בעוד כל ניסיון הטרדה בעוטף עזה גורר תגובה עוצמתית, המשך הפרעות בתוככי ישראל זוכה לכותרת: "פרוטקשן". לממשלה חסרה נחישות בקרב המתמשך הזה
המערכה הפנימית של שליחי חמאס בתוך מדינת ישראל לא נפסקה אחרי הפסקת האש בתום מבצע שומר החומות. חמאס־עזה ספג מכה בעוצמה שלא ציפה לה, בעקבות ירי הטילים, וגם עכשיו הוא סופג מכות לא פרופורציונליות על ניסיונות הטרדה של תושבי עוטף עזה.
אבל הפרעות שפרצו במקביל למלחמת הטילים הוכיחו את עצמן כהצלחה. אולי יותר ממה שחמאס והאסלאמיסטים בתוך ישראל ציפו. "מדינת ישראל מאבדת את הגליל. בזה אחר זה נפגעים עסקים, שטחים חקלאיים, מתחמי תעשייה והיד עוד נטויה", אמר ראש מועצת חצור הגלילית שמעון סויסה על השריפה במתחם העסקים בעיירה בתחילת השבוע. הוא פנה לרה"מ נפתלי בנט ולעמר בר־לב, השר לביטחון הפנים: "אני דורש מכם להתייחס לכל האירועים כטרור לכל דבר". השריפה בשער הגיא ליד שורש, והשריפות סמוך לאזור התעשייה בגבעת שאול באמצע השבוע, מחזקות את הקביעה הזו.
אבל האמירה של סויסה טבעה בים של פרשנויות על "פרוטקשן", "סחיטה" ו"עולם תחתון". כך הטרור מדווח באתרי החדשות הגדולים, אם הוא בכלל מדווח. השריפות השבוע הן המשך למערכת פגיעות ממוקדת מאז סוף חודש מאי. לפני שבועות אחדים נרשם דיווח על יותר מעשר מכוניות שנשרפו בחניון סמוך לגן השלושה, הסחנה. המשטרה, באמצעות תקשורת צייתנית, דיווחה על מישהו ששרף "גזם" בסביבה, ומערימת הגזם התפשטה השריפה לחניון. גזם - אלו ענפים שהחקלאים כורתים מכל הבא ליד. אז דווקא בשבת, דווקא בחניון הסחנה. אירוע דומה של שריפת מכוניות היה גם באתר הנופש ורד הגליל.
מבצע שומר החומות והפרעות, כפי שכונו, בתוך הקו הירוק, מסמנים נקודת מפנה במלחמת הגרילה ובלוחמה הפוליטית־מדינית שמנהלים הפלשתינים נגד ישראל. חמאס נטל את ההובלה. הקמת הממשלה החדשה, בשותפות עם רע"מ, בתוספת רשת הביטחון של הרשימה המשותפת, היא ניצחון בסדר גודל של הסכם אוסלו וההתנתקות. לממשלת בנט־שקד־ליברמן־לפיד חסר הרצון וחסרה הנחישות לנצח במערכה הזאת.
קשה לדעת איזה סוג של תיאום קיים בין מובילי הטרור הפלשתיני לצורותיו, לבין השמאל הישראלי. עובדה שפתאום, כאילו משום מקום, נדלק קמפיין נגד "אלימות המתנחלים", כפי שכתב בכותרת מאמרו ב"הארץ" בסוף השבוע שעבר אל"מ (מיל') שאול אריאלי. לפ י המאמר, נצפה קמפיין השילוט של "שוברים שתיקה" כאיום על גנץ ובר־לב.
במקביל, יצא דו"ח של ג'יי סטריט שהוא מלאכת מחשבת של תעמולה אנטי־ישראלית, בגלל צורת ההתמקדות שלו והתמונות הנלוות שלא ניתן לקשור אותן לאירוע המדווח: "צילומים מחליאים", פותח הדו"ח, "מתנחל ישראלי בחזה חשוף ממאחז בלתי חוקי יורה בנשק שנראה כמו M4 אמריקני, בעיירה עוריף. לידו מחייך בתאווה חייל צה"ל. תשעה פלשתינים נפצעו ואחד נהרג. דיווח משותף של ארגונים אמריקניים וישראליים מפרט סדרה של התקפות משולבות של מתנחלים וחיילים, בלי שום התגרות קודמת, ביום 14 במאי (תוך כדי ההתפרעויות של שומר החומות). ההתקפות כללו שריפת שדות, ושימוש בתחמושת חיה נגד אזרחים".
