"חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר, שופר קורא בהר הבית שגרב זה זכר", שרה אחותי הקטנה למנגינת "ירושלים של זהב" בשבת אחר הצהריים לפני עשרים שנה. תל אביב, קיץ, ילדה בת תשע שרועה על ספה במרכז הסלון ומחפשת דרכים סאטיריות לוודא שכולם יזכרו שגרב הוא גבר בהיפוך אותיות. מחרוזת שירי "גרב זה זכר" נראתה לה הדבר הנכון: "והוא אמר בדיוק אותו דבר - שגרב זה זכר", שוררה הקטנה. פלא ש"פרפר נחמד" לא עלו על ההברקה הזאת לפניה.
אולי בגלל אותה מחרוזת הזדעזעתי כששמעתי השבוע על החלטת האקדמיה להפקיע את המגדר המובהק של הגרב ולהופכו לדו־מיני; ואולי בגלל שגדלתי בבית אורתודוכסי מבחינה פילולוגית; ואולי מפני שנהניתי מהזהות המגדרית של הגרב שהוא בדרך כלל, יש להודות, מסריח, ואז - למה בנקבה?
"חוק של שפה בדרך כלל נובע משימוש, שפה לא ממציאים. גם חוקים אפשר לשנות אגב, גם הלכות", הסבירה לי רונית גדיש, ראשת המזכירות המדעית של האקדמיה, ופירטה כי המילה גרב היא מילה ללא מורשת מוצקה: בן יהודה הדפיס אותה לראשונה בעיתונו "הצבי" ב־1884, ולמרות שבמילונו היא מצוינת בלשון זכר, יש מילון אחר מ־1927 שבו היא מוגדרת בנקבה. במשך השנים נקבעה ההלכה לפי בן יהודה, עד היום: "גרב זאת לא מילה ששומעים במהדורות החדשות", מסבירה רונית ואני מרגישה חרדית בין רפורמים, "היא מילה אינטימית שמשתמשים בה בבית, מילה בדיבור לא רשמי. אולי משום כך רוב הציבור אומר גרב בנקבה".
אבל למה להיכנע לציבור? כניעה? מה אני מחרבת? "יש חוק, חוק של שפה הוא חוק שבדרך כלל נובע משימוש, זה לא חוקי טבע. כשבאים לדון בחוקים ובתקן, ישנם שלושה יסודות: המורשת, המערכת והמנהג הלשוני. אז אם אין מורשת ואין פגיעה במערכת, יש מקום לשקול ללכת לפי המנהג".
מה אין מורשת? את באופן טבעי אומרת גרב בזכר? "כן". וילדייך? "גם". אז שימשיכו, אני חושבת שרוב הציבור אומר גרב בנקבה.
"לשפה אין קיום מופשט אידיאלי, השפה מלאה שגיאות. מה שאנחנו מלמדים מושפע משיקולים ותופעות לשון, כל ההידמות של ה־נ' למשל (כמו המילה מפיל במקום מנפיל, למרות שהשורש נ.פ.ל) נובעת מקושי של אנשים והרגלים בהגייה, זה לא קדוש. גם כאן, גרב זאת מילה בת מאה שנה, אז מה הקדושה? שפה זה דבר דינמי. ויש לנו תופעה של מילים דו־מיניות בשפה, כמו שמש ודרך, גרב היא מילה בעלת אותו משקל. עבורי, גרב לא היתה זכר אף פעם. אני כל השנים אומרת גרב בנקבה".
בשולי הודעת האקדמיה על ההיתר לכנות את "גרב" בנקבה, כלומר על האופציה של גרב להיות גם "מסריחה", צוין כי אל צוות האקדמיה תצטרף כיועצת הסופרת אמונה אלון. היא לא היתה שותפה בהחלטה הזאת, אבל זה הזכיר לי את ספרה הפילוסופי שנוטים בטעות להניח על מדף ספרי הילדים: "גרב" (הוצאת דור, 2000). משל על גרב אפור, שלילה אחד מאס בסל הגרביים השגרתי שלו ובבת הזוג הקבועה, ובחסות החשיכה טיפס מתוך הערימה ודילג אל עמק הגרביים הנעלמים, המקום שאליו מתנקזים כל הגרביים הבודדים שלא חוזרים מן המכונה. יחד עם גרב אחר, מפוספס, הוא נודד אל ארץ הגרביים הבלתי מוגבלים ומוצא המון גרביים בודדים שמתחברים אל עצמם ו"חיים את החיים"; גרביים ללא מחויבות מגדרית מסורתית של נאמנות ותפקידים. בסוף הוא חוזר משם, נכסף אל בת הזוג הקבועה שלו, ואל השגרה. אולי לא תמיד צריך לגוון את התקני ולחפש ריגושים במגדר השפתי שלנו, גם אם כך עושים כולם.
