אחת מאגדות המלך ארתור ואבירי השולחן העגול המפורסמת והמכוננת היא המרדף אחרי הגביע הקדוש. הגביע שמתוכו לגם ישו יין בסעודה האחרונה הפך לסמל, והחיפוש אחריו התגלגל למשל על חיפוש אחר דרגה רוחנית גבוהה, מסע חיים מתמשך שחותר לעבר יעד נכסף וכן הלאה.
אבל גביע קדוש זה של גויים. פויה.
לנו יש את האייפון של הפצ"רית.
האקדח המעשן, גיזת הזהב, הגביע הקדוש של הימין הישראלי, וכל מי שמערכת המשפט בעיניו היא דיפ סטייט אחד עמוק במיוחד. בור ללא תחתית, למעשה. והנה, בדרך שהיא לא פחות מהזויה נמצא לו למחנה האנטי דיפ-סטייט עצם מוחשי, מעשי, ברזלים והכל, לנסות ולהחזיק ביד, כאילו עם תפיסתו יקום ישו לתחייה, או לכל הפחות יריב לוין למלוכה.
וכך, עשרות רבות של מתנדבים, מחפשים מטעם עצמם אחר ראיית הזהב - האייפון של יפעת תומר-ירושלמי. הפרס למוצא הישר? ובכן, שום דבר באמת, להוציא התחושה הזאת שישראלים כה מבקשים לעצמם, היכולת לומר "אמרתי לכם", באופן נחרץ.
הטלפון יימצא בסופו של דבר. אני משוכנע. אבל ישו לא יקום לתחייה. מערכת המשפט לא תיזום תיקון פנימי. ויריב לוין ישוב להיות אויב העם בעוד רבע שעה בדיוק. בלי שום קשר למה שיימצא בטלפון הקדוש.
וממילא, דבר ממה שיימצא שם לא ישנה את תוצאות האירוע הזה. חשיבותו של האירוע היא בכלל עצם התרחשותו. הטלפון הוא רק חתיכת מתכת להיאחז בה, כדי להאמין שהמציאות הזאת אינה כולה פרי הדמיון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו