"המוות שלך ממאן להסתגר בימי זיכרון; הוא מנביט מדי יום כאב מטמטם"

לפני כמה שנים, כשהסופרת והמחזאית מרים יחיל־וקס החליטה לעשות סדר בערימות הניירת שלה, היא מצאה מחברת פוליו גדולה ובתוכה חבילה של מכתבים שהיא כתבה לפני יותר מחמישים שנה לבעלה דאז, יונתן (ג'וני) יחיל, שנהרג במלחמת ששת הימים. היא זכרה שכתבה לו, אבל לא זכרה שהמשיכה לכתוב לו יותר משנה לאחר מותו. "אמרתי לעצמי שאם כבר אני קוראת את המכתבים, כדאי שבאותה הזדמנות גם אקליד אותם, וברגע שהתחלתי להקליד - נכנסתי לזה שוב".

כעת המכתבים רואים אור בספרה הרביעי של יחיל־וקס, "שנה אחת - מכתבים וקטעים שנכתבו לפני, בזמן ואחרי מלחמת ששת הימים" (בהוצאת פרדס). המכתב הראשון בספר הוא מימי ההמתנה למלחמה. היא התכוונה לשלוח אותו לבעלה, אבל אז הוא חזר במפתיע לביתו, לחופשת שבת אחרונה, והמכתב נשאר אצלה. כשחזר לצבא המשיכה לכתוב לו, ויומיים אחר כך, ביום שני 5 ביוני, כבר פרצה המלחמה. הוא נהרג בו ביום בקרב אבו תור בירושלים, לא רחוק מבית הוריו, כשהוא בן 22, עוד לפני שמלאה שנה אחת לנישואיהם.

חברותיה הירושלמיות שמעו שמועות על מותו, ונסעו להביא אותה לירושלים מביתם של בני הזוג בחיפה. אבל הידיעה הרשמית על מותו התעכבה, ובינתיים היא המשיכה לכתוב לו. היא כתבה לו על המתח של ימי המלחמה ועל השמועות שמסתובבות על גורלו, וכאשר הגיעה לבסוף הידיעה המוסמכת, היא כתבה לו, "הרגו אותך. יש אישור". אבל גם אז, אחרי ההבנה שהמכתב כבר לא יגיע ליעדו, היא המשיכה לכתוב, והוסיפה לכתוב מכתבים לבעלה המת לאורך כל שנת האבל הראשונה.

"הרומן שלי איתו נמשך, הוא לא נפסק מפני שהמוות עצר אותו. כתבתי אליו, המשכתי לדבר איתו, המשכתי להתוודות בפניו, להתחשבן איתו, לכעוס עליו. ההקלדה של המכתבים היתה עבורי חוויה רגשית לא קלה. הזדהיתי עם האישה בת ה־21 שבמקרה היא אני, אבל חלק מהדברים שכתבה הפתיעו אותי - הזדהיתי איתה כמו עם דמות ספרותית. לפעמים נעצרתי בהקלדה והתרגשתי. זה היה משונה ביותר".

איך היא שונה ממך?
"מבחינתי לא אני כתבתי את הספר הזה. קראתי את המכתבים ושאלתי: זאת אני, האישה הרגשנית הזאת? היא כותבת בצורה מאוד חשופה, ומדברת על רגשות. אני לא כזאת. היא בת 21, יש בה תמימות קדושה, ללא אירוניה. היא כועסת על בעלה, מה שנראה לי ילדותי ממרחק הזמן. מה היא כועסת? מה הוא אשם? בכלל לא הייתי בטוחה שאני רוצה שזה יראה אור".

את רואה את ההמשכיות של האישה הזאת בך?
"לא, רק בשני דברים. אחד, יש לי ראיית שחורות איומה, אני צופה אסונות ואז הם קורים. השני הוא הספקנות, השאלה אם בכלל יש טעם בזה שצעירים ימותו במלחמות. ועם זאת, אני שייכת לכאן. אני לא אעשה דרכון זר, לא יעלה בדעתי לעזוב. בלי קשר למקום שבו אני ממוקמת על המפה הפוליטית, אני פטריוטית במובן הזה שאני מקושרת למקום הזה".

מי המנצחים?

אחרי המלחמה כתבה האלמנה הצעירה מכתב תלונה למשה דיין, על האופן שבו נודע לה על מות בעלה, אבל גם המכתב הזה מעורר בה היום הסתייגות. "כתבתי לו שאם לא היו מגיעות שמועות לחברות שלי על מותו של יונתן, ואם לא הייתי מפעילה קשרים כדי לגלות מה עלה בגורלו - לא ברור מתי היתה מגיעה אלי הידיעה על מותו. היום אני חושבת שהמכתב היה ילדותי, אבל דיין ענה לי בנימוס. הוא כתב שהוא מצטער, שהכל קרה מהר. הוא לא הכחיש שהיה ברדק".

שנים אחר כך היא נפגשה גם עם עוזי נרקיס, שהיה מפקד פיקוד המרכז בזמן מלחמת ששת הימים. "הוא הודה באוזניי שהחטיבה הירושלמית, שרובה היו אנשי מילואים, לא היתה אמורה להיכנס לקרבות ממש. הכיבוש של העיר העתיקה לא היה מתוכנן. הוא הודה שזה לא היה חכם להכניס את אנשי המילואים לאבו תור - נהרגה כל שדרת הקצינים, מסא"ל מיכאל פייקס ומטה. אבל אחרי שהוא הודה בזה, הוא אמר 'את חושבת שהרבה קרבות מתנהלים לפי התוכנית? רובם לא'".

עם זאת, הביקורת הבולטת ביותר במכתבים נוגעת לתרבות השכול הישראלית. האישה הצעירה, שנשאבה בבת אחת למעמד של אלמנת מלחמה, התנגדה להפוך את האבל הפרטי שלה לנחלת הכלל. זמן קצר אחרי מותו של בעלה היא כותבת לו, "אנחנו מנצחים. מי זה אנחנו?", ואחר כך היא כותבת לו, בעקבות השִבְעה: "הפכתי לנחלת הכלל, כולם מרשים לעצמם לומר לי מה לעשות". היא לא מצליחה להתרגש מהטקסים הממלכתיים ולאמץ את גינוני האבלות. היא כותבת לו עוד: "המוות שלך ממאן להסתגר בימי זיכרון, בטקסים המוכתבים. הוא מתעקש להנביט בי יום־יום מחדש אי הבנה תהומית, סרבנית, כאב מטמטם שחומק מן הקבר להבעיר את לילותיי, להצית דמיון מופרע, תמונות גוף נרקב באדמה, חלומות מקאבריים, שבהם אני מחבקת את ראשך הכרות בעציץ ליד מיטתי".
עד היום, יחיל־וקס לא מוכנה להשתתף בטקסי זיכרון. "יש אנשים שמכירים אותי חיים שלמים, ולא יודעים על הפרק הזה בחיי. הצער והכאב על זה שמת לך מישהו קרוב ואהוב, אלה רגשות פרטיים, גם אם המוות לא קרה בנסיבות פרטיות. אני לא רוצה לשפוט אנשים אחרים, לי זה לא מתאים. גם במבט מבחוץ, כשאני רואה בטלוויזיה אנשים בוכים על קבר, אני מרגישה מציצנית ופולשת. למה אני צריכה להציץ על הצער שלהם?".

אבל בכרטיס ברכה

יחיל־וקס נולדה בבוקרשט בשנת 1946, שם מתו אביה ואחיה על רקע פעילותו הפוליטית של אביה הסוציאליסט. היא כתבה על הפרשייה הזאת ברומן השני שלה, "הפרק החסר" (כרמל, 2016). בשנת 1951 היא ואמה עלו לישראל לבדן, והתגוררו בירושלים. לאחר שהתאלמנה היא נישאה בשנית לאדריכל והטייס גבי וקס, ונולד להם בן בשם יונתן. היא השלימה דוקטורט בדרמה באוניברסיטת סטנפורד, כתבה מחזאות רבים, ועד שפרשה לגמלאות לפני כמה שנים עבדה באקדמיה ובתחום התיאטרון.

