54 ק"מ מתל אביב שוכן צומת תפוח. הקונוטציה חדשותית, אך מי שהזדמן לאזור בהקשרים יומיומיים מתייחס אל הצומת המחבר בין כמה כבישים מרכזיים כדבר שבשגרה. אם מגיעים מת"א וממשיכים קילומטר אחרי צומת תפוח לכיוון הבקעה, ניתן להבחין בפקק תנועה קטן בפנייה הראשונה מכביש 505 שמאלה. העומס נוצר בגלל הפופולריות של המאחז החדש, אביתר. בשיח הישראלי אוהבים להבדיל בין מאחז - התנחלות לא מוסדרת, לבין יישוב - התנחלות מוסדרת. בשיח העולמי לא מוצאים הבדל בין השניים, ומתייחסים ליישובים ולמאחזים בלתי חוקיים כאותו הדבר.
אוטובוס עם תומכים בקושי צולח את השביל הסלול שמוביל לכיכר קטנה שמקבלת את פני הבאים. מגרשי חניה עמוסים בצידי הדרך, מאכלסים את רכבי המשפחות שהגיעו לבקר ואת מכוניותיהם של אלה שבאו כדי להישאר. שלטים עם שמות הרחובות כבר יצוקים לקרקע: "רחוב כרמל", "רחוב ציון", "רחוב נחלה".
מאז נרצח לפני שמונה שנים אביתר בורובסקי ז"ל, תושב יצהר, סומנה הגבעה הזאת כיעד להתיישבות, אך רק מאז הירצחו של יהודה גואטה ז"ל בן ה־19 לפני חודש וחצי קיבלה ההחלטה משנה תוקף על ידי המתיישבים. כפי שמסבירה צופיה, אלמנתו של אביתר ז"ל שעלתה גם היא למאחז החדש: "היינו באזכרה בבית העלמין כשיהודה נורה, הילדים אמרו קדיש ואני פתאום מקבלת זמזום עם הודעה על פיגוע. אני חובשת בכירה במד"א ומגיעים אלי עדכונים ראשונים. הייתי בהלם. אחרי האזכרה חזרנו הביתה לבלאגן. חסמו את ציר גלעד וראיתי רכבים של ערבים מחכים בכניסה לשכם, ואנחנו רכב יהודי יחיד. הילדים נלחצו, הרגעתי אותם ועל הדרך את עצמי, התקשרתי למוקד, דיווחתי שאני תקועה והחיילים כמה עשרות מטרים ממני".
כמה זמן חיכיתם לחילוץ?
"זה נראה נצח אבל נמשך חמש דקות. הגיעו חיילים, פתחו עבורנו את הדרך ונסענו הביתה. באותו לילה הקימו את היישוב".
את רואה קשר בין המקרים?
"כן. העלייה הזאת לקרקע מחזקת אותנו, זה מה שמנצח את הפחד. אני רואה את זה על הילדים. כשישבנו שבעה, עלו לכאן בקטע הצהרתי ומאז בכל שנה ביום ירושלים עשו כאן סוג של מפגש עם פעילות והתפזרו. אבל באותו לילה שמעתי שעולים ליישוב והפעם יש תקווה שזה יצליח".
אביתר וצופיה הביאו לעולם חמישה ילדים שהיו בני שנה עד שבע בעת הרצח. בשנים שחלפו נישאה צופיה מחדש לאלישיב טנא, ונולדו להם שני ילדים משותפים. ילד נוסף עתיד להיוולד בקרוב. מי שדחף לעלות על קרקע היישוב החדש וכבר מתכנן את מבנה הקבע הוא דווקא האיש החדש שלה. "זאת הנצחה שמשפיעה טוב על כולם. רגשית זה נוסך כוח, נותן לחיים שלנו משמעות, בעיקר לילדים, שמתמלאים גאווה על יישוב שקרוי על שם אבא שלהם. זאת המשכיות וזה מסר שמשמעותו שלא ישברו אותנו".
יישובים כתשובה לפיגועים זאת לא שיטה שמיצתה את עצמה?
"פיגועים מיצו את עצמם, המציאות שבה אנחנו ברווזים במטווח מיצתה את עצמה. את יודעת בכמה אירועים פגשתי את הפרמדיק שקבע מוות לבעלי?"
אתם נערכים לפינוי?
"הילדים חוששים מאוד מרגע הפינוי, הם מחכים לבנות כאן בית חדש של המשפחה, לזכר אבא. אני לא מאמינה שמישהו יבוא ויעשה לנו דבר כזה. המינימום שהמדינה חייבת לקורבנות שלה זה לא לגעת במפעל הנצחה. אם לא העניקו ביטחון, לפחות שלא יפגעו בבתים".
"השמאל בנה לא מעט"
סרח ליסון הגיעה לכאן עם ששת ילדיה מהיישוב רחלים, מרחק רבע שעה נסיעה מאביתר. גם רחלים התחיל בתור מאחז לזכר רחלה דרוק, שנרצחה לא הרחק מצומת תפוח, ולזכר רחל וייס, שנרצחה עם שלושת ילדיה באוטובוס בבקעה. לאחר רצח רחלה דרוק, לפני כשלושים שנה, עלו חברותיה לקרקע, תחילה להתכנסויות קצרות ובהמשך להתיישבות של ממש. ליסון עלתה לארץ מפריז לפני עשרים שנה, בדיוק מספר השנים שחלפו מאז הוקם יישוב חדש ביו"ש. "בעלי אומר לי כבר הרבה זמן שהוא רוצה שנעלה לאביתר", היא מספרת. "ובבוקר למחרת הפיגוע האחרון בצומת תפוח, העבירו הודעות ווטסאפ שמחפשים משפחות שיבואו לאביתר. אז לקחתי את הילדים ובאתי לפה. בערב בעלי מתקשר: 'הגעתי הביתה, איפה את?' אמרתי לו: 'רצית שנעלה לאביתר!' היתה שתיקה ואז הוא אמר: 'התכוונתי שנבוא לבקר'".
במרכז המאחז יש ג'ימבורי, לצידו רחבת דשא גדולה. מדי אחר צהריים נערך בה מופע לילדים על ידי שחקנים שהיו חבריו של אביתר ז"ל, שחקן בראשית הדרך שעסק גם בליצנות רפואית והספיק לעשות תפקידי אורח בכמה סדרות, ובהן "שטיסל". אחד עושה ג'אגלינג, שני מלהטט על קביים, מאות הורים וילדים מכל הסביבה הפכו את המאחז לבילוי היומי. מבחינות רבות המקום הזה לא דומה למאחזים אחרים - אין כפרים פלשתיניים במרחק נגיעה ולא מואזין בטווח שמיעה. יש כבישים סלולים, תשתיות פרטיות שהותקנו, ובעיקר אווירה של שכונה בבנייה ולא של מעשה קונדס מתגלגל.
הכתובת הפוליטית על הקיר לא מאוד מתוחכמת: בין הניסיונות להרכבת ממשלה לבין השבעתה, המאחז "חמק" והעמיק שורש, ובניגוד לפעמים קודמות, לא ניתנה ההוראה לפנותו: נתניהו הורה להמתין עם הכרעה עד לתום הרכבת הממשלה. כעת מתגלגל תפוח האדמה הלוהט אל מפתנה של הממשלה החדשה.
עמיחי בן דוד (28), נשוי ואב לשניים, בנה בעצמו בית חדש שגודלו 60 מ"ר. כ־60,000 שקלים הוא השקיע מכיסו.
למה להשקיע במשהו לא בטוח?
"אני משקיע את החיים שלי בהתיישבות ביו"ש, תמיד מוודא שאני לא קורס, אבל הפעם יש הרגשה אחרת למרות שעלינו לכאן לא מעט בעבר".
עד כה זה נגמר בפינוי.