המאמר של אריאלי הוא מכת המשך לעצומה של כמאה חותמים מטעם שוברים שתיקה. בתשובתו אליהם, הגדיר שר הביטחון גנץ את המכתב כנובע מ"ראייה פטריוטית של אהבת העם והמולדת". לא בטוח שהוא מבין את מהות פעילותם של ארגוני השמאל המשחקים במיקס־דאבלס עם הטרור הפלשתיני, כשתפקידם בכוח הוא לחרחר שנאה נגד ישראל בארה"ב.
אוקיינוס של בעיות
לפיד רשם מאמץ לרתום את המערב נגד איראן, אבל האיחוד האירופי מושחת וישראל נשארת על הקרח
בינתיים, למרות כל ההמלצות של בכירי ביטחון בדימוס לאמריקנים, לא נראה שאיראן בהנהגת ראיסי וחמינאי חוזרת להסכם הגרעין. צריך לקוות שבישראל יסתגלו לרעיון שצריך לטפל באיראן, כולל פרויקט הגרעין, כאילו אין הסכם.
איראן פגעה במטרה ימית שהקשר שלה לישראל הוא קלוש ועקיף, אבל הכוונה היתה לפגוע בישראל. פגיעה במדינה וסאלית אמריקנית פחות מחייבת את הקהילה הבינלאומית.
ימים יגידו אם התקיפה על אוניית ה"מרסר סטריט" מסמנת את התקופה החדשה, או שהיא רק אירוע נקודתי במסגרת המערכה הימית שישראל תחת ממשלת לפיד־בנט כנראה לא ששה להמשיך בה. בחמש השנים האחרונות של בנימין נתניהו, ישראל נהנתה ממצב ייחודי שלא היה כמוהו בעבר: תיאום ברמה של ברית בין שתי מדינות לוחמות בין ישראל לארה"ב. היו אלה ימי הנשיא טראמפ, שקשה לראות מתי יחזרו, אם בכלל. ובמקביל, הבנות ותמיכה שקטה מצד רוסיה.
עידן ביידן יוצר תחושה שחוזרים לעבר עם שני גושים: ארה"ב ואירופה מצד אחד; רוסיה, סין ואיראן בגוש הנגדי. אלא שבעוד הציר הרוסי־סיני־איראני חדור בתאוות התפשטות וחתירה למגע, ארה"ב ושותפותיה הן ארגון האומות הפייסניות. זה מה שהניע את נכונותה של איראן לתקוף ולהוסיף להתגרות בכמה ספינות במפרץ הפרסי.
המאמץ הדיפלומטי של ישראל לגייס את המערב נגד איראן בעקבות המתקפה הימית, העביר מסר שלא ממש נקלט באירופה. למרות המתקפה המדינית של לפיד, האיחוד האירופי שומר על האינטרסים המושחתים שלו: "החלטת האיחוד האירופי לשלוח נציג בכיר לטקס השבעתו של 'הקצב מטהרן' מעוררת תמיהה ומעידה על שיקול דעת מוטעה", נאמר בהודעה מירושלים, בתוספת אזהרה: "ממליצים לאיחוד האירופי לבטל לאלתר את ההשתתפות המבישה בטקס ההכתרה של הקצב מטהרן". מתליין הוסב לקצב. הנציג האירופאי בהשפלה הזאת הוא ראש צוות המו"מ האירופי על הסכם הגרעין.
אבל ישראל מצטרפת, כך נראה, לקבוצת המדינות שאמורה לאבטח באמצעות כלי השיט שלהן את הנתיבים באוקיינוס ההודי, והבסיס הימי שלהן הוא בבחריין. אלא שהאיראנים פחות מתרשמים מ"התארגנויות" ויותר מהפעלת כוח אפקטיבית וממוקדת. ההימור הישראלי על ארה"ב והאיחוד האירופי, ששם לפי קברניטי הממשלה החדשה מצוי אוצר החוכמה והערכים הנעלים של הדמוקרטיה הליברלית, הוא בעייתי מאוד.
