מאותת לארה"ב: לפיד הופיע באבו דאבי כממשיכו של נתניהו

יש ממשלה, אין מנהיגות, יש מערכת ביטחון. הקבוצה השלטת כיום בישראל רואה ביחסים עם ארה"ב את הנושא החשוב והדחוף ביותר לטיפול, ובמבט אובייקטיבי ההנהגה נראית מפוצלת. היסוד החזק והיציב בתוכה הוא מערכת הביטחון.

במה נמדדת מנהיגות חזקה? בכך שאם ישנה הידרדרות - היא יכולה לעצור אותה; ומנגד, המנהיגות יכולה גם לדחוף לכיוון יעדים מסוימים שבשגרה צה"ל ומערכת הביטחון לא ישאפו אליהם, ולא ייזמו פעילות להשגתם.

מאז הקמת ממשלת בנט־לפיד, יש רושם של סגירת פערים בין ישראל לארה"ב. פגישה של לפיד ובלינקן ברומא, עלייה לרגל של הנשיא ריבלין לבית הלבן, והכנות לביקור רה"מ בנט בוושינגטון. אלו סימני התקרבות שמגבירים את ההרתעה של ישראל בהקשר של עזה וחמאס.

מנקודת מבט אמריקנית, עם כל מאמציהם לחזור בדהרה להסכם הגרעין, האיראנים מצויים במגמה הפוכה. עם עליית הנשיא ביידן, התיאוריה גרסה שיש לרוץ חזרה להסכם, במהירות האפשרית, כדי לסייע למועמד "מתון" לנצח בבחירות באיראן. כאילו שלציבור הבוחרים האיראני יש באמת מה לומר בנושא.

לא היתה חזרה מהירה להסכם, בין השאר בגלל פעילות חבלה דרמטית במתקני הגרעין. עתה, עלייתו של המנהיג התליין אברהים ראיסי משנה את התמונה. הפעילות ההתקפית האמריקנית בגבול עיראק־סוריה השבוע מלמדת על הקשחה מצד ביידן. אבל האם ממשלו שינה במשהו את המדיניות לגבי שיבה להסכם הגרעין?

המדיניות של ישראל, כפי שחוזרים ואומרים לפיד ומומחי הביטחון השכם והערב, היא להציג התנגדויות בשיחות סגורות ולא בפעילות פומבית. כשהתבצעה שורה של פעולות אפקטיביות בכור בנתנז ובים סוף, התגובות של אישים כמו עמוס ידלין היו היסטריות. בכלל לא התייחסו למהות הפעולה, אלא לעובדה שהיו הדלפות שלפיהן זהות המבצע היתה ברורה - הזרוע הארוכה של ישראל. זה קשור לתפיסתו של נתניהו, שמסתייג ממדיניות העמימות בכל התחומים, כולל הגרעין.

מול ההקשחה האיראנית שתובעת כניעה מלאה מהצד האמריקני בנושא ההסכם, האמריקנים כנראה רואים תועלת בנכונות ישראלית לפעול. זה לא סותר את התפיסה המסוכנת, המאוד בעייתית שלהם, ליצור מאזן כוחות בין ישראל לאיראן. בלטה בנושא הזה הופעתו של שר החוץ לפיד באבו דאבי, בטקס פתיחת השגרירות.

בשונה מההשתלחות שלו נגד פולין, באבו דאבי הופיע לפיד כממשיך דרכו של נתניהו. משתי סיבות: השם נתניהו הוא עדיין סחורה חמה באיחוד האמירויות והוא יוזם הסכמי אברהם; ונוסף על כך: השם המפורש מאותת לארה"ב שהממשלה החדשה ממשיכה לצעוד באותו מערך אסטרטגי נגד איראן. מתברר שצילו של נתניהו הפך לנשק הרתעה.

אפשר להעריך שההתקרבות בין ישראל לארה"ב, בד בבד עם כניסת הממשלה החדשה, מייצרות תוספת הרתעה מול חמאס בעזה. נתניהו אמנם סגר בפני חמאס את האופציות ההתקפיות, אבל היה צפוי בדפוסי התגובה. עתה חמאס לא יודע למה לצפות.

דוברי מערכת הביטחון נשמעים להוטים לצאת למערכה נוספת. הבעיה עם עזה ועם ארגוני הטרור, שלא פועלת עליהם הרתעה רגילה. גם אם חמאס היה רוצה לחזור לרגיעה, אם לאיראן יש אינטרס לגרור את ישראל למלחמה בעזה - היא תמצא כמה סוכני טרור שייצרו את הפרובוקציה המתאימה. השיקול של טובת האזרחים כמעט לא קיים ברצועה. האמריקנים ישמחו אם ישראל תצא למערכה בעזה, בין שהמבצע יהיה מוצלח ובין שיהיה כושל. מערכה שכזו תתניע תהליך מדיני פלשתיני שאף אחד לא יודע לאן יוביל. הוא בוודאי יעזור לאמריקנים ולאיראנים לחזור להסכם הגרעין, שמערכת הביטחון תומכת בו.

בין גולדה לבגין

בשתי מלחמות, יום הכיפורים ולבנון הראשונה, כיהן בישראל ראש ממשלה שלא נתפס כשליט על הביטחון הלאומי. האם בנט נקלע למצב דומה?

בנושא הביטחון הלאומי, לרה"מ בנט יש השפעה עודפת, בין שבמעשה ובין שבמחדל. הראשון שניתח את מערכת קבלת ההחלטות בתחום הביטחון בישראל, כמדומני, היה פרופ' מיכאל בריצ'ר הקנדי. זה היה בתחילת שנות ה־70. בריצ'ר פיתח את התיאוריה שלפיה קיים בישראל חוג פנימי מצומצם שמאזן הכוחות בתוכו קובע את ההחלטות הביטחוניות, ולא מנגנון רשמי חוקי שמחליט בנושאים האלה. למשל, בשנות ה־60 יצאו מהמעגל בן־גוריון, דיין ופרס - ונכנסו יגאל אלון, גלילי ורבין. ראש הממשלה אשכול, אף כי היה גם שר הביטחון, לא נתפס כשליט על הביטחון הלאומי.

דוגמאות בולטות למצב חוסר שליטה של רה"מ בביטחון הלאומי - אלו גולדה מאיר ומנחם בגין. גולדה האצילה את סמכות הביטחון לשר הביטחון דיין ולרמטכ"ל דדו אלעזר. התוצאה, ערב מלחמת יום הכיפורים, היתה שיתוק במערכת קבלת ההחלטות. גולדה לא נתנה את התשומה הנוספת שיכולה היתה לשנות משהו בהיערכות של צה"ל ביום פרוץ המלחמה.

מנחם בגין עבר כהונה ראשונה שלו כראש ממשלה כמי ששולט בביטחון הלאומי. הוא ביצע שני מהלכים אסטרטגיים גדולים, שהנטייה של הממסד הביטחוני היתה נגדם. אחד הוא הפצצת הכור בעיראק, השני זה השלום עם מצרים. בנושא הכור היו במערכת גורמים שתמכו בתקיפה, ובייחוד הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר. אבל במעגל קבלת ההחלטות המצב היה רחוק מהכרעה. בגין היה שדחף והטה את הכף. בנושא השלום עם מצרים - ודאי שבלעדי בגין זה לא היה קורה.

הכהונה השנייה היתה מעניינת יותר בהיבט זה. בגין, מבלי שהתכוון לכך, האציל את סמכות הביטחון הלאומי על שר הביטחון אריק שרון. התוצאות היו קשות.

וישנו נתניהו, "וישנה איראן, שכנגדה ניהלה ישראל את המערכה המתמשכת יוצאת הדופן ביותר בהיסטוריה המודרנית של פעולות חשאיות". כך מסכם ברט סטיבנס בכתב העת "קומנטארי" את פועלו של נתניהו בנושא הגרעין האיראני. אי אפשר היה לכתוב דבר כזה, כפי שגם יאיר לפיד לא יכול היה לאיים בגלוי כי ישראל תפעל באיראן אם המצב יחייב, אלמלא הדחיפה של נתניהו לאורך 12 שנים. דחיפה שפירושה שורה של החלטות שהוא היה המוביל שלהן.

עתה אנחנו מצויים במצב שבו הממסד הביטחוני חזק הרבה יותר משר החוץ לפיד ומרה"מ נפתלי בנט. מאז הקמת הממשלה, קרה דבר מעניין. גנץ, שתפס גובה בתקופה האחרונה של נתניהו, בייחוד במבצע שומר החומות, כאילו איבד אוויר וגובה. הוא התעסק יותר מדי בוועדות החקירה שמדיפות ריח של ונדטה פוליטית, ובייחוד בזבז הון פוליטי על הצוללות.

בני גנץ, שתפס גובה בתקופה האחרונה של נתניהו, בייחוד במבצע שומר החומות, כאילו איבד אוויר וגובה. כרגע דומה שהאיש החזק בחוג מקבלי ההחלטות הוא הרמטכ"ל כוכבי

כרגע דומה שהאיש החזק בחוג מקבלי ההחלטות הוא הרמטכ"ל אביב כוכבי. אם בנט ימנה את עמוס ידלין כראש המטה לביטחון לאומי, הוא יהיה מכותר. ידלין סבור שהאמריקנים הם הדבר החשוב ביותר. בראיון ל"ישראל היום" בשבוע שעבר, הוא אמר שמערכה בעזה אפשרית כבר בשבועות הקרובים. והוא איש של מעבר מפעולה צבאית לפעילות מדינית.

כשמעריכים את פועלו של ראש ממשלה בישראל, וזה דבר שמשקיפים מבחוץ לא רגישים לו, טיב החלטותיו נמדד בדרך כלל במספרים של אבידות והרוגים, ולא ביחסיו המעורערים עם יריבים פוליטיים פנימיים.

שלום לבן שבת

מאיר בן שבת פרש מהמל"ל, ובנט החמיץ אופציה של ידיים בטוחות על ההגה, ולא עוד F35 שלא נחוץ לו

עמוס ידלין לא עומד לבדו. הוא דובר בכיר של הממסד הביטחוני, ובני גנץ או המועמדים לשגרירות בוושינגטון אינם שונים ממנו. התוכנית המדינית של ידלין, כפי שפורסמה באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, כוללת את הנקודות הבאות: "ישראל... תצהיר כי היא מקפיאה את הבנייה בהתנחלויות המבודדות הנמצאות בעומק השטח הפלשתיני ממזרח לגדר. נוסף על כך תקבע ישראל שעד 20 אחוזים משטח יהודה ושומרון הם אזור אינטרס ביטחוני (מרביתו בבקעת הירדן...) אשר יישאר בשליטה ישראלית עד שתושג הסכמה על הסדרי ביטחון מספקים לישראל, ותקום ישות פלשתינית אחראית ומתפקדת".

ידלין מדבר על "הבהרת כוונותיה (של ישראל) לקידום היפרדות מדינית וטריטוריאלית מהפלשתינים". וכן, "חיזוק הלגיטימציה ומעמדה הבינלאומי והאזורי של ישראל באמצעות הוכחת רצינות כוונותיה בהתקדמות למציאות של שתי מדינות".

המסר שהאויב קורא במתווה הזה הוא זמניות. לישראל יש אינטרסים ביטחוניים, אך היא אינה מתכוונת להחיל ריבונות אפילו בבקעה. תוכניות כאלה מזמינות מתקפת טרור, כפי שכל נסיגה מוכרזת או כזאת שמתרחשת בפועל מזמינה. במקום שליטה ביטחונית, ישראל מחכה ל"סידורי ביטחון" שהממסד הביטחוני יהיה מוכן לקבל.

עם היחלשות הדרג המדיני מול הדרג הביטחוני־צבאי, הפתרון הנכון מבחינת בנט היה להשאיר את מאיר בן שבת כראש המל"ל – ויש לכך כל הסיבות שבעולם. גם בגלל התחדשות סימני המגיפה. אבל בעיקר משום שהוא היה מסוגל להיות קונטרה לקונצנזוס המסוכן של הממסד בנושא איראן והפלשתינים. פרישתו של בן שבת מהתפקיד - אלו חדשות רעות. כנראה לא קיבל פניה מבנט להישאר, אז הבין שהוא לא רצוי. הוא איש של ידיים על ההגה עם יכולת לדבר ערבית; בעוד שאחד כמו ידלין זה עוד F35. עוד חיזוק לחיל האוויר.

אפשר גם להעריך שבחוג "האידיוטים השימושיים" בתקשורת השארותו של איש שהתמנה בידי ביבי היתה מעוררת מחאות נמרצות. בנט פספס כי השם נתניהו דווקא היה מחזק את האמינות מול הציבור הישראלי.

ביחד, עדיין לחוד

ימינה ותקווה חדשה לא היו אמורות להתאחד? המשך הפיצול הוא מתכון להתפרקות הממשלה

לשאלת היציבות והשרידות של הממשלה החדשה. כנתון רקע - מדינת העומק, בית המשפט העליון, היועמ"ש מנדלבליט והתקשורת עומדים מסביב לממשלה עם פרגולים מסומרים ביד ומאיימים להצליף בכל מי שישבנו יבלוט מחוץ למעגל. יוזף ז'דנוב נתן הנחיה לכל העיתונאים לחזור להיות "אידיוטים שימושיים". דה־לגיטימציה מוחלטת של הליכוד מבטיחה הלוואת גישור בתנאים נוחים עד העברת התקציב.

אבל יש גם גורמים נוספים שיקבעו לגבי הישרדות הממשלה והאפשרות להרכיב קואליציה חלופית - קרי, ממשלת ימין. בין כל מרכיבי הקואליציה, "ימינה" נראית הכי אומללה. כעוצמת מתקפת הליטופים של התקשורת ביחס לח"כ עידית סילמן, כך עומק החולשה שהמפלגה משדרת, כולל קובלנות של בנט.

החולשה והאומללות האלה הן בניגוד למפלגתו של גדעון סער, למשל. האם שתי המפלגות לא היו אמורות בשלב הזה של הדינמיקה הפוליטית להתחבר לגוף אחד? דיברו על זה, אבל מאחר שבבוקר ליטוף, בצהריים נישוק ובערב חיבוק רק מגבירים את זרם הדמעות, קשה לראות את סער מתקרב לשלולית היגון של ימינה.

כך שהמשך הפיצול המפלגתי, משמעותו נתון רקע שמאיים לגרום במצב כלשהו לפירוק הממשלה. לא השארת עוגן באביתר ולא הזדמנות צילום בבית הלבן לבנט יכולות לתרום לחיזוק מעמדו ומנהיגותו.
בסופו של דבר, שחרור שתיים־שלוש לבנים מהחומה זה הדבר היחיד שיכול למוטט את הקואליציה. אם כל כך חשוב להפיל אותה, תעלה בליכוד מאליה שאלת עתידו הפוליטי של נתניהו.

"תקציב קשה", אבל למי?

האינפלציה היא האיום הגדול ביותר על הכלכלה הישראלית, וכדאי שנגיד בנק ישראל יוביל את הקרב מולה

"תקופה כלכלית לא פשוטה. יהיה תקציב קשה". אלו דברי יאיר לפיד לכתבים שליוו אותו לאיחוד האמירויות. זו אמירה לצורך הכנת דעת הקהל, אולי, לכישלונות.

בינתיים נחשפים שני מוטיבים בממשלה החדשה: נטייה ליצירת אליבי שיאשים את ממשלת נתניהו בכל משבר צפוי; בריאותי, כלכלי או ביטחוני. המוטיב השני, שמאפיין את סיעת ימינה, הוא אימוץ טוטאלי של דרכי ההסתה והדה־לגיטימציה של השמאל כנגד הימין ובייחוד הליכוד. הם בטוחים שהם נרדפים ומאוימים ברצח.

לגופו של עניין, "תקציב קשה" נשמע כמו העלאת מסים. מתכון בטוח למיתון. הגדלת התקציבים למגזר הערבי בממדים שעליהם דובר בעת הרכבת הקואליציה היא נטל עצום, בוודאי בהשוואה לתקציבי מגזרים מפלגתיים אחרים.

כרגע האיום הגדול על הכלכלה הוא האינפלציה. יש סכנה שישראל תידבק במחלה של עליית מחירים דרמטית, כפי שמתרחש בארה"ב. את זה צריך למנוע. היחיד שמבין בנושא הוא נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון. בממשלה קשה למצוא מישהו שבקי בכך לעומק.