את המשיכה שלה לתיאטרון היא זוקפת לזכות אהבת התיאטרון של אמה. "אמא שלי היתה לוקחת אותי איתה להצגות כי לא היה לה עם מי ללכת. ככה יצא שמגיל 6 ראיתי הצגות של מבוגרים. אחרי שנים, כשהייתי אסיסטנטית של יוסף מילוא בהפקה ב'הבימה', השחקנים הוותיקים דיברו על הפקה ישנה של 'העצים מתים זקופים', ואמרתי 'ראיתי את זה'. אמרו לי, 'איך ראית את זה?'. אבל ראיתי את זה כילדה, וזכרתי מה שילדה מסוגלת לזכור". מאוחר יותר, כנערה, היא שיחקה בתיאטרון "אורים" של דניה לוין, שהיה תיאטרון הילדים והנוער הראשון בעיר. "בילדותי לא היו בכלל אולמות תיאטרון בירושלים, אז היו מציגים בבתי קולנוע - קולנוע עדן וקולנוע אדיסון - שהיו להם במות הקרנה גדולות, וגם זמרים כמו פרנק סינטרה הופיעו שם כשהגיעו לישראל. אפילו כשאורנה פורת וחנה מרון הגיעו לקולנוע אדיסון בירושלים עם המחזמר 'מלכת שבא', וכחלק מדרישות התפקיד מרחו את גופן בצבע חום - מה שהיום לא ייתכן - הן נאלצו להתקלח אצל השכנים, משום שלא היו חדרי הלבשה".

"ירושלים של לפני 67' היתה מאוד קטנה. גרתי בשכונה שעליה מספר עמוס עוז ב'סיפור על אהבה וחושך'. לא הכרתי אותו, אבל אני זוכרת את אבא שלו, וגם כמה מהדמויות האחרות בספר, כמו למשל את זלדה, שידענו עליה שהיא מלמדת אבל לא ידענו שהיא משוררת, ואת הסופר יעקב דוד אברמסקי, שידענו עליו שהוא ספרן בספרייה, והוא היה מדבר עברית משונה, פונה לנהג 'אדוני מוביל האוטובוס', ואומר 'סלחי לי עלמתי'. ירושלים היתה אז כמו 'העיירה שלנו' מהמחזה של ת'ורנטון ויילדר 'Our Town'. היא אמנם לא היתה עיירה אבל זאת היתה 'ירושלים הקטנה', והיינו חוצים אותה מקצה לקצה בשעתיים וחצי בערך".

באותה ירושלים קטנה היא פגשה את יונתן, המכונה בספר "יוחאי" (כל השמות בספר שונו וחלק מהדמויות אוחדו, "מהסיבה הפשוטה שרובם כבר לא פה לתת את הסכמתם להופיע בספר", היא אומרת). "המשפחה שלו היתה אליטה מקומית. אבא שלו, חיים יחיל, היה בכיר במשרד החוץ, ולכן גולדה מאיר ומשה דיין השתתפו בחתונה שלנו. אבל הצניעות היתה אז הנורמה, וכולם, עשירים ועניים, נראו אותו דבר, עם מכנסיים קצרים וחולצות לבנות. נפגשנו במסיבה ביתית, מהמסיבות שבהן ההורים מפנים את הבית לכמה שעות, מביאים תקליטים וכמה בקבוקי מיץ, ורוקדים ריקודים סלוניים (בעוד בהפסקות בבית הספר רקדנו ריקודי עם). אבל הכל נעשה כמה שיותר בשקט כדי לא להפריע לשכנים. הוא היה נער ישראלי יפה תואר, מדריך בצופים, חביב הבנות, אידיאליסט, שגדל בבית שבו המולדת היתה תמיד קודמת. אפילו האבל לא סדק את הפטריוטיות שלהם".

אצלך האבל כן סדק.
"יכול להיות שזה נובע מכך שהמקצוע שלי הוא תיאטרון, ואני יודעת איך מביימים דברים, איך יוצרים אפקט, אולי לכן לא דיברו אלי הדקלומים בטקסים וכרטיס הברכה ששולחים לי מטעם ארגוני השכול. פעם היו נותנים למשוררים לכתוב את הברכות האלה, אנשים כמו אבא קובנר, בן־ציון תומר, נתן אלתרמן. יש אנשים שהברכות והטקסים האלה חשובים להם, ולכבודם צריך היה לתת את המשימה למי שיודעים לכתוב, לשלוח להם כרטיס שירצו לשמור".

היא כותבת: "אין הדר בכאב הקולקטיבי אצלנו. הוא צווחני, חשוף, גרוטסקי... מטווח קרוב עורר בי בעיקר רתיעה, מעט חמלה, טיפת קנאה בחוסר הבושה. מביך שהיגון במקומותינו לא אלגנטי כמו בספרים, וזה גם מוזר כי יהודים אמורים להיות אלופי העולם באבל".

שייכות לדור אחר

באחד המכתבים היא מספרת שקראה את הספר של זוהרה לביָטוב, מי שהיתה לוחמת פלמ"ח והטייסת הראשונה בחיל האוויר, וכמותה גם היא המשיכה לכתוב מכתבים לארוסה, שמוליק קופמן, אחרי שנהרג. אלא שהיא מתה זמן קצר אחרי ארוסה, בהתרסקות מטוס ב־1948 (על סיפורם כתבה דבורה עומר את הספר "לאהוב עד מוות"). "היא מאוד שונה ממני", אומרת יחיל־וקס. "חשבתי שאני אמצא בה נפש תאומה, אבל לא מצאתי. החיים האישיים אצלה הם תמיד במקום שני".

"אני חושבת שזה קשור לעובדה שהיא שייכת לדור אחר, דור המייסדים. כשהיינו בתיכון היינו אומרים על הדור שלפנינו, דור המייסדים, ש'הפסדנו' - הפסדנו את התקופה שבה הקימו את המדינה, באנו אחרי שכבר היתה מדינה. היום אני לא חושבת שהפסדנו, הפסקתי לקנא בהם. אמנם גם אנחנו היינו מאוד פטריוטים ומי שלא הלך לקרבי נחשב בזוי, אבל לא ירשנו מהם את המחויבות הזאת כלפי המדינה, שאסור לחשוב שום מחשבה רעה על מה שהמדינה עושה".

"במיוחד אחרי הניצחון המזהיר לא היו הרבה אנשים שדיברו נגד, וגם אני לא דיברתי. רק ישבתי וכתבתי. הייתי נגד השתלטות המדינה על האבל של האנשים. מה זה 'משפחת השכול'? זה שקר כל כך בוטה. איזו מין משפחה זאת, 'משפחת השכול'? לעומת זאת, עם המשפחה בשר ודם, זאת של יונתן, שמרתי על קשר קרוב. מאוד חיבבתי את ההורים שלו והערכתי אותם."

איפה הכיעור בטקסים הממלכתיים?
"ההקרבה היא לא מבחירה. אני לא הקרבתי מבחירה, גם ההורים שזה קורה להם - הם לא הקריבו מבחירה. כל המינוח הזה של הקרבה, בעיניי הוא ריק. אני לא רואה למה צריך לכנס את כל המוכים האלה יחד בכל אירועי הזיכרון. מה שיש לו ערך בתהליך האבל הוא החברוּת. בעיניי, 'שנה אחת' הוא קודם כל רומן על חברים וחברות, כי מי שהקיפו אותי והיו חשובים לי הם קודם כל החברות והחברים שהרגישו חובה לפרוס עלי חסות. אז נכון שלא דיברנו על טראומה ופוסט־טראומה כמו שמדברים היום. לא שיתפתי את החברים שלי בכל הדברים, וגם הם לא דיברו על רגשות וטראומות. זה סוג של אינטימיות וחושפנות שלא היה. אבל היינו מטיילים בגולן, והם היו לי חברותא. הם דאגו שלא אהיה לבד".