באמצע השיחה, הפרעת הקשב שלי מנתקת אותי משטף הדיבור של אודליה כהן־שינדורף ואני מקשיב גם לטון דבריה ולא רק לתוכנם. חז"ל כבר לימדונו ש"ניכרים דברי אמת". לא צריך להיות מומחה לשפת גוף כדי להבין שבדברי כהן־שינדורף בהחלט ניכרים דברי אמת, אך כך גם להט המחויבות ומשא השליחות הציבורית. כה קל לראות שאכפת לה קשות.
כמה אכפת? מדי יום, לאחר שהיא מסיימת את עבודתה כעורכת דין לפיתוח עסקי וייבוא וייצוא סחר בינלאומי, קחו נשימה, ולאחר שהיא מסיימת להיות אמא במשרה מלאה לשלושה ילדים, במקום להישכב בכוחות אפסיים על הספה מול הטלוויזיה - מצליחה כהן־שינדורף לדחוק עוד "משרה וחצי", היא מצחקקת, להיות סגנית יו״ר הנהגת ההורים הארצית ואחראית תחום החינוך העל יסודי בהנהגת ההורים הארצית.
את כל זה עושה כהן־שינדורף בזמנה הלא פנוי ובהתנדבות מלאה. מצדיקה את האמירה שאם אתה רוצה שמשהו ייעשה, מהר והיטב, תן אותו לאדם העסוק ביותר בסביבה. הוא כבר יידע איך לתקתק אותו.
מרחוק, "הנהגת ההורים הארצית" נשמעת כשם שדרוגי לוועדת קישוט בית־ספרית העוסקת בעיקר בענייני טיולים שנתיים ומתנות למורה נחמה. פעם בכמה שנים, כשענני שביתה צובאים על תחילת ספטמבר, גופי התקשורת מוסיפים בפה רפה גם את תגובת "הנהלת ההורים הארצית", כמו היה זה זנב לחדשות שהם מחויבים לנפנף.
אולם מקרוב אתה למד שמדובר בגוף רשמי המייצג את אחד הקהלים הגדולים ביותר בישראל, כולל הורים ליותר משני מיליון הילדים במערכת החינוך, ובתוכם כנראה גם אתם, ההורים הקוראים את זה.
"שמעת על רפורמת הסרדינים?", שואלת כהן־שינדורף, "זה שבנט יישם אותה זה נהדר, אבל מי שיזמו את המחקרים, רתמו את השלטון המקומי והובילו את ההפגנות היו אנשי הנהגת ההורים, אנחנו אלו שמבטאים את הקול והמצוקה העולה מהשטח. 270 נציגים מכל רחבי הארץ ושכבות החברה הישראלית, שבוחרים 32 נציגי הנהלה ארצית.
"פעם בחודש אנחנו נפגשים כדי לשמוע את קול המצוקות בשטח, לדון ולכבות שריפות בשדה החינוך, להיות הגשר בין המנהלים לשלטון המקומי, להוביל בג"צים כנגד משרד החינוך. הבג"ץ האחרון שהגשנו היה כנגד מתווה החזרת תלמידי כיתות ה'-י"ב. בעקבות הבג"ץ, שר החינוך היוצא החזיר לאלתר תלמידים לבית הספר".
"גם לתלמידים חזקים קשה"
מילה משונה, "מתווה". לכאורה מלאה בתווי חופש מרחפים המתנגנים כסקיצה למציאות. אולם מעבר לשדות המזגן הנצחיים ונתזי הבריכות, הולך ומתלהט בשבועות האחרונים דיון מהותי על אופי מתווה שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה, או מגיפה.
"זו שנת לימודים שלישית בקורונה! חייב להיות לה מתווה נכון, כדי לא לחזור בשנית על הטעויות של השנה שעברה. זו היתה שנת חינוך אבודה!", מזדעקת כהן־שינדורף, ואם יש לכם ילדים בכיתות ה'-י"ב, אתם יודעים בדיוק על מה היא מדברת.
"אי אפשר לחזור בשנה הבאה למתווה הקודם. פשוט אי אפשר לחזור לקפסולות. מעבר לזה שמפסידים לימודים, הילדים הולכים לאיבוד. הם נאבדים בבית, במסכים, במכשירים ובכל המקומות הלא נכונים. עוד שנה כזו לא נוכל לתקן את הנזק, זה יהיה פשוט בלתי הפיך", מוסיף איל לבנון, יו"ר הנהלת ההורים של תל אביב־יפו.
"הדבר היחיד שעוד איכשהו החזיק את הילדים, הוא צוותי החינוך בשטח. הם הגדילו ראש ועשו הכל עם כל מה שלא עמד לרשותם. הם התנהלו בתוך מתווים שהשתנו כל הזמן, זו היתה משימה סיזיפית ובלתי אפשרית. ועם כל ההערכה לעבודת צוותי החינוך, אסור ששנה כזו תחזור. במדינת ישראל אוהבים דוגמאות מעולם הביטחון אז צריך להבין שמה שהתנהל עד עכשיו היה קרב נסיגה ולא קרב בלימה. ואם זה יימשך כך, אנחנו מובסים".
"היתה שנה קטסטרופה", אומרת יו"ר הנהגת ההורים של רחובות, צופית גולן, "הילד שלי התחיל השנה חטיבת ביניים חדשה, מורים חדשים, בית ספר חדש, והוא פשוט לא ראה את בית הספר. איך אפשר? עם לימודים שהם יום כן, יום לא, ובעיקר ימי - למה לא! אתה מבין איזו פגיעה זה עשה לילדים ולחוויה שלהם מבתי הספר? כל הנושא החברתי מרוסק".
ביומיום מרצה גולן על תחום הנגישות, "ובפועל אמא במשרה מלאה לארבעה ילדים, ששלושה מהם במערכת החינוך". בדומה לכהן־שינדורף, גולן משועשעת מהגדרות תפקידה ותפקיד עבודת חייה. יסלחו לי האבות המחויבים שבחבורה, מבחינתי, ראוי להדפיס להן חולצה עם הכתובת "אמהות עם להט־טיוד".
"אחרי שנה של ריחוק חברתי", מוסיפה גולן, "קשה מאוד לילדים ליזום קשרים חברתיים. אני מההורים שמאוד מקפידים ומגבילים זמן מחשב, ואפילו אני בשנה האחרונה נאלצתי לשחרר. אין לי מושג איך נחזיר אותם חזרה מהשנה הזו, השנה הזו יצרה אצל הילדים בעיות קשב וריכוז, הזום הזה עשה להם קטסטרופה, המורים לא יכולים לראות אותם בזום. בכלל, הגיע הזמן שמשרד החינוך יבין שזום זה לא כלי ללמידה מרחוק. אתה לא יכול להעביר מרצה מהכיתה לזום ולקוות שזה יעבוד, גם ילדים חזקים הולכים שם לאיבוד".
"בתי ספר הם לא בייביסיטר"
"מלכתחילה אמרנו שהזום הוא לא פתרון ארוך טווח", מדגישה כהן־שינדורף. "קשה ליצור שם אינטראקציה אמיתית, הזום נועד לניהול ישיבות, לא לשיעור ובטח לא עם יותר מארבעה־חמישה אנשים. בסוף השנה החולפת, דיברנו עם תלמידים רבים, והם ביקשו במפורש לא לעשות שום שיעור בזום. הם שונאים את הזום. זה מרחיק אותם חברתית, ורוב המורים לא מבינים שלהרצות בזום אין פירושו ללמד בזום. מילא אם יש סגר והתפרצות של שבועיים-שלושה אז אולי אפשר, אבל כל השנה? זה פשוט לא פתרון".
לבנון מחזק את דבריה של כהן־שינדורף: "אחד הדברים שילדים ונוער צריכים זה ביטחון ויציבות, וזה לא היה קיים. בין הקפסולות לסגרים והשינויים התמידיים, נוצרה סביבה של חוסר יציבות וחוסר ביטחון שמשפיע לרעה על התלמידים בישראל, לא רק על הפדגוגיה אלא גם על החוסן הנפשי שהוא קריטי".
