איראן.
לפני עשרים וכמה שנים, במהלך אחד הדיונים התקופתיים על תקציב הביטחון, תקף הרמטכ"ל דאז שאול מופז את אנשי האוצר על דרישתם לקצץ בתקציב הביטחון. החיים, אמר, קודמים לאיכות החיים. ובמילים אחרות: אם לא נחיה, כל יתר העניינים שאתם נאבקים עליהם לא ממש חשובים.
בפרפרזה על הדברים האלה ראוי לבחון את הדיון שהתעורר השבוע מחדש בסוגיית איראן. הדיווחים בעולם מותירים מעט מאוד מקום לספק: ישראל ביקשה לחדש באחרונה את המערכה נגד איראן, ונבלמה בידי וושינגטון. היא ביקשה לעשות זאת ערב בחירות, ותוך חשש ברור לביטולן או לדחייתן בשל המלחמה – שעשויה היתה להתארך או להסתבך, כפי שקרה במבצע "שאגת הארי" במארס-אפריל השנה.
יש כמה עילות לכאורה לחידוש המלחמה, וארצות הברית וישראל אינן רואות אותן בהכרח בסדר חשיבות דומה. לאמריקנים נמאס מהעיסוק בהורמוז ומהשפעותיו על שוק הנפט העולמי, וגם מהצורך לדאוג באופן יומיומי לבעלות בריתם במפרץ. גם האיום החדש־ישן של החות'ים על סעודיה – בהיקף, בדיוק ובנזק גדולים מבעבר – מייצר כאב ראש משמעותי, ועלול בכל רגע לגרור את ארה"ב למעורבות צבאית גדולה מכפי שהיתה רוצה.
לישראל חשובה ההגנה על מדינות המפרץ במסגרת המאמץ להדק את הברית עימן, אבל חשובה יותר הגנתה שלה מול האיומים מאיראן. יש שלושה כאלה, שלא השתנו מאז שפרצה המערכה הראשונה נגד איראן ביוני אשתקד: הגרעין, הטילים ותעשיית הכטב"מים והרחפנים. המהדרין יוסיפו אליהם את השלטון, שישראל כשלה בניסיונה להפילו בפברואר השנה, אבל לא פסקה מלחפש דרכים לעשות זאת בעתיד.
האיום הראשון, הגרעין, הוא המשמעותי ביותר, והיחיד שחוסה כרגע תחת ההגדרה "קיומי". לאחרים יש פוטנציאל הרסני, אבל הם לא מאיימים על עצם קיומה של מדינת ישראל. איראן אמנם חידשה וזירזה את שיקום תהליכי הייצור של תעשיית הנשק שלה, ועל פי דיווחים שונים נמצאת כבר במקום דומה לזה שבו היתה ערב המבצע האחרון, אולם האיום שהיא מציבה על ישראל ואזרחיה אינו שונה מזה שהכרנו.
מתבקש לתהות איך תעשיית נשק שהוצהר כי הושמדה חזרה לחיים מלאים בתוך שישה חודשים. התשובות – מיקוד מאמץ מבית, סיוע (רוסי וסיני) מבחוץ – אינן מספקות. מי שהתרברבו (פעמיים) שניצחנו צריכים להסביר איך עבר כל כך מעט זמן ומתברר שלא ניצחנו. זה נכון גם לגבי הגרעין: ביוני בשנה שעברה, לאחר סיומו של מבצע "עם כלביא", הצהיר בנימין נתניהו כי ישראל השיגה "ניצחון לדורות". הדור הראשון חלף תוך 8 חודשים, ממועד סיומה של מלחמת איראן הראשונה ועד למועד פתיחתה של מלחמת איראן השנייה. הדור השני היה קצר אף יותר, פחות מחצי שנה, מאז שהסתיימה מלחמת איראן השנייה ועד שישראל ביקשה לפתוח במלחמת איראן השלישית.
בישראל איתרו באחרונה, כפי שדווח בכמה כלי תקשורת בעולם, עיסוק איראני גובר בענייני הגרעין – אלה שנתניהו טען רק לפני שנה שהאיום מכיוונם הוסר. גם נתניהו עצמו התייחס לכך השבוע בנאומו בטקס סיום קורס קצינים, כשאמר שאיראן שבה ומנסה לפתח את "פצצת המוות". בהנחה שאיראן עושה זאת, הסיבה לכך ברורה: ניסיון לקנות חסינות למשטר. נתניהו קשר זאת, ובצדק, לצורך להפיל את המשטר בטרם ישיג את מבוקשו.
השאלה הרלוונטית השבוע היא לא אם צריך: בהיעדר הסכם כובל עם איראן שיוביל אותה לוותר על שאיפותיה הגרעיניות לטווח זמן בלתי מוגבל, כנראה אין מנוס ממהלכים שיובילו לערעור המשטר בתקווה שייפול. זה מה שארה"ב מנסה לעשות כעת עם החנק הכלכלי, וזה מה שעומד בבסיס התוכנית למלחמה מול איראן – שעיקרה פגיעה בתשתיות הלאומיות, בתקווה שהתוצאה תהיה כניעה של השלטון או לחץ של הציבור מבית שיכריע אותו.
השאלה הרלוונטית השבוע היא מתי צריך: האם מדובר באיום קיומי מיידי, כזה שלא מחייב דיחוי כי כל עיכוב בו עלול להוביל לנקודה שהיא בלתי הפיכה מבחינת תוכנית הגרעין. על פי כל הסימנים, התשובה שלילית. מדובר בעניין חשוב (אפילו מאוד), אבל לא בהול. כמה שבועות של דחייה לא ישנו את השורה התחתונה.
ואם לחזור למופז, ולחיים עצמם, אז נדמה שאין ולא היתה שום סיבה לצאת למלחמה לפני הבחירות, שהן תמצית החיים עצמם במדינה דמוקרטית. טראמפ הבין את זה, ולכן בלם את התוכניות עד לאחר בחירות האמצע בארה"ב. האם זה יקרה אז? לא ברור; טראמפ כבר הפך את דעתו בערך מאה פעמים, ועשוי להתהפך שוב. האם זה יוביל אז לתוצאה המקווה? גם לא ברור; ישראל לא השיגה אף לא אחת מארבע המטרות שהציבה לעצמה ביציאה למלחמת איראן השנייה, ואין שום ערובה שתצליח להשיג אותן בסבב הבא.
רצוי, לכן, לשמור על צניעות, ובעיקר על אמינות. מי שהצהיר על ניצחונות במערכות הקודמות, לא יכול להתפלא שניסיונותיו לצאת למלחמה מיידית נתקלים בחוסר אמון. "הורדנו לטמיון את תוכנית הגרעין האיראנית", הצהיר נתניהו בסיום מלחמת איראן הראשונה. הפירוש המילולי לטמיון הוא משהו שאבד מבלי יכולת להשיבו. לנתניהו יש עברית משובחת, ומילותיו נבחרות בקפידה. מומלץ למי שמראיינים אותו לעמת את דבריו אז אל מול הצורך הבהול שהוא מציג כיום.
בחירות.
אירופה סוערת בעקבות המחאות האלימות שפרצו בסוף השבוע האחרון בכמה ערים, ועשויות להתחדש בסוף השבוע הנוכחי. המוקד הוא בצרפת, אבל הדאגה חורגת מגבולותיה אל שכנותיה, ומעבר להן: מעטות המדינות המערביות, אם בכלל, שלא חוששות שמה שקרה ברחובות צרפת יגיע גם אליהן.
המחאות החלו סביב ענייני חינוך – "מחאת התיכוניסטים" – והתגלגלו במהרה לכל נושא אפשרי אחר. ברקע היו שלל גורמים אנרכיסטיים וגם אינטרסנטים פוליטיים שקפצו על העגלה (כולל ארגונים פרו־פלסטיניים), אבל זאת תהיה טעות לגמד את הזעם שהתפרץ. בדיוק כמו באביב הערבי, לפני עשור וחצי, מה שקורה כעת בלב אירופה מבטא זרמי עומק שמחייבים קשב וטיפול יסודי.
העיסוק במה שקורה באירופה מתחייב לא רק משום החשש לעתידה, ולקשריה של ישראל עימה, אלא גם מול מה שקורה כאן. כמעט כל סוגיה שמעסיקה את האירופאים אמורה היתה להעסיק את הישראלים פי כמה – בוודאי ערב בחירות. מצב החינוך בישראל מזעזע, וכבר מזמן אמור היה להפוך לאירוע חירום לאומי. גם יוקר המחיה שובר שיאים, והממשלה הרימה ידיים מלטפל בו. והאלימות ברחוב גואה לממדים חסרי תקדים, כשברקע ארגוני פשיעה שאיבדו כל חשש ורסן.
כל אחד מאלה אמור היה להוציא המונים לרחובות, אבל ישראל עייפה ממחאות בצל ריבוי המלחמות. זאת גם הסיבה שהסוגיות האלה נדחקות הצידה במערכת הבחירות: הרבה יותר סקסי לדבר על איראן, או על עזה, כחלק מהקביעה ההיא שהחיים קודמים לאיכות החיים. אלא שאין סתירה בין הדברים; הטענות שפוליטיקאי כלשהו יחיה עם איראן גרעינית הן קשקוש – אין מנהיג ישראלי שיראה פרויקט גרעין שקם במדינת אויב ויחזור לישון. בהקשר הזה מומלץ לקרוא את ספרו החדש של אהוד אולמרט, "כולנו אריזונה", שמתאר בהרחבה את התהליכים שקדמו לתקיפת הכור הגרעיני בסוריה ב־2007. היו אז הרבה התלבטויות על ה־איך וה־מתי, אבל לא על ה־מה. לכולם היה ברור שאת הכור צריך להשמיד, כי ישראל לא תוכל לחיות עם איום קיומי על פתח דלתה.
הוא הדין לגבי עזה. אין כיום מנהיג ישראלי שיגיד שוב שחמאס הוא נכס, כפי שאמרו שרי ממשלה ערב 7 באוקטובר. הוויכוח הוא על איך מטפלים בחמאס: בממשלה יש מי שסבורים שאפשר יהיה לכבוש את כל הרצועה, להגלות את תושביה ולהקים בה סינגפור ישראלית. אחרים, שמחוברים יותר למציאות, מבינים שרעיון כזה אינו ישים, ומחפשים פתרון אחר בדמות שלטון שאינו חמאס.
ואפשר להמשיך גם ללבנון, ולתימן, וליהודה ושומרון. כל ממשלה שתקום תטפל בכל איום בעודו קטן, בטרם יהפוך לסכנה אסטרטגית: זה הלקח העיקרי ממתקפת חמאס, שיישאר כאן לדורות. אפשר להתווכח איך נכון לטפל באיומים – במלחמות, בהסדרים, או בשילוב של השניים – אבל אין מנהיג שייקח את הסיכון שיתעורר שוב בהפתעה ב־06:29 בבוקר.
כל ממשלה שתקום תטפל בכל איום בעודו קטן, בטרם יהפוך לסכנה אסטרטגית. זה הלקח העיקרי ממתקפת חמאס, שיישאר כאן לדורות. אפשר להתווכח איך נכון לטפל באיומים - אבל אין מנהיג שייקח את הסיכון שיתעורר שוב בהפתעה ב־6:29
ולכן, הפערים הגדולים לא נמצאים שם, אלא דווקא בעניינים האזרחיים: בחינוך, בתשתיות, בבריאות, בתעסוקה, ביוקר המחיה, בתחבורה, באלימות. בכל אלה מצבה של ישראל ב־27 באוקטובר 2026 גרוע בהרבה מזה שהיה ב־29 בדצמבר 2022 – מועד השבעת הממשלה היוצאת. גם אם שמים בצד הבטחות שמראש ברור כי לא יתקיימו ("100 אלף תושבים בקריית שמונה", אמר השבוע מי שאמר), מתבקש לתהות מה מציעות המפלגות השונות לבוחרים. התשובה: יש כאלה שאפילו לא טרחו לכתוב מצע. עד כדי כך הן מזלזלות בציבור.
מתישהו זה יתפוצץ. אנשים לא יחיו לנצח בלי חינוך וביטחון אישי. זה לא יחזיק מעמד. אי אפשר שהכל תלוי על בלימה, בשם המלחמה
מתישהו זה יתפוצץ. כמו באירופה. אנשים לא יחיו לנצח בלי חינוך, בלי ביטחון אישי ובלי יכולת לקנות בסופר. זה לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן. אי אפשר שהכל יהיה תלוי על בלימה, בשם המלחמה. הציבור צריך גם לחיות, ובעיקר הוא צריך להרגיש שסופרים אותו. בשביל זה רצוי שיהיו כאן שרים מקצוענים: שר חינוך שמקדם את החינוך ולא את צורכי הקואליציה; שר תחבורה שמקדם את התחבורה ולא עסוק במינוי מקורבים; שר אוצר שדואג לכלל ולא לסקטור האידיאולוגי שלו; שר לביטחון לאומי שעסוק במיגור הפשיעה ולא בסרטונים בטיקטוק; ואפשר להמשיך. על זה הבחירות, ולא על הביטחון.
