טוקיו: לא פלא שהגיבורים הטרגיים תופסים בינתיים את הכותרות הראשיות

הדרך לבודוקאן, אולם הג'ודו בטוקיו, היא אחת היפות שמציעים המשחקים האולימפיים בטוקיו. שביל סלול שעובר בתוך גן בוטני יפהפה, מלא ציקדות (בשמן המקומי - היגורשי) שמסתתרות בין העצים ומייצרות רעש מחריש אוזניים, מוביל אל גולת הכותרת - מבנה מרשים שהוקם לקראת המשחקים האולימפיים ב־1964 ואוגר בתוכו את כל ההיסטוריה של אחד הענפים הפופולריים ביותר ביפן.

ביום שמשי זה מסלול ששווה לעצור בו, להתרשם מהנוף ולצלם. אולי אפילו לתפוס איזו פינה, להתיישב על ספסל ולנשנש ממיטב המטעמים המקומיים. אלא שבמשחקים האולימפיים הנוכחיים, אין עוצר ואין נח. אין ספסלים ואין נשנושי פיקניק. לאורך המסלול, שאורכו לא עולה על 800 מטרים, פרוסים עשרות שוטרים ושומרים שמכוונים את אנשי התקשורת וחברי המשלחות במהירות וביעילות ובעיקר באדיבות, דואגים שאף אחד לא יטעה לחשוב שהוא הגיע לכאן כדי לטייל חלילה. הם ממתינים בקצות מעברי חציה, מסמנים עם מקלות זוהרים, מסדרים את התנועה, מעבירים דרך תחנות לבידוק ביטחוני, מדידת חום, זיהוי פנים וחיטוי ידיים, ואת הכל עושים בחיוך רחב. כל שנותר להגיד הוא "אריגטו", ולהתקדם הלאה לדבר העיקרי.
ובטוקיו 2020 (מתעקשים על זה, למרות שאנחנו ב־2021) הדבר העיקרי - והבלעדי - הוא הספורט. זה נשמע כמו משהו מאוד טריביאלי לכתוב על מה שהוא אירוע הספורט הגדול בתבל, אבל זה לא. אירועים מסוג זה - למשל גביע העולם בכדורגל, אליפות אירופה, גרנד סלאם בטניס - הם אכן אירועים ספורטיביים גדולים, אך גם משלבים בתוכם את התרבות המקומית של המדינה המארחת ומציעים מפגש עם תרבויות אחרות שהתקבצו באותו המקום למען אותה מטרה.

אחרי הכל, אנשים לא נוסעים חצי עולם רק כדי לראות כדורגל, כדורסל, טניס או כל ספורט אחר שעושה להם את זה. את הכל אפשר לראות בטלוויזיה. הם נוסעים חצי עולם גם כדי לגלות, להכיר ולהיחשף למה שקורה בחצי השני של העולם. וכך גם טוקיו, לפחות לפי עדויות של אנשים שהיו שם בימים נורמליים יותר, היא יעד מופלא. קולינרית, עירונית, אנושית, ארכיטקטונית - יודעי דבר יודעים לספר שעיר הבירה היפנית היא מקום עוצר נשימה.

הנסיעות הרבות בהסעות הרשמיות של המשחקים האולימפיים מייצרות את התחושה שזה אכן כך, אבל בגלל נגיף הקורונה נבצרה מהמגיעים הזכות ליהנות מהשפע של המקום. בגלל הנגיף אין בתחרויות אוהדי ספורט - לא יפנים ולא אחרים - ואין זמן למשחקים מיותרים. הזמן כולו מוקדש אך ורק למשחקים האולימפיים. ספורט נטו.

החיים באזור הסטרילי

אתם בטח מכירים את הסצנה המפורסמת בסרטים אמריקניים, שבה רואים רחוב עמוס באנשי עסקים לבושים חליפות שהולכים מהר מדי ואפילו לא עוצרים להביט על המתרחש מסביבם. אז זה פחות או יותר מה שקורה באזורים של מתקני התחרויות. היחידים שמסתובבים שם הם אנשי התקשורת, תמיד ממהרים ומזיעים, ואין ולו זכר אחד למה שנקרא אוהדי ספורט, לא מהזן המעודד ולא מהזן המתלונן.

היפנים כלל לא מתקרבים לאזורים שבהם מתקיימות התחרויות - אולי כי אין להם עניין בזה ובטוח שאין להם סיכוי - ואוהדים זרים לא הורשו להיכנס למדינה. בגלל הגבלות הקורונה החמורות מאוד, שכוללות כמובן מסיכות, חיטוי ידיים ושמירה על מרחק לצד אפליקציות העוקבות אחר סטטוס בריאותי, אפליקציות איכון ובדיקות קורונה יומיות - המשחקים האולימפיים נותרו יתומים מכל מי שאין להם אינטרס מקצועי, מכל אותם חובבי ספורט אלה שבאים מאהבה, אלה שמוסיפים צבעים וקולות. לו היה מתקיים סקר בין הנוכחים תחת השאלה "האם אתם פה לביזנס או פלז'ר?", התשובה היתה חד־משמעית. מאה אחוז ביזנס.

כשמסיימים את הדרך הפסטורלית לבודוקאן - באופן טבעי המקום הפופולרי ביותר עבור הישראלים בשבוע המשחקים הראשון - ורק אחרי ששורדים את רעש הציקדות מחריש האוזניים, פוגשים את הביזנס הזה פנים אל פנים. בתוך האולם אלה ספורטאים מול אנשי תקשורת. זהו. כולם אנשים עובדים ועסוקים שמרוכזים במטרה האישית שלהם. אין חוצץ, אין איפה להתחבא, אין על מי להישען ומאיפה לשאוב אנרגיה. אפילו בני משפחה לא הורשו להגיע.
ממרומי היציעים הריקים באולם הג'ודו אפשר היה לראות בבירור איך המתחרים כולם מנסים למצוא את מקור המוטיבציה בתוכם. כשזה הצליח, השמחה שלהם היתה אדירה וקיצונית, וכשזה לא הצליח - היה זה טרגי במיוחד. התחושות האלה בלטו מאוד אצל הג'ודאים של המשלחת הישראלית, שהיו זקוקים לזמן עם עצמם לפני שמצאו את המילים הנכונות לסיכום ההדחות המאכזבות שלהם.
אבל זה לא רק הישראלים כמובן, ולא רק בג'ודו. במידה רבה "אולימפיאדת הקורונה" הצליחה להביא את הספורט למקום הכי טבעי והכי גולמי שלו, כששמה את התחרות עצמה במרכז וניקתה את כל מה שמסביב. יש ענפים שמצליחים לשרוד את זה בכבוד, ויש כאלה שפחות. באולם הכדורסל, למשל, שנמצא בפארבר סאיטמה, יש 30,000 מושבים שאפילו במשחקי נבחרת ארה"ב מאוישים לכל היותר על ידי 500 אנשי תקשורת. את הדממה מנסים להפיג המארגנים עם מוזיקה רועשת אחרי כל סל וכרוז אנרגטי שמנסה להוסיף קצב, אבל בסופו של דבר מה שרואים מהיציע הוא שחקני כדורסל משחקים כדורסל. וזהו.

המוצר הסופי, שלבטח נראה טוב יותר בטלוויזיה מאשר במציאות, הוא ביזארי ושונה מכל מה שהיה קודם במשחקים האולימפיים, ובכלל באירועי ספורט מהדרג הראשון. הסטריליזציה כאן היא קיצונית. כעיתונאי, על מנת לראיין ספורטאי אחרי תחרות, אני נדרש לעמוד במרחק שלושה מטרים ממנו, להפעיל רמקול בפלאפון, לתת את המכשיר לאחד מאנשי הצוות שמניח אותו על מגש פלסטיק, את המגש הוא מניח על שולחן שנמצא ביני לבין הספורטאי, ורק אז אפשר לדבר בצעקות.
השחיינים, רגע אחרי שסיימו משחה מתיש, נדרשים לעטות על עצמם מסיכות ולהיעלם במהירות. בענפים אחרים מחטאים את המשטחים אחרי כמה קרבות, כשעשרה אנשי צוות מכוסים כף רגל עד ראש משפריצים חומרים צבעוניים וזרחניים, ואין מה לעשות - זה מפחיד ומשפיע גם על החזקים ביותר. נגיף הקורונה שולח תזכורות יומיות שהוא כאן, מאיים על כל אחד ואחת, ולא פשוט להתנהל כרגיל בתוך הסיטואציה הסבוכה הזאת.

כשמוסיפים לזה את העובדה שהמשחקים נדחו בשנה ומתחו את ההכנות של הספורטאים עד הקצה, מקבלים את מה שהופך להיות הסיפור הגדול של משחקי טוקיו 2020 - הלחץ. עובדה: הנה אנחנו שבוע מטקס הפתיחה והסיפורים הגדולים אינם על אלה שעמדו בגבורה במשחקים, אלא עוסקים במי שקרסו בגבורה.

אין סטייה של מילימטר

אולם התעמלות המכשירים באריאקה הוא סוג של מבחן קשב וריכוז קלאסי. במהלך התחרויות יש שישה מוקדים שונים - תרגיל הקרקע, הקורה, טבעות, קפיצות וכו' - וכמעט בלתי אפשרי למקד את העיניים בדבר אחד. אולם כשסימון ביילס עלתה למשטח, וזה קרה מעט מאוד פעמים במשחקים האלה, הבעיה נפתרה. המתעמלת האמריקנית בת ה־24 היא הכוכבת הכי גדולה בטוקיו. היא המייקל פלפס והיוסיין בולט של המשחקים האולימפיים האלה. כל העיניים היו עליה, כל הכותרות עסקו בה - והיא קרסה.

ביילס, ברגישות ובבגרות שעוד ידובר עליהן, חשפה שהעסק הזה היה גדול עליה. "המשחקים האולימפיים האלה מאוד מלחיצים", סיפרה אחרי שפרשה מהתרגיל הקבוצתי בערב יום שלישי, "באופן כללי בלי קהל זה יותר מדי דברים שונים שצריך לעכל".
מאבקים נפשיים דומים חוותה נאומי אוסקה, הטניסאית המפורסמת ביותר ביפן, שהודחה גם היא בצורה מפתיעה ואמרה דברים בעלי גוון זהה. חוסר הוודאות הזה, שניכר בכל פינה ובכל מגרש ואולם, הוא זה שלטענת אנשי מקצוע רבים פוגע בספורטאים ובספורטאיות בפן המנטלי. אם צריך לבחור כותרת ביניים לטוקיו 2020, אז כנראה שהיא תהיה האולימפיאדה שהכניסה לשיח הספורטיבי את העניין המנטלי.

היפנים, אדיבים כמו ממתק שהוא מתוק מדי, מנסים לעשות הכל כדי שכולם ירגישו בנוח. הם מנומסים, מסבירי פנים ועובדים לפי הספר. לא מילימטר ימינה ולא שניים שמאלה. התחושה היא שכמעט כל פעולה שהם מבצעים ניתן לבצע בשליש זמן אם מעגלים כמה פינות בדרך, אבל העניין הוא שהם מקובעים בצורה שאינה מתאימה לחך הישראלי.

לדוגמה: כדי לסקר אירוע ספורטיבי אנחנו העיתונאים נדרשים להיכנס לאפליקציה ייעודית, להזמין את האירוע ולחכות לאישור במייל. כשהאישור מגיע אנחנו ניגשים לאירוע בתקווה להציג את המייל ולהיכנס, אבל הם לא עושים זאת כך. דווקא ביפן, המדינה שבה האסלה מנהלת איתך דיון על צורת שטיפת הישבן, הכניסה לאירוע נעשית בסגנון מועדון לילה בנמל תל אביב. יש רשימות, ואין ברירה להמתין עד ששמך יופיע באחד מ־80 דפים שאפילו לא מסודרים לפי ה־ABC. ההמתנה להופעת השם היא מורטת עצבים ומלחיצה, אבל נראה שהלחץ שלנו הוא כלום לעומת זה של הספורטאים במשחקים האולימפיים בטוקיו 2020, בואכה 2021.