סלעית שחף פולג רואה בספר הביכורים שלה, "עד שהגשם יחזור" (הוצאת שתיים), מתנה למושב כפר יחזקאל, שבו גדלה, לרגל יובל המאה להיווסדו. אולי מתנה המיועדת גם למושבים ולקיבוצים הסמוכים לו בעמק חרוד שלמרגלות הגלבוע - קיבוץ עין חרוד, נהלל, תל יוסף, גבע, בית אלפא וחפציבה - שגם הם, כמותו, עלו על הקרקע בשנת 1921, ומציינים השנה מאה שנות התיישבות חקלאית. אבל זו מתנה שלא בהכרח תשמח אותם: רומן בדיוני כמעט לגמרי, שעם זה טעון בביקורת על חלום השיתופיות של ההתיישבות העובדת.
כמו "רומן רוסי" של מאיר שלו, המתרחש ביישוב ששמו לא מוזכר (מה שלא עצר את הקוראים מלקשר את הספר עם נהלל, המושב שבו הוא נולד), גם בספרה של שחף פולג לא מוזכר שם הכפר שבו מתרחשת העלילה, הבדיונית כמעט לגמרי. יותר מאשר הספר עוסק במושב זה או אחר, הוא עוסק ברעיון השיתופיות כשלעצמו, ובעוינות שמתפתחת בין התושבים הוותיקים, החקלאים, ובין החדשים שנכנסים למושבים דרך ה"הרחבות" והרבה פעמים ממשיכים לעבוד בעבודות העירוניות שלהם.
"כשלמדתי בתיכון האזורי, למדתי לצד תלמידים עם שמות משפחה כמו ציזלינג וטבנקין, צאצאים למשפחות שחיות בעמק כבר חמישה דורות. ותיקי המושבים הרבה פעמים חשים את עצמם אדוני העמק. בעשורים האחרונים אמנם מעמד הקיבוצים וההתיישבות העובדת ירד מאוד, והיישובים נאלצו לפתוח את שעריהם גם למתיישבים שהם לא־חקלאים, אבל הם לא באמת מעוניינים שיבואו אנשים מבחוץ וישנו את אורחות החיים שלהם. אמנם הם צריכים את הכסף, אבל הם לא רוצים שיפריעו להם עם רעיונות חדשים".
העצמת את העוינות הזאת לצורכי הרומן?
"ההפך, הייתי מאוד עדינה. הדברים שקרו באמת היו הרבה יותר ברורים. הספרות לא סובלת דברים מוגזמים כל כך".
את לא מרגישה שהתרחש שינוי בקיבוצים ובמושבים, שיש יותר פתיחות עכשיו?
"יש יותר מודעות ביחס לשונֶה בתוך הקהילה. אבל אני לא בטוחה עד כמה יש שינוי ביחס למי שמגיעים מבחוץ. שכונות ההרחבה תקועות ליישובים החקלאיים כמו עצם בגרון. הם לא רוצים שאנשים חדשים יתערבו במה שקורה אצלם מימים ימימה, ובגלל שהם חייבים להתרחב, הפתרון שהם מצאו, בחסות החוק, הוא ועדות קבלה".
"לא כתבתי משנאה"
שחף פולג לא נולדה בעמק יזרעאל: היא נולדה בבאר שבע, גדלה בעומר, ומשפחתה עברה לצפון כשהיתה בת 13. הוריה, שאינם חקלאים אלא מורים, עברו למושב מתוך הזדהות עם החלום השיתופי. "הם היו מוקסמים מה'בְּיַחַדנֵס'. היו להם רעיונות", היא אומרת. אלא שלאחר המעבר לכפר יחזקאל, הם מצאו את עצמם בצד הביקורת על האגודה השיתופית. למשל, כאשר התברר כי חיוב המים נקבע לפי הקצבה ולא לפי צריכה בפועל, הם דרשו שיותקנו שעוני מים בכל בית; וכאשר התברר שאין לחסרי־משק זכות הצבעה באגודה, הם ביקשו להקים ועד מוניציפלי לצד ועד האגודה. לנוכח הדרישות לשינוי, התעוררה מצד התושבים הוותיקים התנגדות עזה, ושיטות המאבק כללו זריקת ביצים וסגירת מים.
"אחותי חטפה מכות באוטובוס מילדים אחרים, ואמרו לה שזה בגלל הסכסוך של אמא שלי עם הכפר. זה קרה גם למשפחות ה'וותיקים', שהיו סוגרים להם את המים בגלל סכסוכים אחרים, וכשזה היה קורה השכנים לא היו מתערבים כי ידעו שאם יתערבו, גם הם יסתבכו. חקלאים לא יכולים לעזוב, אז הם בדרך כלל מורידים את הראש. אבל מי שבאים מבחוץ כבר פחות מוכנים לסבול את ההתנהלות הזאת.
"ועם כל זה, חשוב לי לומר שזה לא ספר שנכתב מתוך שנאה. זה ספר שנכתב מתוך אהבה למקום - להבדיל מההתנהלות שלו. יש לי חברים טובים שעדיין חיים שם, ויש לי זכרונות מעולים מהעמק, להתבגר שם זה חלום. אז אני לא מרגישה שאני יוצאת נגדם, אלא מציבה בפניהם מראה. לכן גם היה לי חשוב שהספר ייצא השנה, בשנת המאה".
את חושבת שהם לא יודעים את זה?
"אני חושבת שעד שזה לא פוגע בך־עצמך, אתה יכול לחיות בחוסר מודעות. יש לך חיים טובים, אתה חי במקום יפהפה - עד שזה מגיע לפתח דלתך".
יש בשנים האחרונות מבול של ספרים וסרטים ביקורתיים על מושבים וקיבוצים.
"פעם אנשים שעזבו לא היו מעיזים לומר על הקיבוץ או על המושב שלהם שום דבר רע, גם אם הם יצאו משם בשאט נפש, בעיקר משום שבעיר היתה הילה ל'עוזבי קיבוץ'. ברגע שירדה קרנה של ההתיישבות העובדת, יש יותר נכונות להתעסק בסיבות שהובילו אנשים לעזוב, כמו תחלואי הלינה המשותפת. אבל ההתיישבות העובדת עוד לא איבדה לגמרי את כוחה, היא עדיין מחזיקה בעמדות אסטרטגיות ורוב הקרקעות עוד בידיה".
"פשיטת רגל רעיונית"
לפני ארבע שנים עבר אביה של שחף פולג תאונה קשה שהשאירה אותו משותק, והתאונה האיצה את הפרידה מהמושב. "אמא שלי נשארה לצידו בבית החולים, ורק אחרי חודשיים היא חזרה הביתה בפעם הראשונה, כדי להביא כמה דברים. אחרי כמה חודשים היא קיבלה דרישה מהוועד לנקות את העשבים והזבל שהצטברו בחצר הבית בחודשים שבהם היתה בבית החולים. היא ענתה להם, 'כשלמישהו קורה דבר כזה, אחד הדברים שכפר שיתופי עושה זה להתגייס לעזור'. איך לא עבר להם בראש שלמשפחה התהפכו החיים?"
זה רחוק מהחלום על שיתופיות.
"כן. כשאבא שלי התאשפז, שכבה לידו מישהי ממושב של הציונות הדתית. לא היה יום שלא בא מישהו מהיישוב לבקר אותה - היתה להם תורנות. אני חושבת שהציונות הדתית תפסה את המקום של ההתיישבות החילונית בכל הנוגע לערכים של שיתופיות ואחווה. התחושה היא של פשיטת רגל רעיונית".
גם על פרשת נחל האסי יש לשחף פולג מה לומר: "התנשאות כמו זאת של אנשי ניר דוד בפרשת נחל האסי - העובדה שלא היו מרשים לתושבי בית שאן להיכנס לשטחי הקיבוץ לצורכי פנאי, אף שהם עבדו במפעל של הקיבוץ - היתה קיימת הרבה שנים. הסיבה שזה התפרץ עכשיו היא שרבים מאותם אנשי בית שאן כבר עברו לחיות במושבים ובקיבוצים. עכשיו כשהם חלק מאותה התיישבות, הם לא מוכנים עוד לסבול את זה. אז אמנם אני יכולה לראות גם את הצד של אנשי ניר דוד, שהשקיעו בנחל ורוצים לשמור עליו ועל הקיבוץ כמו שהם. ואני יכולה לראות שגם לשלטון המקומי בבית שאן יש יד בהזנחה שלה. אבל להתנשאות אין הצדקה".
מתוך הרומן:
"אז הם חטפו מאיתנו, אוהו, איך שהם חטפו.
גם הילדים שלהם חטפו על זה מהילדים שלנו ששמעו את השיחות בשולחן ארוחת הערב, גם זה בטוח.
אבל מסתבר שהם היו רק הסנוניות הראשונות שבישרו על השינוי.
אחר כך הגיעו האחרים ואנחנו כבר לא החטפנו.
עכשיו היינו צריכים לחייך, להעמיד את עצמנו למכירה: 'בואו אלינו, תראו כמה יפה ושלו פה, בואו הצטרפו לקהילה שלנו.' וכל הזמן הזה אנחנו מקווים שכשהגשם יגיע נחזיר את הכפר לעצמנו ונגרש את הפולשים".
הקטע הזה, מתוך המונולוג של אנשי הכפר שפותח את הרומן, מקשר בין יחסי האיבה והחשד כלפי ה"פולשים" החדשים ובין הבצורת הארוכה שפוקדת את הכפר הבדיוני. כבר 12 שנה לא יורד גשם בכפר, ותושבי הכפר מבינים את הבצורת הממושכת, המיסטית, כעונש על התנהגותם כלפי בן הכפר הלוקה בשכלו במקרה אחד, קשה במיוחד. הם אפילו לא יודעים שהם לא אשמים באותו מקרה. כאשר יעלי, שגדלה בכפר, חוזרת אליו כשהיא בהיריון מתקדם, אחרי שהבטיחה לא לחזור לעולם, זאת תהיה הזדמנות משותפת לבחינת היחסים בין אנשי הכפר ובתוך המשפחה.
בספר שלך העוינות בכפר מתנקזת לבעיית הגשם.
"גשם הוא סמל, בעיקר בארץ כמו שלנו, שמשוועת לו. בשביל חקלאים, גשם שלא בא בעיתו הוא העונש הכי גדול. וברומן, תושבי הכפר תופסים את הגשם כעונש משמיים על חוסר היכולת שלהם לקבל את השונֶה. הם בטוחים שמישהו מהם אחראי למה שהם עשו לו, הם הרי עשו דברים דומים, הם לא יודעים שבמקרה הספציפי הזה, הם דווקא לא אשמים. יכולתי ללכת בדרך הכי קלה, ולהאשים אותם בכל מה שקרה - אבל העדפתי להשאיר את זה לא סגור. ויש כאן עוד עניין: מדובר באנשים לא־מאמינים לכאורה. אז מה פתאום הם מאמינים בחטא ועונש? הגשם הוא בעיניי היסוד המיסטי שבכל זאת עובר מהדורות הקודמים, אלה שבאו ממשפחות דתיות, גם כשהצאצאים כבר חילונים לגמרי".
יש אירוניה בכך שהספר שלך, שמבקר את רעיון השיתוף, כתוב דרך אוסף של קולות - דרך "קולקטיב" של דמויות.
"בקולקטיב יש משהו מאוד קסום בעיניי. בכלל, הרעיון לשלב גם את הקול של הכפר, שמדבר בלשון 'אנחנו', כמו איזו מקהלה יוונית, לא היה מתוכנן: התחלתי לכתוב, וככה זה יצא, ורק אחרי שזה נכתב הבנתי את הכוח של הקול המשותף הזה. היה לי חשוב להביא כמה קולות ודמויות, לא להתמקד רק בסיפור אחד. אני מאמינה שאנחנו תמיד חלק מקולקטיב, משפחתי או כפרי.
"יש היום בספרות הישראלית המון כתיבה נרקיסיסטית, המון 'אני' והקבלה ביוגרפית בין הגיבור לבין המחבר. אני בדרך כלל קוראת ספרות אמריקנית מרובת דמויות בסגנון 'התיקונים' של ג'ונתן פראנזן, אני אוהבת להתבונן באחרים ומתעניינת במניעים שלהם - אני לא כותבת כתרפיה, ולא חושבת שאני הדבר הכי מעניין ביקום. מצד שני אני גם לא יכולה לומר שיש לי עמדה עקרונית נגד הכתיבה של ה'אני'. קראתי ספרים נרקיסיסטיים שהיו מעולים. זאת הבחירה שלי, אולי בגלל שההסתכלות שלי, כנערה שהגיעה לקיבוץ מבחוץ, היתה תמיד מהצד".
לחיות את הכאן ועכשיו
אף שאנגלית היא לא שפת אם שלה, שחף פולג התחילה את דרכה דווקא בספרות אנגלית. היא השלימה תואר ראשון בספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב ותואר שני בכתיבה יוצרת (באנגלית) בבר־אילן, וכיום היא מתגוררת בקריית אונו ומלמדת אנגלית באוניברסיטה הפתוחה. היא מסבירה את הפנייה לספרות אנגלית בצורך שלה בזרות: "לא רציתי שכולם יקראו אותי - רציתי שיקראו אותי באמריקה, לא כאן". אבל אף שכתבה ופרסמה לאורך השנים סיפורים רבים, זהו ספר הפרוזה הראשון שלה, והיא כתבה אותו בהפסקות במשך 15 שנה.
מה קרה?
"בעיקר עצרתי. נולדו לי ילדים, והרגשתי שהעיסוק בכתיבה הוא אגוצנטרי מדי. הרגשתי גם שיהיה לי קשה להכיל את כל מה שמלווה פרסום ספר, אפילו ביקורות טובות. קיבלתי כמה תגובות מחמיאות ואמרתי לעצמי, 'תראי את עצמך איך את מתנפחת מגאווה, ממש יצאת מאיזון, מה יקרה אם מישהו ייתן לך ביקורת לא טובה?' אז לא הפסקתי לכתוב, אבל החלטתי לכבות את זה. זה היה עוצמתי מדי".
התפנית התרחשה לפני כמה שנים, כשהיא קיבלה הזמנה מפתיעה להעביר סדנת אמן בניו יורק, אחרי שסיפור שלה, שהתפרסם באנתולוגיה אמריקנית, התגלגל לידיים הנכונות. "הזמינו אותי לניו יורק בגלל סיפור אחד! חזרתי מאושרת. החלטתי לקחת את כל החומרים שכתבתי לאורך השנים ולבנות מהם רומן. ואז, בדיוק אחרי שחזרתי מהסדנה, קרתה לאבא שלי התאונה, והכל השתבש. אבל הפעם כבר לא ויתרתי".
מה היית מאחלת לאנשים בכפר?
"התחלתי בזה שאני נותנת להם מתנה שאני לא בטוחה שהם ישמחו עליה, להסתכל על עצמם דרך העיניים של אחרים, ולראות שיש עוולות כלפי החלשים והשונים. ויש עוד משהו. הדמות בספר של החלש והשונה, שאני קוראת לו איש העגורים, היא הדמות שהכי מחוברת לטבע. זה פרדוקס, כי אנשי הכפר נמצאים בתוך טבע מדהים, אבל עגורים כבר לא מגיעים למקומות האלה - יורים בהם. יכולה לרדת לידם להקה של עגורים, אבל בתור אנשי אדמה, הם רואים בה להקה של מזיקים, הם לא תמיד רואים את היופי שבזה".
אז את מאחלת להם לראות לא רק במובן הסמלי, הפנימי, אלא גם, בפשטות, לראות את היופי של הטבע?
"הייחוד של איש העגורים הוא בתפיסה החושית של העולם. הוא מסתכל על הטבע ועל בני האדם בהרבה תמימות, הוא אאוטסיידר מוחלט שחי את היופי של הטבע בכאן ובעכשיו. אני חושבת שאת זה אני מאחלת לבני העמק, אבל גם לאחרים, שיימצא להם הרגע להיות קצת אאוטסיידרים, להתבונן בטבע כפי שהוא, כשהוא מעורטל מאג'נדות פוליטיות וחברתיות".