בכל מקרה, בתחום המבצעי, ישראל נשארת על הקרח. בעלות הברית מתכוונות ליזום "תגובה קולקטיבית", אמר מזכיר המדינה בלינקן. גנץ ולפיד פעלו לעדכון חברות מועצת הביטחון. הכל לפי הספר של הלגיטימיות הבינלאומית, או כפי שבנט אוהב להגיד: הרבה דיבורים בלי מעשים.
ג'ן פסקי, דוברת הבית הלבן, הספיקה להצהיר השבוע שבכל מקרה כל מתיחות באזור תהיה חמורה יותר עם איראן גרעינית. רצתה לומר: נמשיך במו"מ על הגרעין. רק ששייטת האבטחה שמדברים עליה לא תיראה כמו השייטת שהאמריקנים ניסו לארגן ב־1967, ערב מלחמת ששת הימים, כדי לפרוץ את המצור הימי. הפעולה "הקולקטיבית" שהדיפלומטים מבטיחים תהיה בדיוק במידת הרפיסות הנדרשת כדי לאפשר חזרה לעסקת הגרעין.
אם מדברים על שנאה
נאום אחד בכנס של משרד החוץ יכול ללמד על התפיסה המטשטשת שנוקטת ישראל כלפי האנטישמיות
בתוך מהומת חידושיו הקונספטואליים של שר החוץ לפיד לגבי האנטישמיות, בכנס החירום במשרד החוץ לפני כשלושה שבועות, היתה התעלמות בארץ מנאומה של פרופ' דבורה ליפשטדט, שהיתה הדוברת המרכזית בכנס. ליפשטדט זכתה לפרסום עולמי לפני יותר מ־20 שנה בלונדון, כאשר זכתה במשפט הדיבה שהגיש נגדה מכחיש השואה דיוויד אירווינג. הוא תבע אותה בעקבות פרסום ספרה "הכחשת השואה: המתקפה הגוברת על האמת והזיכרון".
ליפשטדט בת ה־74 הופיעה בכנס האנטישמיות כמי שמאמצת את עמדת לפיד כי האנטישמיות שייכת לא רק לגטו בודפשט, אלא גם לרצח העם ברואנדה ולשאר השנאות המוכרות. "אנו חייבים למקם את המאבק נגד האנטישמיות במסגרת המאבק נגד כל צורות השנאה והדעות הקדומות", אמרה פרופ' ליפשטדט. "קודם כל, כי שם מקומה של האנטישמיות. ושנית, מבחינה אסטרטגית, לא ננצח במאבק הזה... בלי בעלי ברית. ואם נישאר לבדנו, זה יהיה בלתי אפשרי". היא אומרת שאסור להפוך את האנטישמיות לכלי נשק - דהיינו, לעשות בה שימוש פוליטי נגד יריבים פוליטיים.
לפני שבוע היא מונתה על ידי הנשיא ביידן כאחראית למאבק באנטישמיות מטעם הממשל. מתברר שבקהילה היהודית בארה"ב יש כאלה שמסתייגים ממנה בגלל היותה אשת שמאל פרוגרסיבית יתר על המידה. לפני כעשור היא יצאה נגד פוליטיקאים ישראלים ואמריקנים התוקפים את יריביהם באמצעות כינויים כ"נאצים". אלא שבמערכת הבחירות האחרונה בארה"ב, היא העניקה חותמת כשרות להתקפות מסוג זה נגד הנשיא טראמפ ומקורביו.
מייד עם כניסתו לתפקידו היא האשימה, ללא שום ראיה, ש"הכחשת שואה מופצת על ידי החוג הקרוב ביותר לנשיא". במסע הבחירות פרסם גוף יהודי במפלגה הדמוקרטית תשדיר שמראה את טראמפ על רקע דימויים ויזואליים מגרמניה הנאצית. בניגוד לעמדת הליגה למניעת השמצה, ליפשטדט הגנה על התשדיר. לפי הדיווחים, היא טענה שיש כאן השוואה לנאצים אך לא לשואה עצמה. "הייתי אומרת שבהתקפות על העיתונות, בתי המשפט, מוסדות האקדמיה והכי מצמרר - על ההליך האלקטורלי עצמו, שיש מקום להשוואה. זה מראה שוב איך ניתן לעורר את שנאת הציבור נגד היהודים".
