חבר הכנסת שמחה רוטמן הודיע השבוע כי הוא לוקח פסק זמן מהיותו מתנחל בגוש עציון, ועובר להיות מתנחל בלוד. בהודעה שפרסם, סיפר על הקשר שנוצר בינו לבין אנשי העיר במהלך פרעות חודש מאי האחרון, ועל הדמיון בין אנשי סבסטיה בשנות ה־70 לבין אנשי הערים המעורבות בתקופתנו.
רוטמן הוא חבר הכנסת הראשון שחוצה את הקווים הירוקים־אדומים־כחולים האלה, אבל לא המתנחל הראשון. מדובר בתופעה שהנצה בקיץ האחרון, כאשר בחוד החנית - השכונה המאתגרת ביותר בעיר: רמת אשכול. בשל ההרכב האנושי והמורכבות הביטחונית עזבו אותה 16 משפחות מאז תחילת החופש הגדול. אבל 11 הגיעו, וביניהן - שלוש מעבר לקו הירוק. יצאנו לפגוש את אנשי כוכב השחר, יצהר ואפרת, שרואים ברמת אשכול שבלוד את המשימה החלוצית הבאה.
הכניסה לרמת אשכול בלוד נראית פחות רע ממה שנצרב בתודעתי במלחמה. אולי זאת השמש, אולי הרחובות הריקים של אוגוסט שמאפשרים למדשאות להבריק במרכז מעגל בנייני השיכון המוזנחים, ואולי אלה החלונות הסגורים של המכונית שלי. כשיוצאים החוצה, גל צחנה מכה בפנים. הקרבות תמו לכאורה, האתגרים המוכרים חזרו למלא את החלל.
בקצה רחוב העלייה ב' בואכה רחוב החשמונאים, ממלאת משפחת מושקוביץ' דירת ארבעה חדרים. שמונה נפשות ב־90 מ"ר. בשמונה בבוקר הבנים כבר אחרי תפילה, מסתובבים בסלון, לומדים מרחב חדש שבו לא יוצאים החוצה בכל עת שמתחשק. הבימבות והאופניים הקטנים לא מחכים בשביל הכניסה לקרוואן, כפי שהורגלו בכוכב השחר אשר בחבל בנימין. כאן הם נחים על הסורגים. כללים חדשים.
"הרבה זמן אביעד אמר: בואי נישאר עוד בקרוואן, מכאן אפשר רק לעלות", אומרת בחיוך האם נעמה, ובעלה אביעד משיב: "בכוכב השחר אמרו לנו 'כל הכבוד' שאנחנו הולכים לגור בלוד. זה להפסיד חצר ומרחב פתוח, חברים שנכנסים ויוצאים כל הזמן ואת הפריבילגיה לנעול את הדלת רק כשהולכים לישון. ועדיין זאת דירה גדולה, יש כאן צד של שדרוג. הדירה לא קטנה מאוד, זה בסדר. הראש הוא לא לחפש את הנוחות. מי שמחפש נוחות לא בא לפה".
מה אתם מחפשים?
"אני כבר 15 שנים לומד בכולל, ואחרי כל השנים רצינו קצת לצאת מהבועה שגדלנו בה, לבדוק את הכוחות של עצמנו. אנחנו רגילים להיות פעילים בקהילה, אני יצרתי מסגרות בלתי פורמליות ללימוד תורה ושנינו יו"ר ועד הורים. כשראינו בתקשורת מה קרה בזמן המלחמה (מבצע שומר החומות) הסתובבתי בחוסר שקט. נעמה אמרה לי - פשוט תיסע לשם. הגעתי לכאן ביום שהתחיל הירי, לא נתנו לנו להיכנס. חזרתי הביתה. אחר כך באתי לכאן סמוך לחג השבועות ושמעתי מישהו מודאג אומר: איך נאכיל כל כך הרבה אנשים? חזרתי הביתה אבל היה לי ברור שזה לא הסוף. אמרתי לנעמה: עוברים ללוד? והיא אמרה לי: יאללה".
נעמה: "הרגשנו שרוצים להבריח אותנו, ואת זה צריך לעצור. זאת התשובה הציונית ההולמת - שיעלו לכאן משפחות. אי אפשר לתת לאלימות להשתלט".