"בשנה האחרונה קרה משהו מדהים", אומר מירום שיף,יו״ר הנהגת ההורים הארצית, ובהוד השרון. "הורים נלחמו שהילדים שלהם יהיו במערכת החינוך באופן פיזי, לא בגלל שהם רצו לסגור את הפער במתמטיקה או תנ"ך, אלא בגלל המפגשים החברתיים שהיו חסרים להם".
כשאני מגלה ששיף ממנכ"ל את חטיבת בעלי החיים בקבוצת "מעברות", המייבאת בין היתר ציוד ומזון לחיות מחמד, אני מסתקרן מה עשתה הקורונה לעולם חיות המחמד. שיף מחייך: "לכלבים זה עשה שינוי אדיר, בכל סגר כשאמרו שעם כלב אפשר לטייל בחוץ, כל העמותות התרוקנו מכלבים לאימוץ. פרט לכך, אני חושב שהרבה אנשים חשו את הבדידות ביתר שאת, כשהיה ריחוק חברתי. וכלב הוא חבר לחיים.
"כשאני חושב על זה במובן הרחב, זו התובנה הגדולה שאנחנו צריכים לקחת מעידן הקורונה הלאה - בתי ספר אינם רק בייביסיטר, או מקום לצבירת ידע. הם מקום מעצב לחוויה החברתית, לכישורי חיים ולכישורי חיברות. הפערים הפדגוגיים ייסגרו, אבל הפערים החברתיים דורשים תיקון. הדבר הכי בעייתי שקרה לנו בקורונה זה שילדים התרגלו לחיות לבד בבית כשההורים בחוץ".
"מעבר לכך", מוסיפה גולן, "היתה עוד קבוצת ילדים שנשארה לגמרי מאחור. החינוך המיוחד מתחלק לכמה קטגוריות, היו בתי ספר כוללניים לילדי החינוך המיוחד, שהמשיכו ללמוד בסגר; אולם ילדים שמשולבים בכיתות רגילות נפלו לגמרי בין הכיסאות, הזום לא אפשרי להם, והמון ילדים שהיו זקוקים לתיווך למידה, נשארו מאחור.
"רחובות היא עיר מגוונת עם מערכת חינוך מצוינת שהיא גם אבן שואבת לילדי חינוך מיוחד. בדרך כלל זה מדהים, אבל בשנה האחרונה שמעתי וחוויתי את תסכול ההורים שילדיהם נפלו בין הזומים לאורך השנה. בתי הספר התאמצו, אבל זו טיפה בים, היתה נשירה רבה של תלמידים בחינוך המיוחד, וגם אצל התלמידים השקופים של החברה הערבית והחבר'ה החרדים. אפילו לא לומדים בזום, אלא בטלפון כשר ללא וידאו, ותחשוב שמדובר בבית עם הרבה ילדים, ומעט מאוד קווי טלפון, ואתה מבין שהלמידה עבורם היא פשוט בלתי אפשרית".
מסירות הנפש של המורים
שווה לראות את שנת הקרבות האחרונה גם מתוך המערכת. נהוראי אליקים, מנהל בית הספר "נחלים" של מועצה אזורית מרחבים, ודוקטור למדיניות החינוך, מציג את המורכבות של המבט מתוך מערכת החינוך. "אני חושב שהקורונה נתנה לציבור הרחב פתח להציץ אל תוך קרביה של מערכת החינוך לטוב ולרע. ההורים ראו - דרך הזום - את מסירות הנפש של המורים ומקצועיותם: אצלי למשל היו מורים שלימדו תוך כדי אזעקות במבצע האחרון".
אבל הציבור גם מכיר ברעה החולה הגדולה של מערכת החינוך הישראלית: הריכוזיות שלה.
"לריכוזיות הזו שותפים ארגוני המורים, פוליטיקאים שנהנים מהכוח שמערכת ריכוזית מאפשרת, ופקידים רבים ש'מתפרנסים' מכך במטרה ובמחוזות. היום, גם מובילי מערכת החינוך מבינים שהדרך לשיפור האיכות היא מתן אוטונומיה כמה שיותר רחבה לשטח: לרשויות המקומיות ולמנהלי בתי הספר. אלא שכשגוף ריכוזי מנסה לתת אוטונומיה לרוב זה הופך לפארסה.
"לעצם העניין, כאשר המנהלים כבולים להסכמי עבודה קשיחים, למבנה שבוע לימודים שנקבע באופן ריכוזי, למגבלות אינסופיות ולאישורים על כל צעד ושעל, הרי שכל שינוי דורש היערכות גדולה ונושא מחיר כבד. זו לא רק הבעיה של הקורונה, כיוון שאנחנו חיים בעולם שהוא בסופו של דבר גמיש ודינמי. הקורונה רק חשפה את זה, כי הפעם המשמעות של 'לסובב את הספינה' האדירה הזו היתה שילדים ישבו בבית".
היית ממליץ למנהלים ולרשויות המקומיות לקבוע את נוהלי הקורונה?
"לא, זה לא תפקידם. מה שכן צריך זה לתת להם מסגרת גמישה של העסקה, תקציב, מבנה שבוע עבודה, תכנים וצורת פעילות. ברגע שתהיה לשטח את האוטונומיה תיווצר גם הגמישות, וכפי שכל המשק והעסקים הישראליים למדו להתמודד ולהסתגל לקורונה, כך גם מערכת החינוך".
אז מה המתווה הנכון מבחינתכם כמובילי הנהגת ההורים?
איל לבנון: "כמו שהמשק חייב להישאר פתוח, כך גם מערכת החינוך. עם כל הכבוד, בממשלה הקודמת את החינוך ניהל משרד הבריאות, וזה לא נכון. ניהול הסיכונים של משרד הבריאות הוא לא נכון, אני שמח שעכשיו יש ניהול מקצועי, שרה שהיא דוקטור לחינוך, ומבינה שמערכת החינוך צריכה להיות פתוחה ולעבוד, אי אפשר לחזור לקפסולות.
מירום שיף: "שנת הלימודים צריכה להיפתח בצורה הסטנדרטית בכיתות מלאות. ילדים מאומתים וחולים צריכים להיכנס לבידוד, מי שהיה איתם במגע צריך להיבדק ולהיות בבית, אבל מערכת החינוך אמורה לתפקד בצורה נורמלית. יש לזה חשיבות עצומה".
אודליה כהן־שינדורף: "אנחנו, ההורים בהנהגה, מעולם לא ראינו את ההוראה כבייביסיטר. ההפך, ההוראה היא מקצוע מהחשובים ביותר במדינה. אם ההחלטה היא לשמור על כיתות קטנות אזי משרד האוצר צריך לתקצב ולשבת עם ארגוני המורים. האם צריך ללמד במשמרות? יכול להיות. זו לא שאלה של בעד או נגד המתווה, הנהגת הורים מסתכלת על התמונה המלאה, ואנחנו לא מוכנים שקבוצת ילדים אחת תלמד על חשבון קבוצה אחרת. כל מי שהיה בבית הספר יודע שכדי לחלק את התלמידים לשניים - הפתרון הוא לא זום אלא ליצור מרחבי למידה אחרים. אנחנו בהנהגת ההורים לא ניתן שהילדים יישבו בבית השנה, כי ילדים מקומם בבית הספר".
צופית גולן: "חייבים שכל הילדים יגיעו לבית הספר, שימצאו פתרון, מבחינתי משמרות, מרחבים חיצוניים. אבל אין מצב שהילדים של ה' עד י"ב יבלו עוד שנה בבית. יש עלייה אדירה בשימוש בסמים ובאלכוהול, התפתחות של חרדה. אי אפשר להפקיר את הילדים האלה עוד שנה בבית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו