בטרור' נגמרו בתבוסה הבלתי נמנעת של ארה"ב, נאט"ו ואחרים שקפצו על העגלה", כתב אחד האינטלקטואלים המוסלמים האנטי־מערביים. "זוהי תבוסה חשובה לאימפריה האמריקנית, מדינית ואידיאולוגית".

בין קאבול לדרבן

הניסיון לעורר חגיגה אנטישמית במלאת 20 שנה לוועידה, נתקל במציאות: דרבן "הצודקת" עולה בלהבות
בסוף החודש ימלאו 20 שנה לוועידת דרבן. זאת היתה ההוכחה שניתן להתעטף בדגלי המאבק בגזענות ולירות בלהביורים של שנאה ואנטישמיות ארסית. מעטים שמו לב שוועידת דרבן נסגרה ממש ימים אחדים לפני מתקפת 11 בספטמבר, שבה הופלו המגדלים התאומים ונפגע הפנטגון.
האם הכוונה לציין בחגיגיות את ועידת השנאה האנטי־גזענית אכן תתממש? זה כנראה לא יקרה. רצה הגורל והעיר דרבן הפכה לעיר השקועה בחורבותיה. בחודשיים האחרונים דרום אפריקה, המדינה הצודקת ביותר בעולם, עלתה בלהבות. מרכזי מסחר ועסקים נהרסו במהומות ובמחאות. גרסה קצת יותר קיצונית למהומות ההרס שהיו בארה"ב בעקבות הרג ג'ורג' פלויד.

כשאתה רואה את העונש שנחת על דרבן, אתה עלול לחשוב על משהו שהוא קצת יותר מצחוק הגורל. משהו שהוא יותר מ"אירוניה דקה". אבל הלקח הוא שמדינה כמו דרום אפריקה, שאימצה בתוך האידיאולוגיה הפוסט־אפרטהיידית שלה את דגל האנטי־ציונות והמאבק נגד מדינת ישראל, כנראה איבדה את הכיוון.

חלק ממה שנראה מובן מאליו בזמנו, שהמאבק נגד הטרור האסלאמיסטי הוא צודק ויש להילחם בו בכל האמצעים, כבר לא מובן מאליו. ועידת דרבן, שכונתה על ידי אחדים כוועידת ונזה הפוסט־מודרנית, הפיחה רוח חיים במפלצת של הגדרת הציונות כגזענות.

השמאל ממאן לתפוס שהטליבאן, חמאס, חיזבאללה, אל־קאעידה ודאעש, פתח וגדודי אל־אקצא - קרובים יותר לנאציזם מאשר לדת האסלאם. אפילו על זה מתקיימת מלחמת רעיונות, והטובים בנסיגה, במגננה; והרעים בהסתערות. ארגוני בצלם ושוברים שתיקה אימצו למעשה את דוקטרינת ועידת דרבן לחיסולה של מדינת ישראל על ידי בידודה מכל המוסדות הבינלאומיים, ובאמצעות קמפיין של חרם וסנקציות. אבל היי, זה חופש הביטוי, לא? זה עודד גולדרייך מאחורי קווי בג"ץ.

מי משתיק משוררים?

יש הבדל בין "פופוליזם" ל"פופוליזם הגון", והוא ניכר בראיונות צעקניים ובתיוג מראש של "חשודים"

המשורר יצחק לאור השתמש פעם בביטוי "הפופוליזם ההגון". זה אומר שאמרו עליך. זה אומר שנוצר מצב בלתי נסבל במדינה חופשית, שבה משוררים או אמנים לא יוכלו יותר לפרסם. או להציג. כי אמרו עליהם.
הפופוליזם ההגון הוא מושג חשוב. השיח האופנתי לאחרונה בשמאל הוא נגד "הפופוליזם", והכוונה היא לעידן הפופוליזם שנראה צעקני של הימין, של בנימין נתניהו. זאת, לעומת הקואליציה המכילה והחושבת הנוכחית. אבל הפופוליזם ההגון משחית לעומק בעוד הפופוליזם הצעקני, כמו באחד הראיונות בידיעות אחרונות, נועד לגייס כוח פוליטי. ה"הגון" מטה החלטות בית משפט.

למשל, פרופ' עודד גולדרייך ופרס ישראל. הפרס פשוט הכרחי כדי שיוכל לצרף את שמו למכתבים ולעצומות בעתיד הנראה לעין. הפופוליזם ההגון משחית משום שההשתקה מלווה בערימות של מלל המבטלות את חזקת החפות, ובמקום הליך משפטי נכנס הליך השתקת המשוררים.

האזרח עדיין משרת

80 שנה לסרטו המופתי של אורסון ולס, דרושה אולי גרסה חדשה ואמיצה על הנעשה בימינו
עדיין לא מאוחר כדי לאזכר 80 שנה ל"אזרח קיין" של אורסון ולס. בפסטיבל ירושלים שייפתח בשבוע הקרוב, יוקרן סרטו של ולס "ז' כמו בזיוף". סרט נהדר כשלעצמו. אבל אף שבסוף השנה שעברה יצא לכבוד ציון 80 השנה סרטו של דיוויד פינצ'ר "מאנק", דומה ש"האזרח" שמר על פרופיל נמוך.
לא היו הקרנות חוזרות של הסרט. בשנתיים האחרונות החזירו את אורסון ולס למרכז הבמה, כאשר יצא "הצד השני של הרוח", ניסיון של פיטר בוגדנוביץ' להגשים את החלום הקולנועי האחרון של ולס. אבל האזרח קיין המיתולוגי ראוי דווקא בימים אלה לבחינה מחדש. בדור האחרון הוא היה בירידה - בעיני אחדים מרושמי דירוג הסרטים הקלאסיים.
זה נובע מהעיסוק בעבר בטכניקות הבימוי, הכתיבה והצילום של הסרט. פעם היוצרים הצעירים התפעלו מזה. היום פחות. אבל התוכן, יש גם דבר כזה בקולנוע, עשוי להיראות יותר מסקרן. אין כאן את ההיקסמות האמריקנית המוכרת מאלימות ארגוני הפשע. גם לא סקס. מלבד "רוזבאד". מה שיש שם אלו מוטיבים של פוליטיקה, עסקים ועיתונות. "אתה תדאג לתמונות, אני כבר אדאג למלחמה", מצטט קיין את ויליאם הרסט. "אבל מה אנשים יחשבו?!" מזהיר את קיין ידידו ג'דידייה לילנד. "מה שאני אגיד להם לחשוב", חותך קיין.

גם ב"ז' כמו בזיוף" ולס לועג לקלגסי האמנות, כאשר הוא מציג את דמותו של זייפן הציורים המיתולוגי אלמיר דה־הורי, ההונגרי שהכבוד המקצועי שלו גרם לו להתגאות שהוא מצייר "מאטיס" טוב יותר ממאטיס, וגם הרבה יותר מהר. הקהל, גם במוזיאונים המוכרים, עומד לפעמים מול העתק (זיוף?) של יצירת מופת מבלי לדעת שהמקור נמצא בשחזור במרתפים.

בשנת 1941 ויליאם רנדולף הרסט, איל העיתונות האדיר, לא היה מספיק חזק כדי לדכא את הפקת "האזרח קיין"; בימינו, הסולצברגר התורן מספיק חזק כדי למנוע מראש את יצירת "האזרח ארתור" על העיתון שגילה אהדה לנאצים, והעביר את השואה לעמוד 6 למטה. התסריטים מראש הם דרמטיזציה של מאמרי המערכת ב"ניו יורק טיימס".