את התמיכה בנתניהו היה קל לחזות. אבל כדאי לשים לב לנתון אחר

כמעט שלושה חודשים נדדה הקלפי של "היום" ברחבי ארצנו. בכל מקום שחנתה, התבקש הציבור לכתוב על פתק למי הוא מתכוון להצביע ולשלשל את בחירתו לחריץ. הקלפי שלנו חרשה את המדינה: מהים הגדול ועד המדבר, מהכרמל עד לשפלה. היא פגשה את כולם: ערבים, יהודים, ביביסטים וקפלניסטים, מרכז ופריפריה, דתיים, חרדים וחילונים.

היו מקומות שבהם קיבלו את פניה בשמחה ושיתפו פעולה, כמו שוק מחנה יהודה ונתיבות, והיו ששמרו על ריחוק מסוים, כמו חיפה והרצליה. בשלושת החודשים האלה היא קיבלה לתוכה את מאוויי הלב הפוליטיים של הציבור בישראל. לפעמים היה מצחיק, תמיד היה חם, לרוב היה מעניין, בדרך כלל היה צפוי, לעיתים רחוקות היה מפתיע.

למשל, בחיפה היה צפוי שהשמאל ינצח, אבל היה גם צפוי שיהיו לפחות כמה פתקים למפלגות ערביות. לא היו. ההפך, אפילו הבאסטיונר בשוק ואדי ניסנאס הצהיר שהוא מצביע דווקא לבן גביר כי "יש לו עניינים במשרד לביטחון הפנים". היה צפוי שבשוק הכרמל יהיה רוב לשמאל תל־אביבי, וכך באמת היה, אבל היה הרבה פחות צפוי שעצם נוכחותה של הקלפי יעורר ויכוח פוליטי סוער שיגיע כמעט למכות.

אף שמדגם הקלפי הנודדת שלנו לא היה מייצג ולא עמד בשום קריטריון סטטיסטי, הוא העביר בדרכו הלך רוח מסוים: בתשע קלפיות מתוך 17 הליכוד הוביל. אחריו הגיעו "ישר!" והציונות הדתית.

נתון מעניין נוסף (שהוא בכלל לא נתון אלא הלך רוח) הוא אופי המצביעים, או יותר נכון אופי ההצבעה. הבחירה בנתניהו כמעט תמיד לוותה ברגשות עזים: "ביבי אהובי", "ביבי חביבי", "רק ביבי", "ביבי המלך של היהודים ושל כל העולם". היו שנעלבו מעצם הבקשה לכתוב את הבחירה שלהם: "ברור שביבי, מה השאלה?!"

ההערצה אל נתניהו ליוותה אותנו לאורכה ולרוחבה של הארץ, אפילו סוחרים ערבים בשוק של רמלה בחרו בו. למרות 7 באוקטובר, למרות התיקים, למרות שרה. מנגד, חלק מאלו שהתנגדו לנתניהו, גם הם הביעו רגשות עזים אבל לשלילה: "הכל - רק לא ביבי", "שיעוף כבר", וכדומה. כמו שהעיתונאי מנחם הורוביץ אמר השבוע: נתניהו הוא האדם הכי אהוב והכי שנוא בהיסטוריה של מדינת ישראל. מאפיין נוסף שחזר על עצמו בכל הקלפיות היה ביטויים של שאט נפש מהמערכת הפוליטית כולה: "כולם מושחתים", "אין במי לבחור", "לזרוק את כולם ולהתחיל מחדש".

נתון שבא לידי ביטוי רק בקלפי שלנו ולא במדגמים או בתוצאות האמת הוא שיעור המתלבטים. חודש וחצי לאחר שהתחלנו לנדוד - נסגרו הרשימות לכנסת. עד אז ציבור המתלבטים היה גבוה מאוד. לקח למצביעים כשבועיים נוספים עד שהפנימו את אפשרויות הבחירה. לקראת סוף התקופה הצטמצם מאוד שיעור המתלבטים, עד שהגיע ל־4% בלבד.

תופעה מעניינת נוספת: לעם היושב בציון יש חוש הומור ויצירתיות. בכל קלפי היו כאלה שבחרו בחירה חופשית וכתבו ככל העולה על רוחם: מבחירה בנועה קירל, בציפי שביט או בבורא עולם, ועד הצבעה לשלום ולאהבה, למשיח צדקנו, למוות למחבלים או לאללה. היו גם בקשות אישיות, כמו זו שביקשה שתהיה תחיית המתים כדי שתוכל לפגוש שוב את בעלה, וזה שהתפלל, להבדיל, שהפוד טראק החדש שלו יצליח.

ומה הלאה? הקלפי עדיין כאן, מחכה למשימה הבאה. אם יהיה סבב בחירות נוסף, יהיה מעניין לשאול את המצביעים אם, לאור תוצאות הסבב הנוכחי, הם ישנו את בחירתם, ואם כן - מה היתה הבחירה הראשונה שלהם ובמה יבחרו עכשיו.