3 הערות.
הראשונה, על קטארגייט. הפרטים שנחשפים, כמעט על בסיס יומי, אמורים היו להפוך עולמות. על העובדה שיונתן אוריך, יועצו ואיש אמונו הקרוב של נתניהו, המשיך לקבל כספים מקטאר עמוק לתוך המלחמה. על העובדה שאותו אוריך הסתובב בקביעות במקומות שבהם התקבלו החלטות (התנועה לחופש המידע חשפה השבוע שביקר בקריה 138 פעמים מ־7 באוקטובר 2023 ועד 18 במארס 2025, וזאת מבלי שהיה לו סיווג ביטחוני). על העובדה שנתניהו נותן לו גיבוי מלא, למרות מה שנחשף בפרשה.
אוריך ותומכיו מרבים להציג שמות של גורמים שעבדו עם קטאר. הם צודקים: ישראלים רבים (מדי) עשו זאת, בהבדל אחד – 7 באוקטובר. עד ליום הזה אפשר היה לתרץ עסקים איתה בכך שהיא לא מדינת אויב, בכך שהיא מנסה למצוא פתרונות לעזה, בכך שצריך למצוא גשרים לליבם של מנהיגיה כדי לצמצם את השפעתם הרעה. אחרי היום הזה הדברים הפסיקו להיות בעולם האפור, ועברו לשחור ולבן – כלומר לשחור. קטאר פסולה מכל וכל; מי שהמשיך לקבל ממנה כסף, להפיץ מסרים שלה ולקדם אינטרסים שלה מתוך לשכת ראש הממשלה - פגע במדינת ישראל. ושוב: מתבקש לתהות למה נתניהו נותן לזה גיבוי.
הערה שנייה, על הסברה. אותו אוריך התגולל השבוע על אבי יששכרוף, מיוצרי "פאודה" וממבקריו החריפים של נתניהו. "היתה לו עונה 1 טובה של פאודה ומאז המצב פקקטה, אז הוא מגיב ותוקף אותי", כתב אוריך, והזכיר שיששכרוף היה הראשון לראיין בכיר קטארי. אלא שהראיון הזה התקיים כבר ב־2017, ויששכרוף הוא עיתונאי – תפקידו לראיין ולהביא מידע – ולא עבד עבור קטאר או קיבל ממנה תמורה.
ואשר ל"פאודה" - בסוף השבוע שעבר הייתי בחו"ל, בנסיעת עבודה שבמהלכה פגשתי גם את ליאור רז, שותפו של יששכרוף ליצירת הסדרה. הפופולריות שלו, ושל הסדרה, היא עצומה. בכל מטר, בכל רחוב, מזהים ועוצרים אותו לסלפי. ולא מדובר בישראלים או ביהודים, אלא באזרחים רגילים, ולא משנה אם זה בצרפת, בארה"ב, בברזיל או באמירויות. מתבקש היה להתייחס אליו, ואל יששכרוף, כנכס: ספק אם יש כיום עוד הרבה ישראלים שעושים לישראל הסברה כל כך טובה, בוודאי אל מול כשלי הממשלה בנושא.
הערה שלישית, על הקו האדום. העיסוק המחודש בפטור לחרדים מגיוס, במקום שכל המפלגות הציוניות יתחייבו לגייס אותם, הוא חרפה. הפולסא דנורא שנשלחה השבוע לללי דרעי (רגע לפני יום השנה ה־31 לרצח רבין) היא חרפה. המודעה שפורסמה כשמצידה האחד תמונה מחמיאה של טליק גווילי, ומצידה השני תמונה שטנית של עינב צנגאוקר, תחת הכותרת "זה אנחנו, או הם", היא חרפה. העובדה שעבר עוד שבוע (כבר 160 שבועות) בלי שהוקמה ועדת חקירה ממלכתית למחדל 7 באוקטובר היא חרפה. וגם על זה הבחירות.
