לא רק בגלל הפרשה הקטארית: ישראל מתקרבת לבחירות חוזרות

נפש האדם היא דבר מוזר. בבחירות ספטמבר 2019, כשגוש נתניהו ירד ל-55 מנדטים והליכוד ל-32, השתרר אבל כבד בליכוד. שבע שנים אחר כך, הגוש עומד על 53 מנדטים, מפלגתו על 27, אבל את החיוכים שם קשה למחוק מהפרצוף.

הכל עניין של ציפיות, כמובן. ליברמן הבטיח בפתח הבחירות "63, 64 מנדטים ציוניים". אחר כך דיבר איזנקוט על "58 ציוניים" וממשלת מיעוט. השבוע האחרון עוד עמד בסימן "רוב יהודי מובהק" או 61 יחד עם רע"ם, רק כדי לגלות שמאמץ חסר תקדים הסתיים מרחק שנות אור אפילו מהתרחיש הזה. ולכן, מבחינת נתניהו, יש תוצאות יפות ממנה - אבל אין יפות כמוה.

החשדות הדרמטיים בעניין קניית הבחירות על ידי קטאר מקרבים מאוד את האפשרות לבחירות חוזרות. כל בר דעת שמבין משהו בבחירות יודע שאין זינוק כזה בשיעורי ההצבעה בלי מבצע חד-פעמי אדיר ממדים, יהא חוקי או לא חוקי. אי אפשר לשחזר אותו שוב, בטח כשעינו של השב"כ תהיה הפעם פקוחה.

בגוש השינוי חושדים שנתניהו דוחף לממשלת מעבר ולבחירות בכל הכוח. המצב הנפשי המדויק יותר של ראש הממשלה הוא שהוא אדיש לקיומן של בחירות כאלה. זאת אומרת, אין לו בעיה לצרף את איזנקוט, בנט או ליברמן לממשלה, אבל הוא אינו מתכוון לשלם להם באף מטבע קשה: לא ועדת חקירה ממלכתית, לא חוק גיוס, לא סילוק בן גביר ולא תיק המשפטים. רוצים לבוא? בבקשה. כמו עוד שותפים בבלוק. איזנקוט רואה בנתניהו סכנה. נתניהו רואה באיזנקוט מטרד.

ממשלת מעבר נחשבת יצור משותק, נטול יכולת משפטית לקבל החלטות לטווח הארוך או למנות נושאי תפקידים בכירים. אבל עבור נתניהו יש בה דווקא יתרון גדול. ראשית, אי אפשר להפיל אותה. אין את הסכנה השבועית של הצבעת אי אמון, שותפים לא יכולים להציק ולאיים, והכי חשוב: עדיין אפשר לעשות מלחמה ועדיין אפשר לעשות שלום. אלה בדיוק הנושאים שחשובים לו: איראן, סעודיה, עזה, לבנון.

המזל שיחק לנתניהו ביותר מחזית אחת. בין אם ההצבעה הערבית המטורפת הושגה באמצעים כשרים ובין אם לאו, מי שעמד מאחוריה רצה להביא להפלת נתניהו. בפועל, היא רק קירבה את הישרדותו. גם הפעם, הם הצליחו יותר מדי.

הטור המלא של עמית סגל - מחר באתר ובמוסף "ישראל השבוע"