"אנשים שואלים אותי, האם זה ליל הבדולח? האם זו התחלה של פוגרומים וכו'? אני לא חושבת שההשוואות מתאימות... זה בהחלט לא 1938. ... אבל זה בהחלט יכול להיות דצמבר 1932". זאת הבעיה. הפרעות שבהן הוכו יהודים ברחוב החלו משום מה לפני כשלושה חודשים, תחת ההגמוניה של הדמוקרטים בעידן ביידן.
מינויה האומלל של יעל גרמן כשגרירת ישראל בפריז משתלב בתפיסה המטשטשת של לפיד כלפי השואה והאנטישמיות. גרמן השוותה לפני שלוש שנים בין חוק הלאום לשתיקת הפולנים בשואה. ח"כ אבי דיכטר אמר על ההשוואה: אלה "דברים נבזיים, עוכרי ישראל".
בשביס על הקו
אוסף מכתבותיו של הסופר היידי מחזיר אותנו לשאלה: למה בישראל הצעירה לא היו טלפונים בבתים?
"מסעות בשביס בארץ ישראל" הוא אחד הספרים המקוריים והמעניינים שיצאו לאחרונה. הספר יצא בהוצאת בלימה, תרגם יפה מיידיש בני מר. זו סדרת כתבות של סופר היידיש זוכה הנובל מביקורו בישראל בשנת 1955. תמצאו כאן אמיתות שחמקו מאבירי הסטטיסטיקות, מהמחקרים ההיסטוריים הביטחוניים ומחוקרי הסוציולוגיה של העשורים הראשונים.
אחת האבחנות המעניינות של יצחק בשביס זינגר מוגדרת בהקדמה של דיוויד שטרומברג כ"תעלומה שנותרת ללא פתרון": "נדיר למצוא טלפון בבית פרטי. אנשים הולכים לבקר כמו פעם: דופקים בדלת ואומרים שלום. קשה להסביר מדוע הטלפונים נדירים כל כך בישראל".
הסוגיה הזאת, שחדלה להטריד לפני כ־30 שנה, עוררה אצלי מחדש את השאלה שאף פעם לא נשאלה: למה לשיעור כל כך גדול מהבתים בישראל לא היה טלפון פרטי? המצב שבשביס זינגר עלה עליו ב־55' לא ממש השתנה במשך 30 השנים הבאות. השאלה לא נשאלה משום שגם האופוזיציונרים הליברלים לשלטון מפא"י לקחו זאת כנתון שהקושי להשיג טלפון קשור להיעדר היעילות של מנגנון המדינה.
בשביס רשם לעצמו לברר את הנושא. אבל בהמשך רשימותיו, הנושא כנראה נשכח ממנו והוא הסתפק במסעותיו בארץ בחברת עמיתיו סופרי היידיש. השאלה הזדקרה במלוא חומרתה תוך כדי קריאת סופר יידיש אחר, שלום אש הענק. לפני כשנה יצא הכרך השלישי של הרומן האדיר שלו, "לפני המבול", שבו הוא מתאר בגובה העיניים את ההתרחשויות במוסקבה ובפטרבורג בזמן מהפכת אוקטובר. לפי תיאורו, במוסקבה פעלה מערכת טלפונים מפותחת ומסועפת ביותר בימי המהפכה. זה 1917!
אני נאלץ להגיע למסקנה שחוסר היעילות של רשות הטלפון במשרד הדואר היה מכוון. עובדה שאפילו בשנות ההפרטה של בזק, מ־1984 ועד שנות האלפיים, עדיין השב"כ היה מתערב בסוגיות עסקיות של בזק והציב קווים אדומים לגבי ריכוז המניות שבבעלות ישראלית.
אז יצחק היקר, אם הרוח שלך מטיילת על הקו, אפשר להציע הסבר מנוסח כשאלה שאתה בוודאי תבין: למה היו רק שתי תחנות רדיו בישראל עד לפני כעשרים שנה? ולמה נכנסה הטלוויזיה לישראל רק ב־1968, כ־20 שנה אחרי כל העולם?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו