ענת קם בכלל רצתה להיות טייסת. באחד הקטעים הכנים בסרט הדוקומנטרי "להיות ענת קם" (בהפקת yes דוקו), היא מספרת שהתקבלה לקורס טיס וגם עברה גיבוש, אבל אז נפלה והתגלגלה לפיקוד מרכז. שם, מתחת לאף של אלוף הפיקוד דאז יאיר נווה, העתיקה לשני דיסקים נשלפים קרוב ל־2,000 מסמכים מסווגים, כדי שתוכל בבוא העת להפיצם ולהילחם כך בהתנהלויות הביטחוניות שסותרות את השקפת עולמה.
קצת אחרי שחרורה, בעודה כתבת האתר "וואלה ברנז'ה", מסרה קם את המסמכים לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו, שיחד עם עורכיו הכינו פצצה תקשורתית נגד הצבא, שהתפוצצה לבסוף נגד קם. איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים, לכאורה: באשמת ריגול חמור ומסירת ידיעה סודית. איך זה באמת נגמר, אפשר לראות בסרט המרתק שיצר שלומי אלדר.
לאחר שנשפטה לארבע וחצי שנות מאסר שמהן ריצתה בפועל שנתיים וחצי, שהגיעו אחרי שנתיים וחצי של מעצר בית, גילתה קם שהכתם הציבורי שדבק בה לא מאפשר התאקלמות מחודשת במרחב הישראלי, ונסעה ללימודי תואר שני בעיתונות באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. עם סיומו קיוותה למצוא עבודה, אך ויזת הסטודנט שלה התפוגגה לפני שהצליחה במשימה.
את שלושת החודשים האחרונים בארץ האפשרויות הלא־בלתי־מוגבלות, החליטה להעביר בטיול מחוף לחוף, לבד עם האוטו. שלומי אלדר, "פעם עיתונאי מתוסכל וכיום במאי סרטים מאושר", כהגדרתו, הצטרף אליה עם המצלמה ליצירת סרטו השלישי במספר, ומן המסך נדמה שמילא מעין דמות אב. שומר מהצד, מנסה להחזיר למציאות, שואל ומכוון, לפעמים מעצבן את הנהגת באופן שבו הוא דורש חיבור למציאות, לעיתים משתגע איך היא מסוגלת לנהוג שלושה ימים רצוף. כך או כך, הסרט שלו משרטט את קם כדמות אינטיליגנטית שמצליחה לעורר הזדהות.
אלדר מתגורר במרילנד עם בת זוגו המחזאית והיוצרת מיכל אהרוני ועם ילדיהם. יום אחד, הוא מספר, יצרה ענת קם קשר, ונוצרה ידידות שכללה בין השאר טיולים משותפים וארוחות שבת. "פגשנו בחורה מבריקה וחכמה אבל בודדה מאוד. לא דיברנו בכלל על הפרשה עד שהתברר שהוויזה נגמרת. ענת סיפרה על המסע שהיא מתכננת, והצעתי שאצטרף ואצור את הסרט".
היא הסכימה מייד? בסרט היא נראית מסויגת מהשיתוף.
"היא התלבטה כמה ימים. מצד אחד רצתה להיות אנונימית, ומצד שני הבינה שהיא לא יכולה להיות אנונימית, אז יש כאן סיכון להעלות שוב את הפרשה. לבסוף חשבה שיותר גרוע לא יכול להיות".
המסע שלכם נראה קשה לשני הצדדים.
"היה קשה. מהיום הראשון היא התנגחה בי, וככל שהמסע התקדם מצב הרוח הפך דיכאוני יותר. כשהראיתי לאריק ליבוביץ, עורך הסרט, את החומרים, הוא אמר שהיא כמו חיה פצועה, כשאתה בא לטפל והחיה פוצעת אותך כי היא לא מאמינה שאתה בא בטוב. ככל שהשעון תקתק והחזרה לישראל התקרבה היא שקעה בדיכאון ואני ממש חששתי לחייה, בכל בוקר כשנכנסתי לאוטו זה שלוש שעות שהיא לא מדברת. אני הסתכלתי על הראש שלה, והפאניקה הזאת, והכאב", אלדר נאנח, "היה לי קשה להכיל אותו".
לא התחשק לך לחתוך וללכת?
"שלוש פעמים עשיתי את זה. הרגשתי שהיא צריכה אוויר, וגם מצד ההגינות, רציתי לתת לה את הלבד שלה. הלכתי הביתה וחזרתי".
מצטנפת בכיסא מישראלים
הסרט של אלדר נפתח בענת קם אורזת מזוודה לטיול תוך שהיא חוששת מהרגע שבו תנחת בארץ, בעוד שלושה חודשים, ואלדר יהיה שם עם מצלמה. היא מפחדת שאנשים יזהו אותה; הסרט מסתיים בכך שהיא מבריזה לו מטיסה משותפת, אף שזה היה הסיכום ביניהם.
איך אתה מסביר את החזרה הנפרדת?
"קריאות הבוגדת ליוו את ענת אל הכלא, וזה לא השתנה גם כשהיא השתחררה. כך בכל מקום, גם ערב צאתה לאמריקה. בצילומים, היו סיטואציות שהבהירו את המצב, למשל באלבמה. יום אחד היא רצתה לנסוע באוטובוס, כל אחד מאיתנו ישב ליד חלון אחר, ולידי ישבו זוג ישראלים, אמרתי להם שלום והתפתחה שיחה. ראיתי את ענת מצטנפת בכיסא מבוהלת שמא יזהו אותה. אני לא חושב שהיא חשבה שהם יקראו לה בוגדת, אבל היא העדיפה להיות אוויר ואני קלטתי את התחושות שלה.
"בדירה בניו יורק, לפי שיצאנו, אמרתי לה 'ענת, בכל פעם שאני מפנה אלייך את המצלמה אני פוחד, כי בכל הפניית מצלמה אני מרגיש שאני פוצע אותך'. רק בסוף הבנתי את הפחד שלה ממצלמה, מרעש התקתוק. כשראיתי את הארכיון עם צבא הצלמים הבנתי איזו טראומה יש לה".
את המסלול למסע קבעה ענת קם. מפעל קוקה קולה בג'ורג'יה, תא הכלא שבו הוחזק אל קפונה בפילדלפיה, המוטל שבו נרצח מרטין לותר קינג בממפיס, האנדרטה לזכר חללי המלחמה האמריקנים במיסיסיפי. מפגש נדיר אחד הציע אלדר והיא נענתה: ביקור אצל דניאל אלסברג. אלסברג היה חוקר במערכת הביטחון האמריקנית שהדליף מסמכים של הפנטגון לעיתון ה"ניו יורק טיימס", כדי למנוע את הגדלת המעורבות הצבאית במלחמת וייטנאם, פרשה שהסעירה את אמריקה בראשית שנות ה־70 (ראיתם את הסרט "העיתון"? זה הסיפור).
יש קטע מאוד כואב בסרט, כשדן אלסברג אומר לענת "קיווית להיות עיתונאית". היא עדיין. הדבר הטבעי היה ש"הארץ" יעסיקו אותה כפיצוי.
"ענת היתה עיתונאית כבר בגיל 14, וגם בסרט רואים שהיא לא מפסיקה לחפש וגם למצוא סיפורים עיתונאיים טובים. לא היתה לה תמיכה; היא סיפרה סיפור שאף אחד לא רוצה לשמוע, גם השמאל, והוא זרק אותה קיבינימט. היא נשארה לבד. אלסברג, מאז 1972, חי כמותג, מרצה ומדבר בכל מקום. אני לא חושב שעיתון 'הארץ' יכול היה לקחת אותה אחרי שנשפטה וזה ימחל על הכל, אף על פי שככל הידוע לי עורך הדין של העיתון ניסה שהיא תועסק במערכת. אבל העיתון יכול היה לעשות הרבה כדי להסיר את אות הקלון מעליה. אלסברג סיפר, וזה לא מופיע בסרט, שגם בארה"ב מישהו שהדליף מסמכים יכול להיות מומחה לדיגיטל ולהמציא את האייפון, אבל לא לעבוד בקומות הגבוהות אלא אולי בתצוגת מכשירים בחנות של אפל, כי משהו באמון של החברה בך נפגע".
"זה כתם שחור ב'הארץ'"
לאחר ריצוי העונש תבעה קם את עיתון "הארץ", ביהמ"ש קבע שעל העיתון לפצותה וההליכים הסתיימו בפשרה שבמסגרתה שילם העיתון לקם 350 אלף שקלים, בין השאר תמורת ביטול החלטת ביהמ"ש שלפיה העיתון חשף את ענת קם כמקור. מקורבים אמרו אז שהיתה יכולה להשיג יותר לו היתה ממשיכה לנהל את ההליך, אך באותו שלב היא שבעה מאבקים והוצאות המשפט היו גבוהות.
אתה מגולל בסרט מקרה אולי חסר תקדים בעיתונות הישראלית, של חשיפת מקור והפקרתו. בארה"ב עיתונאים ישבו בכלא רק כדי להגן על המקורות שלהם. היית עיתונאי פעיל, איך אתה מסביר את זה ש"הארץ" דילגו מעל הפרשה הזאת בלי הרבה שריטות?
"משיחות שהיו לי עכשיו עם אנשים שעובדים ב'הארץ', אני מתרשם שהפרשה הזו נחשבת עדיין כטראומה. כמחדל. מהווה כתם שחור על הדגל הזה שקוראים לו 'הארץ'. כי מבחינת האנשים שעובדים שם והקוראים הנאמנים שמחזיקים באג'נדה, 'הארץ' הוא לא רק עיתון, זו תפיסת עולם. לוחם חופש שכשל. הם יצאו בלי שריטות כי ענת קם לא היתה חשובה לאף אחד. היא היתה כלום. לא לשמאל הישראלי, בטח לא לימין, ואפילו בתקשורת הישראלית המיינסטרים יישר קו עם המערכת הביטחונית שדיברה על איום קיומי.
איך אתה מסביר את היחס הסלחני מצד הברנז׳ה התקשורתית שלכאורה חרדה לנורמות של אתיקה עיתונאית, וגם אצל הציבור הרחב?
"בחברה הישראלית מבחינת רבים ענת קם היא בוגדת ומרגלת, ומבחינת רבים נוספים 'הארץ' הוא עיתון של שמאלנים. אז העיתון השמאלני הקריב שמאלנית. למי זה אכפת?
"היום זה לא היה קורה ב'הארץ', אלוף בן היה כתב מדיני כשאני הייתי כתב מדיני תקופה קצרה בערוץ 1. עליו אני יכול להגיד בביטחון רב שהוא היה שואל את עורך המוסף ואת העיתונאי שהביא את החומר, תגיד, אתה בטוח שאנחנו לא שורפים את המקור?".
"החטא הקדמון של 'הארץ'", אומר אלדר, "היה שבכתבה שעשה אורי בלאו צירפו את תמונת המסמך שעליו כתוב 'סודי ביותר', ישר בפרצוף הקוראים, כאילו רוצים לומר 'יש לנו את זה'. ראש השב"כ דאז יובל דיסקין אמר מפורשות שזה היה להכניס אצבע לעין ולסובב. היו כשלים ב'הארץ' שאף אחד לא עצר. ניר בכר היה עורך המוסף ודב אלפון עורך העיתון, אף אחד לא מזכיר אותם. האם זה היה קורה כיום ב'הארץ'? ממה שאני מכיר אני משער שלא. אבל זה שהיו כשלים חמורים והעיתון ניסה להתנער מהם - בוודאות".
פרסמו ביקורת ב"הארץ" על הסרט שלך, הם מתייחסים לפרשה.
"ואני מעריך אותם שפרסמו את תגובתי החריפה".
"אידיאולוגיה? לא רק שטחים"
היית חבר של אורי בלאו, זה עולה בסרט כמעין ניגוד עניינים.
"אני חושב שגם אורי בלאו הוא קורבן של 'הארץ', כמי שקיבל מעורך הדין של העיתון, מיבי מוזר, עצות אחיתופל ובראשן 'שב בלונדון, אל תחזור, אנחנו מטפלים בעסקה'. אמרו לו לא לדבר עם ענת קם. הבטיחו לשלם את ההגנה המשפטית. עם זאת, אני עבדתי בערוץ 10 באותה תקופה, וכשאני שואל את עצמי, במקומו של אורי, אם המנהלים שלי היו אומרים לי לא לחזור לארץ ולא היה לי שקל - הייתי נוהג אותו דבר? לצערי, התשובה היא כן. השב"כ רודף, עורכי העיתון אומרים לי ככה, הייתי רוצה לומר שהייתי נלחם ויושב בכלא אבל אשקר אם אגיד כך. בלאו עשה טעויות ואני חושב שעד היום עושה טעות בכך שאומר שענת היתה נחשפת בכל מקרה. לא! המקור נחשף בגלל כשלים של ניר בכר, של אורי ושל ההגנה המשפטית של העיתון. ואת זה אף אחד לא אמר. המינימום שלהם הוא לומר 'טעינו'".
אתם עוד בקשר?
"אני מניח שכרגע הוא רואה בי אויב שלו. אבל התקשורת הישראלית איבדה עיתונאי ענק כתוצאה מהתנהלות כושלת".
אתה אומר בסרט שארגוני השמאל האידיאולוגיים הפקירו את ענת כי היא שמטה מסיבות משפטיות את הטיעון הערכי.
"השמאל האידיאולוגי הישראלי זרק אותה לכלבים והקריב אותה לגמרי. זאת ביקורת שלי על השמאל ואני לא מסתיר את זה. ענת עשתה מעשה שיש בו הרבה אידיאולוגיה. רק אחרי שצולמו כל החומרים, בשיחה מיוחדת שערכנו בזמן הקורונה, היא מודה בזה שהמעשה הוא תוצר של בית אידיאולוגי שבו גדלה. כדי לשרוד, בהמשך היא שכנעה את עצמה שזה לא אידיאולוגי. האם היתה עושה זאת בגיל מבוגר יותר? לדעתי לא. היה כאן מוטיב של איוולת אבל אני חושב שזה 70 אחוז אידיאולוגיה והשאר איוולת".
אידיאולוגיה רומנטית זו לא איוולת לפעמים?
"לא יודע. אידיאולוגיה זה לא רק שטחים ולא שטחים, נלסון מנדלה היה אידיאולוג".
אבל כשאידיאולוגיה סותרת את החוק?
"היא אמרה לי בעצמה, הייתי רוצה לפגוש את אלאור אזריה, אנחנו שנינו קורבנות. גם הוא בא מבית אידיאולוגי, הוא הרי לא היה יורה בפלשתיני לו היה בא מבית אחר, ואת המעשה עטף באידיאולוגיה. אבל ההבדל הוא שהימין חיבק אותו, והשמאל זרק את ענת קם לכלבים".
הימין חיבק? אין גוף ממוסד שדאג לו. אלה אנשים פרטיים.
"אולי זה ההבדל. אגב, המפגש לא יצא, אף על פי שנורא רציתי לראות אותם. לסרט זה לא התאים".
היית עושה כזה דוקו חומל גם על מרגלית הר־שפי? היא קורבן אמיתי.
אלדר לוקח נשימה ארוכה, חושב ברצינות. "וואלה, לעשות כזה סרט - בשמחה. היא דמות מרתקת. אם מרגלית הר־שפי עוברת תהליך שקורה לה עכשיו, מחר אני עושה את הסרט הזה".
לא להשוות לגונן שגב
אז הסרט שלך הוא סיפור אנושי קורע לב, ביקורת על השמאל, דיון על חשיפת מקור עיתונאי, אמירה מגדרית שאישה־מרגלת כמו קם היא טרף קל לעומת אלסברג, למשל, מסר סמוי לצבא לדייק עם השיבוצים שהוא עורך. על מה עוד הסרט שלך?
"על הלקונה בחוק. ענת הואשמה בריגול חמור ובמסירת חומרים סודיים. זה כאילו שאני מחר גונב בסופרמרקט שקית סוכר או יוגורט, ואין סעיף כזה, אבל יש אחר על אונס סדרתי או שוד מזוין - אז בזה יאשימו אותי. זה כמעט אותו דבר".
מרכול הוא זירה פחות קריטית מלשכת אלוף פיקוד מרכז.
"אני הייתי בחיל מודיעין, ו־40 שנה אחרי השירות לא חושב שאשתי יודעת מה עשיתי, ועשיתי דברים חשובים שקשורים להצלת חיים. קשה לי לחשוב שכל חייל יגנוב מסמכים מחר ויעביר לעיתונאי, אף שאני גם בכובע של עיתונאי, אבל אני חושב שיש כאן עונש לא מידתי. ענת נשפטה על ריגול חמור ומבחינת דעת הקהל זו בגידה - כי מה זה ריגול? נתת חומרים לאיראנים.
"עשיתי רשימה של המרגלים הגדולים בישראל. למשל גונן שגב, העביר חומרים לאיראנים וקיבל 11 שנים בכלא. ענת קיבלה שנתיים וחצי מעצר בית ועוד ארבע וחצי בכלא. זה יותר מחצי משגב, כשהוא באמת העביר את החומרים, ומבחינת דעת הקהל היא בוגדת. הפרשה נופחה על ידי התקשורת והפכה אותה לפרשה ביטחונית, וזה יצר מצב שאנשים לא זכרו מה היא בדיוק עשתה".
אבל זכרו מה היא לא עשתה. הלכה לבוס ואמרה: "אני נגד הכיבוש, אני לא יכולה לעבוד פה. היצר שלי ייכנע לפיתויים".
"היא אומרת שהיא עשתה טעות, בחיים וגם בסרט. החברה שופטת אותה עכשיו על משהו שהתרחש כשהיתה בת 21 עם שיקול דעת צעיר ולא בשל. בדבר אחד אני מסכים עם יאיר נווה: הצבא לא יכול לשים שומרים על השומרים. מי שמתגייס לצבא, לא אמור להפיץ סודות. מי שראה אותי נזף בי שאני אומר משפטים כאלה, כי אני איש שמאל, אך עדיין זו דעתי. אני שמאל ישן או שמאל מטומטם, אבל הצבא אמור היה להעמיד לדין את ענת על גניבת מסמכים סודיים. מכאן ועד ריגול חמור - המרחק גדול".
בסרט מחפש שלומי אלדר את האדם שיצעק את האמת של ענת קם, ועם תומו מבין שזה, למעשה, הפרויקט הנוכחי שלו. "כשהייתי עכשיו בארץ להקרנה בפסטיבל 'דוקאביב', לקחתי מונית וכשנכנסתי התפתחה שיחה עם הנהג שזיהה אותי ושאל: 'שלומי אלדר מהטלוויזיה, איפה נעלמת?'. אמרתי לו שאני עושה סרטים, ועכשיו סרט על ענת קם. הוא הגיב ואמר 'אה, הבוגדת הזאת'. עניתי לו: 'רגע, בוא נעצור. מה אתה יודע עליה?'".
