דון ג'ו מזריה מת שבע. מרוח על שולחן עגול עטוי מפת משבצות מוכתמת ברוטב הצדפות המהולל של ויטו סקראפטו, דם ונתזי מוח. כמה שעות קודם לכן, בבוקר 15 באפריל 1931, הזמין צ'רלי "לאקי" לוצ'יאנו את ביג ג'ו מזריה לארוחת צהריים במסעדה החביבה על הבוס, "סקראפטו", רחוב 15 מערב בקוני איילנד. זו היתה חתיכת ארוחה. שעתיים וחצי, שש מנות. אנטיפסטי חם וקר, מרק מינסטרונה, סלט קלמרי ושרימפס, לובסטר בסגנון "דיאובלה", לינגוויני ברוטב מרינרה וספגטיני ברוטב צדפות - הספציאליטה של הבית. בסיום הוגש קינוח וספלון אספרסו. לאחר שהדליקו סיגר, בשעה שלוש בדיוק, לוצ'יאנו התנצל ויצא להתרוקן. כעבור דקה בדיוק, נכנסו למסעדה ארבעה ברנשים לבושים היטב; ויטו ג'נובזה, ג'ו אדוניס ואלברט אנטסיה, בהובלת באגסי סיגל בחליפת משי כחולה. הם ירו 20 כדורים, 6 פגעו בדון. באגסי סיגל עשה את וידוא ההריגה. הוא ניגש לשולחן, דחף אצבע לטירמיסו, ליקק ואז הצמיד את הקולט לעורף של ביג ג'ו וניקב אותו כאילו הוא מדביק טפטים.
ג'ו מזריה היה הבוס הגדול בניו יורק של שנות ה־20, גמד עם פני ירח, מבט עם ואקום בעיניים וריח של אנשובי. הוא היה "מוסטש פיט", גנגסטר מהדור הישן שהגיע מסיציליה, מהדור שלא ידע להתאים את העניבה לגרביים כמו הבחורים החדשים, לאקי לוצ'יאנו ומאיר לנסקי. לא היה לו סטייל אבל הוא שלט ללא עוררין בעיר עד שמוסוליני קלקל לו את העסק.
ב־1926 שלח הרודן האיטלקי דיביזיית חי"ר לסיציליה לבער את קיני המאפיה. על פי האגדה המאפיה פעלה כבר במאה התשיעית לספירה. מעין מחתרת שנלחמה בכיבוש המורי מוסלמי. מאוחר יותר זה הפך ל"קוזה נוסטרה" (הדבר שלנו). התמרון של מוסוליני שינה את פני הפשע באמריקה כי כתוצאה מהלחץ, בסתיו 1926 הפליג סלבטורה מרנזנו לניו יורק. מרנזנו הבוס היה טיפוס קשוח מאוד. הוא לא התכוון לקבל את מרותו של מזריה ומהר מאוד פרצה מלחמה.
משנת 1927 ועד לסיומה באפריל 31', במסעדה של ויטו, יותר מ־50 גנגסטרים יצאו לדייט עם הפתולוג. באותה תקופה, מאיר לנסקי ובאגסי סיגל הנהיגו את אחת הכנופיות היהודיות החזקות במנהטן ועבדו בשיתוף פעולה הדוק עם לוצ'יאנו, אחד הבכירים של מזריה. אחרי שגם לוצ'יאנו כמעט התפגר בניסיון חיסול, לנסקי והוא החליטו לעצור את המלחמה. היא הפריעה לעניין העיקרי שלשמו התכנסו. כסף. הם בחרו לעבור לצד של מרנזנו בין היתר כי מזריה האנטישמי הפריע להם לעשות עסקים.
אחרי מותו, לנסקי היהודי החכם סידר את העסק, חילק את ניו יורק בין המשפחות והפך את מרנזנו לקאפו די טוטי קאפו טוטי, הבוס של כל הבוסים. הפשע המאורגן נולד ואיתו הסרטים ההוליוודיים. אבל זה לא מספיק כמובן. מאפיה, כל מאפיה, מכל לאום, מגזר או גזע, שרוצה להיות משהו גדול יותר מכנופיית סחטנים וסרסורים אלימה, זקוקה לכסף. הרבה כסף.
למצרך הזה דאגו המחוקקים האמריקנים כשתיקנו את התיקון ה־18 לחוקה, הלוא הוא חוק היובש שאסר על מכירת וייצור אלכוהול. כך נולד סינדיקט הפשע המאורגן. תור הזהב של הגנגסטרים. ופה נכנס ארנולד רוטשטיין לתמונה. דיימון ראניון קרא לו "המוח" וביסס עליו את דמותו של נתן דטרויט ב"ברנשים וחתיכות". סקוט פיצג'רלד תפר עליו (ועם לא מעט אנטישמיות) את מאייר וולפסהיים המהמר ב"גטסבי הגדול".
רוטשטיין פעל בניו יורק של שנות ה־20 והיה נקודת הציון במעבר מעבריינות אורבנית זעירה לתעשיית פשע שמגלגלת מיליארדים. תחתיו הושקו הקריירות של מאיר לנסקי, לאקי לוצ'יאנו, באגסי סיגל, פרנק קוסטלו, לפקה בוכהלטר ודאץ' שולץ. הוא היה המנטור.
חוק היובש נכנס לתוקפו בחצות ה־16 בינואר 1920, ומאותו הרגע הוכתה אומה שלמה בצמא בלתי נשלט. 200 אלף ברים מחתרתיים נפתחו בן לילה, ורוטשטיין ואנשיו, איטלקים ויהודים כאחד, היו שם כדי להרוות את צימאונה של האומה. במשך קרוב לשמונה שנים הפעיל רוטשטיין מפעל העפלה לא־לגאלי של ויסקי מאנגליה וקנדה לחופי לונג איילנד ואגם מישיגן (וד"ש למשפחת ברונפמן).
האיסור על אלכוהול מִקסם את רווחי הפשע, הסכומים היו אדירים, נוצר צורך בארגון מסודר. רוטשטיין הציב את היסודות, לנסקי ולוצ'יאנו שכללו עד שלמות בעשור הבא. ב־4 בנובמבר 1928, בשיא הצלחתו, נרצח רוטשטיין בירייה לבטנו בגלל סכסוך על חוב הימורים. על ערש דווי שמר על קוד השתיקה וכשנשאל מי ירה בו, ענה "אמא שלי".
וכעת אתם מוזמנים לשאול אותי מה פתאום נפלת עלינו עם רוטשטיין, חוק היובש ורוטב הצדפות של מר ויטו סקראפטו? טוב ששאלתם. אני רוצה לדבר איתכם על 53 מיליארד שקלים, הכספים שמנסור עבאס השיג לחברה הערבית מממשלת השנאה והפייק. עיני אינה צרה באזרחים הערבים, מה שמגיע להם - כמו לכל אזרח - מגיע להם. לא רק זכויות אגב, גם חובות. האם צריך להשקיע במגזר הערבי? בוודאי, אלא שלתחושתי, באופן שבו הדברים מתנהלים מדובר באיוולת מסוכנת שאני מבקש להזהיר מפניה מראש. כבר היום ארגוני הפשיעה הערביים שולטים למעשה בעולם התחתון הישראלי, בתוך בתי הכלא ומחוץ להם. המלחמה המוצלחת של המשטרה בארגוני פשיעה בעשור הקודם לא יצרה ואקום. לחלל הפנוי נכנסו העבריינים הערבים והשתלטו די בקלילות על השטח.
אבל כוחם עלה לא רק בעבריינות קלאסית אלא גם בזכות כסף ציבורי. במגזר שבו המדינה היא נוכחת־נפקדת בכל הקשור לאכיפת חוק וסדר, קל וחומר, גביית מסים. במציאות של פוליטיקה חמולתית והזרמה קבועה של כספים ממשלתיים, בין שבצורת מענקי איזון ובין שבתוכניות חומש גרנדיוזיות, העבריינות משגשגת כמו רימות על גופה.
המאפיה בתצורתה המודרנית נולדה במאה ה־19 במקביל למעבר מפיאודליזם לקפיטליזם. המשטר החדש היה חלש, ונוכח הפשיעה הגוברת, המסחר המשגשג ומערכת החוק הבלתי יעילה - פנו בעלי הנכסים לסיוע מחוץ למסגרת המדינתית. המאפיה הסיציליאנית התחילה וממשיכה כמעין קרטל של חברות הגנה פרטיות שעוסקות בפרוטקשן התקפי והגנתי. יש גם סברות כי למאפיה שורשים כתנועת התנגדות בזמן הכיבוש המוסלמי של סיציליה בין השנים 831 עד 1072. ייתכן גם כי המילה "מאפיה" עצמה הגיעה לסיציליאנית באמצעות ערבית.
המעבר בין פשע עברייני רגיל ללאומני הוא טבעי. במאורעות תשפ"א סיפרו לנו שעבריינים הובילו את המהומות ולמדנו בדיעבד שנהגים ערבים סירבו לנהוג את מובילי הטנקים. מבקר המדינה פרסם השבוע דו"ח מחריד על חוסר המשילות בנגב. אני מניח שכרגע, הסכומים האדירים המובטחים מציתים את דמיונם של ברוני הפשע הערבים. בעוד חמש שנים, אם לא עוד קודם לכן, הכסף הזה עלול לשמש תשתית לארגונים עברייניים מפלצתיים, איום ממשי פנימי על המדינה. לפני שמחלקים כסף, חייבים לפרק אותם.
