חינוך רוסי? דור הזהב מחשב מסלול מחדש

אם יש נושא אחד שיכול היה להתחרות השבוע מבחינת תשומת הלב בזכייה של ארטיום דולגופיאט בזהב בטוקיו, היה זה כנראה העיסוק ב"חינוך הרוסי" שקיבל המתעמל. הרקע: המשפט "יכולת לעשות תרגיל טוב יותר" שיוחס לאולג, אביו של ארטיום, שכביכול נאמר במהלך השיחה בין השניים לאחר הזכייה. היו שראו בו פשוט קריאה מפוכחת להישאר עם הרגליים על הקרקע, היו שמצאו בדברים חוסר פרגון משווע, והיו שסיווגו את האמירה כתמצית הגישה הסובייטית לספורט בפרט ולחינוך בכלל.

מאמן הקופצים הבכיר לגובה, אנטולי שפרן, שעלה לישראל מאוקראינה לפני 31 שנה, הוא אולי תמצית הגישה הזו. "המאמנים הרוסים מכוונים להישגיות, לטופ של הטופ", הוא אומר, "אנחנו צריכים להיות הכי טובים, זאת הגישה. בשבילי, כמאמן, חשוב להיות הכי טוב, ולא סתם 'להעביר את הזמן'. בשביל להעביר את הזמן אשב בבית".

מאמן הקופצים לגובה הבכיר, אנטולי שפרן, שעלה מאוקראינה לפני 31 שנה, הוא אולי תמצית הגישה הזו. "המאמנים הרוסים מכוונים להישגיות, לטופ של הטופ", הוא אומר, "אנחנו צריכים להיות הכי טובים, זאת הגישה. כמאמן, חשוב לי להיות הכי טוב, ולא סתם 'להעביר את הזמן'. בשביל להעביר את הזמן אשב בבית".

שפרן (67), שמאמן באיגוד האתלטיקה ובמכבי ת"א, כבר גידל אלופי עולם ואירופה, ויש לו עמדה מאוד ברורה על השוני לעומת עמיתיו הצברים: "המאמנים ילידי הארץ יותר רכים, אנחנו לא רוצים פוצי־מוצי. אצלי כדי להרוויח מילה טובה צריך לעבוד מאוד קשה, ויש מאמנים שרק אומרים 'הכל בסדר, פה טיפה צריך לתקן'. אצלי? לא בסדר, ושוב לא בסדר - אבל את זה עשית טוב. אני לא אומר מילים טובות סתם".

אלכס אברבוך, סגן אלוף העולם ופעמיים אלוף אירופה בקפיצה במוט, עלה לישראל בגיל 25 וגם הוא נתקל בעבר בפערים מסוימים. "היו הבדלים בתרגילים ובתוצאות", אומר אברבוך (47), "המאמנים מבריה"מ לשעבר הביאו ידע עצום, וההשקעה הזו ניכרת כיום בהתעמלות מכשירים ובהתעמלות האמנותית".

אברבוך, שעוסק בקידום מעמד המאמן בארץ, מדגיש שאחת הסיבות לאיכויות המאמנים הסובייטים היתה האפשרות שניתנה להם להתמסר כליל לאימון, אך מוסיף כי גם המאמן הטוב ביותר לא יכול לקדם אף ילד או ילדה בלי גיבוי מהבית. "מה דורש ספורט? לבצע כמו שצריך, משמעת, לעשות יפה, לא לוותר, לא לבטל. להתקדם. להתאמץ. ומה קורה לפעמים? הילד לא יוצא לאימון אז אומרים 'לא נורא, בפעם הבאה'. ואז יגיד שקשה לו. אבל יש חינוך שדורש. יש חינוך שאומר: צריך לעשות".

תחליף לכור ההיתוך

תשעה שיאים לאומיים לגברים ושישה לנשים שייכים בישראל ליוצאי בריה"מ ולילדיהם, ונראה שלא במקרה. אבל הספורט הוא רק מישור אחד שבו התבלטו, לא מעט בזכות סיקור ההישגים. כך, למשל, בתחום ההיי־טק כחמישית מהעובדים דוברי רוסית, רובם במחקר ובפיתוח. ייתכן שאנחנו עדים עדיין לכוח האינרציה של החיים בגולה, בתנאים של אפליה ממוסדת: בבריה"מ, כדי להתקבל למשרות רבות כיהודי, נדרש המועמד להוכיח את עצמו מעל ומעבר - וגם אז, לפחות במשך תקופות ארוכות, המשרה במפעל או הקבלה לאקדמיה למוזיקה לא היתה מובטחת, בגלל "מכסות הלאום".
להורים יהודים היה תמריץ גדול לדחוף את הילדים להישגים הגדולים ביותר - במתמטיקה, במוזיקה, בספורט או בהנדסה - ובמקרים רבים אולי גם מתוך שימור המורשת של "יידישער קאפ" ("הראש היהודי"), שעליה היתה תפארתם של הסבים והסבתות.

העלייה לישראל הביאה איתה משברים שאופייניים להגירה, אבל גם העתיקה דפוסי התמודדות - אם כי בשינוי צבעים וסיבות. "מהגרים מאוד רוצים שהילדים שלהם יצליחו בכל מקום, ודאי שיגיעו לאוניברסיטה", אומרת אלקס ריף (35), מנכ"לית "לובי המיליון", אקטיביסטית ומשוררת, שעלתה מאוקראינה בגיל 5. "האמירה היא שאנחנו לא בטוחים שנוכל לדאוג לכם בעתיד. אין לנו גב לתת לכם, כל מה שיש לנו לתת לכם זה את ההישגים של עצמכם - ולשם הם דוחפים כמה שאפשר. זה לא אופייני רק לדוברי רוסית, אבל בעליית בריה"מ לשעבר הדבר בלט במיוחד לעומת העליות האחרות, כי כור ההיתוך פעל עליה הכי חלש. כמו כן, ההורים שלנו נשארו בעבודות קבלן, עם שכר מינימום במשך 30 שנה, והגיעו לעולם של פנסיות מאוד נמוכות. העתיד הכלכלי היה פחות טוב והיה להם תמריץ גדול מאוד כדי שילדיהם יעמדו בזכות עצמם ולא יהיו אבודים".

לשפרן יש השקפה די ברורה בנושא, והיא נוגעת למצב הכלכלי של המשפחות. "הספורטאים הכי גדולים בהיסטוריה באו ממשפחות עניות", הוא אומר, "למה? כי זו היתה הזדמנות שלהם לצאת ממעגל עוני. לכן לא צריך להגיד להם דבר פעמיים. לעומת זאת, ילד שבא ממשפחה מסודרת - יש לו הכל. נכון, יש יוצאי דופן, אבל אדם שיש לו הכל לא יתמודד. אדם קורע את עצמו כדי להסתדר בחיים, להרוויח וגם לקבל מקום מכובד".

גלגולו של חינוך

ד"ר יעל (יוליה) פוניזובסקי־ברגלסון מצידה מדגישה כי עצם משבר ההגירה דוחף להישגיות. "יש תמריץ פנימי: המשפחה שלי הקריבה בשבילי או שאני הקרבתי ובאתי לטובת שיפור חיי", היא אומרת, "השאיפה להצליח היא המפתח למוביליות חברתית בכל חברת מהגרים באשר היא".

פוניזובסקי־ברגלסון (38), שעלתה ממוסקבה בגיל 7, חקרה במסגרת הדוקטורט שלה את היפוך התפקידים בין ילדים להורים בעת ההגירה, וגילתה איך המעמד החדש השפיע גם לטובה על הצעירים, שנהוג לכנותם דור 1.5 - אלה שהיגרו לישראל עם הוריהם עד גיל 13. "היפוך תפקידים הוא תופעה שהספרות עוסקת בה הרבה, לרוב מהיבטים שליליים", אומרת החוקרת, "יש הרבה תפקידים שילדים לוקחים על עצמם: הם היו צריכים לסייע בדברים בסיסיים כמו תרגום, ללוות לכל המקומות הביורוקרטיים, לתווך נורמות של החברה הקולטת.
"ההורים איבדו את סמכותם, ואילו הילדים שבגרו סיפרו מצידם על אובדן ילדות ועל עומס, הרגישו שביצעו תפקידים שהם לא אמורים לקחת על עצמם - ודאי כשהם השוו עצמם לקבוצת השווים. אבל - וזה החידוש של המחקר שלי - היו גם היבטים חיוביים. כך למשל, למרות כל הקשיים, צעירים סיפרו כי חוויית ההגירה גרמה להם להתבגר, לרכוש ניסיון חיים משמעותי מוקדם יותר, להיראות בעיני ההורים שלהם בוגרים יותר, ובכלל הם חוו מסוגלות ועצמאות גדולות יותר".

דור 1.5 יחנך אחרת?

"כל אלה משרטטים משהו מהדיוקן המורכב של העלייה מבריה"מ - על הקשיים וההישגים, אבל הדיוקן הזה עצמו משתנה מול עינינו. בלי שהצופה הממוצע ער לכך, התמונה עצמה מתחילה לזוז. כי בני דור 1.5 שעלו עם הוריהם נדחפו על ידיהם להישגים אבל גם גידלו אותם, הם הופכים בעצמם הורים לילדים, והחינוך שהם מעניקים הוא לאו דווקא מה שהביאו מהבית. עם שינוי המציאות, התפיסות המוקדמות מאבדות אחיזה ומסתיידות לסטריאוטיפים. 'החינוך הרוסי' אינו חריג מהבחינה הזו, ולכן העיסוק התקשורתי בדולגופיאט עורר אי־נחת רב בקרב בני דור 1.5, מה גם - ואולי בעיקר - שהוא העדיף סיסמאות מוכרות על פני הבנה של תמונה חדשה.

"כואב לי שהדיון הציבורי שהתעורר סביב ארטיום חזר לסטריאוטיפיזציה", אומרת ד"ר פוניזבוסקי־ברגלסון על הכותרת "יכולת לעשות תרגיל טוב יותר", שמסגרה את העיסוק ברשתות. "במקום לחשוב על הדברים בקונטקסט, הולבש מה שחושבים על החינוך הרוסי, מה גם שהמשפט לא היה כזה חד־משמעי (בהקלטת השיחה עם בנו, אמר אולג "יצא מה שיצא, לא שופטים מנצחים", ד"ב)".

מהו הקונטקסט הזה?
"זה אומר להסתכל על כך שיש כאן לא רק משפחה של מהגרים והישגיות וחינוך רוסי נוקשה, אלא גם משפחה מאוד אוהבת ומאוד תומכת, בטח לא שיפוטית ונוקשה כמו שמציירים אותה. נכון שכדי להגיע לאולימפיאדה נדרשות משמעת עצמית, התמדה ומסירות, ונכון שכל זה מתלבש עם ערכים שהיו בבריה"מ, אבל זה לא כל הסיפור. יש משפחה חמה ומכילה, ויש ילד שהקדיש את חייו להגיע ליעדים האלה, וצריך להביט בהישגיו במבט מקצועי ולא רגשני. לפרוש את הדגשים אחרת".

דפוסים היברידיים

סביר להניח שהתביעה להסתכלות המורחבת - גם על הפן המשפחתי וגם על הפן ההישגי - באה גם בגלל שרבים מבני דור ה־1.5 עצמם מציגים גישה הורית שונה, ומה שהם מבינים כ"רוסי" כבר אינו במקום שבו נותר הסטריאוטיפ. "אנחנו לא שטאנץ של ההורים", אומרת פוניזובסקי־ברגלסון, "החינוך הסובייטי היה מאוד ממוקד בהישגים, לא ראה את הילד, את החוויות ואת הרגשות שלו - רק שירת אידיאולוגיה. הורינו התחנכו ככה, ואנחנו שומרים על מרכיבים רבים של התרבות הרוסית - למשל, נוטים לעודד את הילדים ללמוד יותר שפות וללכת לחוגים - אבל גם מאמצים מרכיבים ישראלים.

"כאמא, אנסה להימנע מלקדם את בתי לכיוון של משחקים אולימפיים. על רקע איך שאני התחנכתי והתפתחתי כאן, אני לא חושבת שנכון לילד מגיל ארבע להיות במשמעת עצמית במשך כל כך הרבה שנים ולוותר על החלק הרגשי עבור ההצלחה הזו. צריך לגדל ילדים שיהיו שלמים בבגרותם. אתמוך בכל מה שהבת שלי תרצה, אבל אני עצמי לא הייתי מעודדת לכיוון הזה".

גם ריף מנהלת דיאלוג עם החינוך שקיבלה. "לקחתי מהבית את העבודה הקשה, הרבה פעמים תוך ויתור גדול. אבל יש משהו שאני מנסה ללמוד: לעשות זאת עבור החלום שלך, לעבוד קשה - אבל עבור מה שאתה אוהב. הוריי לא הכירו את ההגשמה העצמית. אמא עד היום לא יודעת לענות לי מה היה החלום שלה. אני רוצה לעבוד קשה, אבל ממקום של אהבה והגשמה עצמית".
גם ביחס לחינוך בנה בן ה־3.5, מנסה ריף לשנות מגמות. "אני משתדלת פחות לעודד את יצר התחרותיות שלו. לא תמיד להגיע ראשון זה הכי חשוב, אבל כן חשוב לעבוד קשה ולא להתייאש. הדרך חשובה, לא המטרה. לא הצלחת - תנסה שוב. הוא יקבל את המסר הזה לא מהמילים שלי אלא מהמעשים שלי".

מה המשמעות של המגמות האלה? האם במעבר הבין־דורי יאבד המומנטום ההישגי שהביאו איתם העולים דוברי הרוסית?
פוניזובסקי־ברגלסון: "אני רואה במחקרים דפוס היברידי. אנחנו מתחתנים עם צברים והרבה פעמים הילדים לא דוברי רוסית, ומנגד, אפשר להסתכל גם על הוותיקים וגם בקרבם יש תהליכים של שינוי. משפחות צבריות שמכניסות את ילדיהן ל'גנים רוסיים' כי זה נחשב חינוך 'וואו' וגם דוחפים לחוגים רבים, כך שיש השפעה הדדית".

מה יכול לחלחל לדור הבא מההישגיות?
"קשה לחזות. בגלל שאני רואה את הדפוסים ההיברדיים, הייתי מנבאת שדווקא אחוז המדליסטים יירד - אלא אם כן יגיע גל חדש של מהגרים".
מנגד, יש גם סיבה לאופטימיות - ודווקא הניסיון של שפרן ממחיש זאת. "אימנתי את דימה קרויטר, שהפך אלוף עולם לקדטים ואלוף אולימפי לקדטים. דימה הגיע לארץ בגיל 6, ולא היתה לו ילדות קלה. לא היה צריך להגיד לו שום דבר פעמיים, להפך - היה צריך לעצור אותו כי הוא עבד יותר מדי. זו היתה הדרך שלו. עכשיו אני מאמן את יונתן קפיטולניק, שאמא שלו עולה משנות ה־90 ואביו צבר. ילד מאוד מוכשר. אמא הביאה אותו לאימון הראשון, אבל אחר כך אבא היה נוכח יותר ונסע איתו לתחרויות. בהתחלה היה לו קשה, אולי פחד מעבודה קשה. הייתי צריך לשבת לו על הראש, לדחוף אותו. עכשיו, אחרי שהוא הרגיש את טעם הניצחון והבין שהוא הכי טוב באירופה, הרבה יותר קל לו לעבוד. וההורים שלו מאוד תומכים".

גם ההורים של דולגופיאט מרעיפים עליו אהבה גדולה - כך, לפחות, אפשר היה להתרשם מדברי אביו בשיחה הראשונה עם בנו האלוף. ואולי ארטיום עצמו - שעלה לישראל בגיל 12 - הוא כבר סנונית ראשונה של דור אלופי העתיד, כאלה שמוקפים לא רק במשמעת "סובייטית" אלא גם באהבה ותמיכה מהקרובים ביותר.