זה לא קצת גלותי להסתדר לבד? הפתרון לאלימות הוא משטרה.
אביעד: "בשבת הראשונה פה הלכנו ברחוב, ושני ערבים בני 20 צעקו לנו 'אנחנו עוד נעיף אתכם מפה'. הבנתי שיש כאן ניסיון להשתלט על השכונה. שזה לא רק יהודים מול ערבים, אלא גם תשתית של פשע שעובדת כך בינה לבין עצמה כל הזמן, ריבי חמולות. בשבת האחרונה הלכתי לבית הכנסת, ראיתי רכב שרוף לא של יהודים בכלל, והשבוע היתה כאן הלוויה של מישהו שנרצח, זאת השגרה. כשערבים רואים משאיות של אנשים עוזבים, הם מבינים שזאת הדרך".
נעמה: "יש שכונות שהמשטרה לא נכנסת אליהן. רק אם יש משפחות שצריך לשמור למענן על הסדר המשטרה תיכנס. בפרעות כולם ראו כמה זה חמור כשהמשטרה לא עושה את עבודתה".
אז למה לגור מראש בשכונה כזאת? מוזנח פה מכל כך הרבה בחינות.
אביעד: "לא ממש, כשאת נכנסת את רואה דשא בזכות החבר'ה שגרו פה לפנינו. וגם זאת דוגמה לאופן שבו אפשר להשפיע על הסביבה - העירייה ראתה שהגרעין שם דשא, אז היא השקיעה עוד. יש משיכה למעלה. תמשיכי טיפה פנימה לשכונות הנטו ערביות, ותגידי אם זה נראה אותו דבר".
אתם שואפים ליצור הדדיות עם השכנים הערבים?
אביעד: "יש ועד בית עם בסיס של שיתוף פעולה. אבל מבחינתי הלב חסום".
נעמה: "ראיתי ערבייה ויהודייה מברכות זו את זו בערב טוב, אבל אני לא שם. אנחנו באים ממקום שבו חיי חברה הם לא רק 'שלום' ברחוב, הם לבשל ליולדת ובתים פתוחים וחברה ממש שיתופית. הם לא החברה שלי".
אביעד: "שמענו סיפורים ממשפחות בגרעין שהיו עוזרות למשפחות רווחה ערביות לפני הפרעות. אני לא אוהב אחד בפה ואחד בלב. לא משחק את המשחק הזה. אם ילד של השכן הערבי ייפול מהאופניים, ברור שאני אעזור לו, אבל לא אזום דברים משותפים".
בבניין שליד משפחת מושקוביץ', משה שטקל פורק ארגזים. "אני נגד גזענות", מצהיר האיש מיצהר, "לא נולדתי יהודי לפי ההלכה, כך שאני לא רואה בעיה במגורים לצד לא יהודים, יש לי גם קצת דם מוסלמי בעורקים, ודם רוסי, ובכלל אני טוען שיהדות זאת דת של 'בוצדמים' מלכתחילה, אם את מכירה את המושג מהארי פוטר".
סולידריות והגנה
שטקל מחייך ומעביר ארגזים מהסלון למטבח. "הגיבורים הגדולים ביהדות לא בהכרח נולדו יהודים. לא קשה לי עם ערבים, קשה לי עם הפקרת ביטחון של תושבים. יש חוזה בין המדינה לבין התושבים, והמדינה צריכה לספק ביטחון".
כרגע הוא לבד בדירה, מכין אותה לפני שיגיעו הילדים ובעיקר אשתו, שילדה את בנם התשיעי לפני שלושה שבועות בלבד. בינתיים החליטו לעבור לשנה, אף שהוא מרגיש שהזמני הזה עשוי להיות קבוע. תוך כדי שיחה שטקל מתקין מדפים, בונה מיטות קומותיים ודופק מסמרים בקיר.
"הייתי פה בלילה הראשון של האירועים והרגשתי צורך להביע סולידריות. אחיי נמצאים במלחמה ואני יושב בנחת ביצהר? חברים טובים שלנו מהיישוב החליטו לעבור וזה הדליק אותי. החלטנו ללכת על זה, בינתיים היו להם אילוצים ואנחנו נשארנו".
אתה מוציא שמונה ילדים ממוסדות חינוך?
"שלושת הגדולים כבר בישיבות, אז ממשיכים באותם מקומות, והשאר יחליפו אווירה, כן. שמחים לקראת זה".
אין משמעות למגורים ביצהר?
"הרגשתי מיותר קצת", שטקל מחייך, "בורגני. ביצהר החיים טובים, והחלוציות שיש כאן בלוד משכה אותנו. הרצון לספוג משהו חדש, והקהילה האידיאליסטית שנמצאת פה. צריך להיות חזקים כדי לחיות בלוד ובאנו להתחזק. החיים כאן לא פשוטים, התנקז לפה כל המאמץ לחיות לצד אירועים ביטחוניים קשים. אני תחת הרושם של הלילה הראשון שהייתי בלוד, עד לירי מהמסגד, לאבנים שנזרקו לעבר אנשים, לשריפת מכוניות. קבוצות של בני מיעוטים זרקו גם עלי, מהגגות".
רוב האנשים אומרים "המשטרה תטפל בפושעים ואני אחיה את חיי".
"יצא לי לדבר עם מפקד התחנה, הוא לא אשם. אני יודע באילו תנאים הם עובדים, אבל המשטרה לא סיפקה עבודה והם הודו בכך בפה מלא. ממילא אני מרגיש שאלה דברים שנבנים מלמטה".
יש סטיגמה שלילית בקרב חלק מהציבור על החבר'ה מיצהר שבאו לעשות בלאגן בלוד.
"אף אחד מיצהר לא עשה בלאגן. גם באירועים עצמם, החבר'ה שהגיעו מיצהר סיפקו קו הגנה, סיורים ברחובות. מנעו מהשכנים הבני דודים לשפוך דלק ולהצית רכבים. עצם המסה של האנשים השקיטה את השטח. באים פשוט להיות, מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך".
כמו כפר עציון בתש"ח
במקבץ בנייני שיכון אחרים אני פוגשת את יוסף ואיילת זיגלמן שהגיעו מאפרת בגוש עציון. אחרי שאני צולחת את העשבייה, הסיגריות והלכלוך בחניה, אני נכנסת לדירה מבהיקה ומעוצבת ובודקת אם לא הגעתי בטעות לגבעת שמואל. טלוויזיה ענקית בסלון, כיסאות בר, אין זכר לארגזים שנפרקו כאן רק שלשום. "אני מפונקת אז חיפשנו דירה מתאימה", איילת מתנצלת. "אותי מפחידה הג'יפה, לא יחסי יהודים־ערבים". הפינוק לא מסתדר עם קבלת הפנים שנערכה לכבודם ביום הראשון שבו נכנסו לגור, כאשר יידו אבנים על דלת ביתם.
התחבאת או שהסתכלת מי זורק?
"הסתכלתי. ילדי השכנים הערבים עמדו מתחת לבניין וזרקו אבנים, לאורך כל היום. הם לא באו להרוס אלא להציק. האבנים נזרקו על התריסים ולא על החלונות, זאת היתה אמירה של סנקציות כזאת. בארבע וחצי נזרקה אבן יותר גדולה, ואז כבר התקשרתי למשטרה.
"השוטרים שהגיעו אפילו לא ירדו מהרכב. הם אמרו לי שיש שוטר קהילתי והוא יבוא לדבר עם מי שזרקו את האבנים. זה היה מענה מהיר יחסית, אבל מינימלי. זה לא עזר. השוטר עלה לשכנים שחשבנו שאולי זה הילדים שלהם. הילדים שראו אמרו 'למה משטרה?' ועניתי להם: 'כי היתה אבן וזה אסור'. זה לא הפחיד אותי, זה עצבן אותי. שידרתי גם לילדים שלי שזה מעשה שובבות ולא מעשה לאומני, אף שיש מי שיגיד אחרת".
יוסף, מי שאומר אחרת זה אתה?
"אם זאת היתה משפחה אחרת היו עושים אותו דבר?".
אילת: "אני לא חושבת שזה שחור־לבן, אני רואה את המקרה לגופו. לא חושבת שזה יידרדר אבל עובדה שהזמנתי משטרה".
יוסף: "המשטרה לא עזרה. מה יקרה בחורף?".
איילת: "בסוף זה הפסיק. אחרי שהשוטר הלך. אני לא בטוחה אם זה קשור ואם זה יחזור על עצמו".
בני הזוג זיגלמן גרים בדירה ששופצה לאחר שניזוקה קשות במהלך הפרעות בחודש מאי. שכנים ערבים שברו את קירות המטבח ופרצו אל הבית, ותמונות ה"לפני" וה"אחרי" מזכירות תקופות קשות בהיסטוריה של העם היהודי. ההחלטה להגיע ללוד נובעת למעשה מאותו זיכרון בדיוק.
המזוזה לא תיפול יותר
יוסף: "אחותי גרה בלוד, וביום השלישי לפרעות באנו לכאן לקחת את הילדים. הרגשתי כמו הסיפורים על כפר עציון בתש"ח, שהשאירו את המבוגרים ולקחו את הילדים כי לא ידעו איך מתקדמים מכאן. הפעם בגוש עציון היה בטוח, לקחנו את הילדים אלינו לאפרת, כל הארץ היתה אזעקות וטילים ורק אצלנו לא היה בלאגן. ילדי לוד הביטו סביב ונדהמו שיש מקום שבו ילדים הולכים לגן כרגיל".
ועל הרקע הזה אתם מזיזים את הילדים מהמקום הבטוח?
איילת: "על הילדים הבטן באמת מתהפכת. זה הפחד. כשנפרדתי מהפעוטון באפרת היה לי קשה, הדמעות ירדו מעצמן. עכשיו הילדים בטוחים, ומי יודע מה יקרה בהמשך. הם קטנים, זה לא שהם הולכים לבד ואני חוששת שיתנכלו להם. אם כי היום ירדתי רגע לרכב והילד יצא אחרי יחף, הבנתי שהמסר צריך לעבור: זכוכיות על הכביש, לכלוך, לא יוצאים יחפים מהבית".
יוסף: "כשקיבלנו את ההחלטה המשיכו בחדשות לדבר על זה שהגרעינים התורניים יוצרים לחץ ביפו ובעכו. אני לא יודע מה זה גרעין תורני, פשוט היה צורך לאומי כי אלה שערי המדינה. לא יכול להיות שפה צריך להיאבק על זה שילד יהודי ילך ברחוב. האמירה שגרעינים תורניים מביאים לחץ היא לא הגיונית.
"יש פה בלי סוף משפחות שורשיות ותיקות בלוד, שתקועות ולא יכולות ללכת לשום מקום אחר. ויש גרעינים שבוחרים להיות כאן, משפחות שמוכנות לעבור מרמת חיים גבוהה כדי להיות גב של אותן משפחות כדי שלא יישארו לבד. זאת ערבות הדדית מינימלית. גם אם הקריאה לעזרה היא שקטה, היא קיימת ואנחנו נענינו לה. אני עובד בניהול ציבורי במטה יהודה, המעבר עולה לי כסף וזמן, אבל מבחינתי מדובר בצו השעה".
איילת: "אני שמחה על ההזדמנות שיש לי להתגייס למשימה חינוכית. באפרת הייתי שותפה להקמת בית ספר חילוני־דתי ועכשיו אני שותפה להקמת בית ספר כזה כאן. אם אני מדרגת את כל המשימות של המעבר לכאן, זאת החשובה ביותר בעיניי. נכון שהמיקום של הבית שלי תורם לשכונה, אבל גם העיסוק שלי ואורח החיים שלי משמעותי".
מסף דלתה של משפחת זיגלמן רואים את הרחוב. על הדלת - שלט גדול "ברוכים הבאים" מהשכנים. לא צריך מזוזה בכניסה כדי לדעת ש"מתנחלי לוד" חדשים גרים פה, בבית שנבזז בפרעות לפני חצי שנה. "כשבאנו לנקות לפני המעבר, המזוזה היתה זרוקה" מספר יוסף. "השכן הערבי הרים ואמר: 'קח, המזוזה נפלה'. עכשיו היא לא מודבקת בדבק דו־צדדי, קדחתי אותה למשקוף".