"ידענו שפעם אחת זה יצליח פה, לא ידענו שזאת תהיה הפעם. אני פעיל בתנועת 'נחלה' עוד מהתיכון, בעשור האחרון השתתפתי בעשרות עליות לקרקע, בכל מיני נקודות. לכאן הגעתי לפני חודש וחצי ישר מהחתונה של אחי. תוך כדי חתונה קיבלתי הודעה שהיה פיגוע בצומת תפוח, ובשתיים עשרה בלילה החלטתי לבוא, בשלב ראשון בלי המשפחה. אמרתי 'נראה מה יקרה והמשפחה בעזרת השם תבוא בעקבותיי'. בסוף לא רק שאשתי והילדים הגיעו, גם ההורים שלי החליטו להצטרף, הם גרים בקרוואן למטה", מצביע בן דוד על שיפולי הגבעה מתחתינו, סוגר שלושה דורות שחיים באותו מאחז. "בלילה הראשון, עלינו עם שני מבנים מעץ, עשר משפחות וכמה עשרות בני נוער. בבוקר ראינו שעוד לא חסמו, אז עיבינו את המקום בעוד משפחות ובנינו עוד קצת. עדיין אף אחד לא חסם, אז באותו לילה הבאנו שלושה קרוואנים ובנינו מבלוקים בית מדרש. מכאן זה עף, כל הזמן עוד אנשים מבקשים לבוא".
כולם רוצים לגור פה?
"יש שני סוגי אנשים, חלק רוצים לבוא לגור בחצי קרוואן כדי לסייע בהקמה, להיות כאן כל עוד צריך אותם - לכמה חודשים, חצי שנה ואז לחזור הביתה. ויש חלק שמראש באים לכאן בצורה טוטאלית, רוצים לבנות פה את ביתם, כולל השקעה כספית".
בן דוד מספר שיש גם "כאלה שמתלבטים, אני אומר לכולם: 'קח מאה אחוז סיכון'. מצד שני, יש פה גם אופטימיות".
חילופי הממשלות פוגמים או תורמים לאופטימיות?
"נראה שזאת ממשלה קשה יותר אבל אל תשכחי שהשמאל בנה לא מעט. ראש הממשלה אדם ימני, חלק מהשרים המרכיבים את הממשלה ימנים וחלק מגדירים עצמם ציוניים, אז הבנייה כאן צריכה להיות מובנת מאליה. זה קונצנזוס".
דעת הקהל הישראלית לא מחבבת מאחזים.
"אבל אביתר לא קם על אדמה פרטית, זה הבדל משמעותי. לא צריך לעקור כפר כדי לבנות פה. הקרקע פה מורכבת ברובה מסלעי אם, סלע שבטכנולוגיה הישנה לא ניתן היה לעבד בשום צורה ואין בעלות של אף גורם על הקרקע. זה לא דומה למאחזים שבהם היתה מחלוקת בין אנשים.
צופיה: "הילדים חוששים מרגע הפינוי. הם מחכים לבנות כאן בית חדש של המשפחה, לזכר אבא. אני לא מאמינה שמישהו יעשה לנו דבר כזה. המינימום שהמדינה חייבת לקורבנות שלה זה לא לגעת במפעל הזה"
נפגשתם עם שר הביטחון?
"בני גנץ היה אוגדונר בגזרה כשהיה כאן בסיס בשם תפוחית. הוא מכיר את החשיבות האסטרטגית של המקום, ואני משער שהוא גם מודע להשתלטות הכפר קבלאן מתחתינו. בתקופתו הם היו באוהלים, היום הם כמעט חונקים את כביש 5".
"צווים דרקוניים"
במינהל האזרחי נערכת בימים אלה עבודת מטה מחודשת ומדוקדקת כדי לקבל תמונה ברורה של מעמדו. כך או כך, אומרים לנו שם, מעולם לא הוגדרה ונרשמה הנקודה כאדמות מדינה, ולא הוכרזה ככזו. "משרד המשפטים עשה סקר על הקרקע ב־1980, עוד כשפליאה אלבק שימשה המשנה ליועמ"ש", אומר יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון מלשכתו המאולתרת שבמאחז, "וקבע שאפשר להכריז על אדמת מדינה ולבנות. סקר נוסף נעשה ב־2001 וקבע שהאדמה הזאת לא שייכת לאף אחד. לא מזמן נעשה סקר נוסף של גורמים ברשויות המדינה, שכולל את כל הנתונים מכל השנים כולל תצלומי אוויר מתקופת השלטון הירדני, ומאשר שתמיד היה כאן ריק ואין שום מניעה משפטית אמיתית להסדיר בו יישוב. כלומר, השיקול הוא רק פוליטי".
שיקול פוליטי הוא שיקול מכריע.
"כנראה משום כך 80 בתים פלשתיניים בלתי חוקיים ברדיוס של קילומטר מסביב לאביתר לא קיבלו צו פינוי. ציונות וערכיות שטמונות בהקמת יישוב אחרי פיגוע חשובות יותר, ואת זה לא המצאנו בשומרון, אלא למדנו ממפא"י ומהשמאל של פעם. הזוי ומצער שציונות אלמנטרית כמו הקמת יישוב לאחר פיגוע זה פתאום דבר רע שרשויות הממשלה נלחמות בו. כשאני פונה למינהל האזרחי בגלל השתלטות פלשתינית על שטחי סי ובנייה בנחל קנה, הם לא מטפלים בזה. והנה כאן מוציאים צווים דרקוניים כאילו מישהו סימן נקודה על הקיר וצייר מטרה סביבה. אני לא מעלה בדעתי שתהיה ממשלה בישראל - מימין או משמאל - שתעקור את אביתר".
יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון: "80 בתים פלשתיניים בלתי חוקיים מסביב לאביתר לא קיבלו צו פינוי. הציונות בהקמת יישוב אחרי פיגוע חשובה, ואת זה לא המצאנו כאן, אלא למדנו ממפא"י"
"אין לזה תקדים"
גורמים ביטחוניים מספרים כי אם יפונה שטח המאחז, קיים חשש מחיכוך שייווצר בין המתנחלים לבין פלשתינים מיישובים סמוכים. אלה עלולים לשמוח לאידם של המתנחלים ולהתקרב למתחם המפונה. צו התיחום שעליו חתום אלוף הפיקוד נמסר ב־6 ביוני. שלושה ימים לאחר מכן התגייס נתניהו לעזרת המאחז והורה להקפיא את הפינוי עד להשבעת הממשלה. רה"מ היוצא טען מול גנץ כי אין תוקף חוקי לצו שמוציא שר הביטחון ללא אישור של ראש הממשלה; גנץ השיב כי אין הוראה חוקית כזאת. פינוי אפשר לבצע על פי חוק בתוך שמונה ימים לאחר פקיעת צו התיחום, אך המתיישבים הגישו השגה לאכיפה בררנית. צו התיחום נדחה בשבוע, ל־13 ביוני - היום שבו כזכור הושבעה ממשלת ישראל. פינוי אביתר נדחה בשבוע נוסף.
מעל הנסיבות המשפטיות, בשני הצדדים מדברים על "מחסור בכוח אדם של המשטרה והצורך בזמן להתארגנות", ובצד המפנה מצדיקים את המצב. "אני לא זוכר קצב כה מהיר של הקמת מאחז, היו ניסיונות של עלייה על הקרקע, אבל חמישים מבני קבע בחודש - אין לזה תקדים".
"גם אם בית המשפט ינקוב בתאריך ספציפי", ממשיך הגורם, "אף אחד בשטח לא יתחייב שפינוי כזה יתבצע. בכל יום שישי מתרחשות הפרות סדר באזור אביתר והחשש הביטחוני מפלשתינים שיעוטו על השטח, צמאים לחיכוך, עלול לגבור על החשש מהפרת חוק ועלייה על הקרקע מצידם של המתנחלים".
