1
האם אנחנו יודעים מתי להיכנס לתיבה מפני הסערה ומתי לצאת ממנה? שתי אפשרויות בריאה ובנייה של העולם מוצגות בתחילת התנ"ך. הראשונה מעשה ידי האל, ובשנייה שותף גם האדם. בפרשה שנקרא בשבת, המבול מחריב את העולם בשל מעשי האדם; הוא היה אחראי להשחתת הבריאה הראשונה, ודווקא עליו – המחריב – הוטל לתקן.
סיפור מעשה בראשית מוצג כהתפתחות, אבולוציה. מתוך הכאוס נוצר העולם בשלבים: אור, שמים וארץ, צמחים, צבא השמים, דגים, עופות, בהמות ולבסוף נזר הבריאה: האדם. אגב, אחריו מגיע נזר הזמן: השבת. הסיפור המקראי מלמד שהמהלך הראשון הוביל לכישלון, אך שלא כמו באפוס הבבלי "גילגמש" העוסק במבול, ושלא כמו במיתוסים יווניים ואחרים, החורבן אינו מוצג כשרירות לב האלים, או, בשל מה שהיוונים הקדמונים כינו 'היבריס' וחכמינו כינו "חוצפא כלפי שמיא" (בלשון התורה: "כוחי ועוצם ידי"); הסיבה במקרא מובעת בבהירות: "...כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם", ובהמשך: "...וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס".
2
זה שנתיים שאנחנו נלחמים בחמאס. משמעות השם בערבית הוא התלהבות, גבורה או קנאות, ראשי התיבות מרכיבים את "תנועת ההתנגדות האסלאמית". מדובר בקבוצה שאנשיה מחויבים למסירות נפש על הרע. לרגע אחד בשבעה באוקטובר, ניתן להם לבטא את עצמם ללא כבלים או מחויבות מוסרית כלשהי, אפילו לא למראית עין. התוצאה: זוועות שחרגו מהדמיון האנושי, מפלצות שאיבדו את זכותן לחיות לידינו. לשם חמאס נודעת משמעות גם בעברית, ולא בכדי. המקרא מלמד שהחמס היה הסיבה הסופית שעליה נחתם גזר דינו של העולם.
למלחמת הזוועה ביהודים קראו מחבלי חמאס "טופאן אל אקצא", מבול... מה הם ידעו על הקשר בין שמם לבין אותו מבול? הסיבה לאכזריות הבלתי נתפסת שלהם הייתה "אל אקצא", כלומר הר הבית בירושלים, כלומר מתקפה על הזהות היהודית של העם ששב לארץ הזאת לאחר אלפיים שנות גלות. החכמה העתיקה סידרה לנו משמעות נוספת בתרגום הארמי מהמאה הראשונה, שהבין את המילים "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס": "וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא חָטוֹפִין" (!). ואכן, בשמחת תורה נחתם גזר דינם של אויבינו להישטף במבול. בקדירה שבה בישלו – נתבשלו. הביטו לעזה. אמנם, המלאכה לא נגמרה, אבל חלק ניכר ממנה בוצע. אם לא בדורנו, נותיר את המשכה, במיוחד את אתגר הריבונות, לדור הבא, דור כובשי עזה בסופה. סבלנות.
3
בפרשתנו הבריאה מתרכזת לתוך תיבה מעשה ידי אדם, ולאחר המבול, האדם מצווה לתקן את מה שנשחת קודם: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו, וַיֹּאמֶר לָהֶם: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ". הברית בין האדם לאל מלווה בצווים קטגוריים מוסריים, שבלעדיהם האנושות עלולה להיחרב שוב: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם - בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ! כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". והנה, דווקא המהלך השני, הטבעי, האנושי, מחזיק מעמד עד ימינו.
4
אפשר לומר שלפנינו שתי פרשיות בריאה חלופיות: האחת בפרשת בראשית, שם מגיע האדם ביום השישי לעולם שהאל הכין לו; והאחרת בפרשת נוח, שעה שגרעין האנושות הקודמת יוצא מן התיבה לעולם שחרב בעקבות המבול, ומבקש לקומם מחדש את הריסותיו. למדנו, שדווקא מי שאחראי לאסון ראוי להתמודד עם אתגר התיקון. אנחנו בוחרים את נציגינו להנהגת העם, על דעת שיובילו אותנו גם במצבים קשים שעלולים להתפרץ עלינו, חלילה. ושמא זה עומק דברי חכמינו בתלמוד: "רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק (אמר): אין מעמידין פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו - שאם תזוח דעתו עליו, אומרין לו: חזור לאחוריך!". מי שטעה בעברו – לעתים טעויות מכריעות – דווקא הוא עשוי לגשת למלאכת התיקון ביתר שאת מאחרים.
האין אלה שני מצבי יסוד בחיי האדם ובחיי האומה? המצב האחד - לידה מתוך אבולוציה, התפתחות איטית, בנייה של נדבך על גבי נדבך, כל יום ובריאתו, עד ללידה הגואלת. כך אנו מבקשים אחר חיינו ופרנסתנו, אחר ההכרה בנו וביכולותינו; ובעמל רב לאחר שנים, אפשר שנגיע לזה. "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם". וישנו מצב אחר, מסובך ונפתל, לידה מתוך קטסטרופה, היבקעות לחיים חדשים מתוך הזעזוע השובע את קליפת הביצה המגוננת שבתוכה חיינו - כל אחד ומסכת ההגנות והעטיפות שהורגל בהן.
5
לא פעם דנתי בשאלה המרכזית, אם התורה היא ספר חוקים של העם, מדוע היא נדרשת להקדמה כה ארוכה עד שהיא מגיעה רק בספר השני למצוות שקיבלנו. ספר בראשית הוא ספר ההיסטוריוסופיה הגדול שלנו, ממנו למדנו כיצד לקרוא את המאורעות ההיסטוריים שליוו אותנו בגיא צלמוות של עמים ולאומים, גלות וגאולה. התבנית הכפולה של שתי הפרשיות הראשונות – "בראשית" ו"נח" - מלמדת, שבסופו של חשבון, התבנית ההיסטורית הנפוצה אינה זו של גן העדן ועץ החיים, אלא של גאולה מתוך קטסטרופה, לידה מתוך משבר. ואכן, המשבר הוא המקום שעליו בימי קדם כרעה האישה ללדת, ומהי תיבת נוח אם לא רחם מעשה ידי אדם שבתוכו נמצא עובר האנושות העתידית? "כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ", כך החכם בקהלת, ורבותינו לימדו שלאור הזורח מתוך החושך שקדם לו, יש יתרון על פני אור שמגיע ללא מאמץ.
למלחמת הזוועה ביהודים קראו מחבלי חמאס "טופאן אל אקצא", מבול... הסיבה לאכזריותם הייתה "אל אקצא", מתקפה על הזהות היהודית של העם ששב לארצו. החכמה העתיקה סידרה לנו משמעות נוספת בתרגום הארמי של "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס": "וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא חָטוֹפִין". ואכן, בשמחת תורה נחתם גזר דינם של אויבינו להישטף במבול
6
בשלוש השנים האחרונות האומה חוותה מבול, ואנחנו – יחידיה – היטלטלנו על פני מים סוערים שחישבו להטביע אותנו. אנחנו נקראים למשימה: "עֲשֵׂה לך תיבה", שבה נכנס את כוחותינו המפוזרים כדי להירגע מהמהומה החיצונית, לאסוף את רוחנו ונשמתנו ולבנות קומה חדשה בארץ חיינו. "יש אפשרות שיכניס האדם את הקווים המתפשטים (של האישיות) אל תוך נקודתם", כתב הרב קוק בספרו "מוסר אביך". ההתכנסות אל התיבה הנפשית היא בלימת השגרה הרעה והתמקדות בתיקון הפנימי, כדי לאפשר לאדם ולאומה לשאוב כוחות רוח, נפש וגוף לקראת החזרה אל החיים השוטפים.
פרשת נוח מבקשת מאתנו להעז, לא לפחד, לשאוב חיים וכוח דווקא מהמקומות שמהם אנו חוששים יותר מכל. להעז לשוט בתיבת הנפש על פני המים הסוערים של דמיונותינו ופחדינו, וכך להתגבר על המשבר. עד שנשמע את הקול הפנימי המצווה: "צֵא מִן הַתֵּבָה, אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ...", אתה ועולמך ופחדיך; צא מהתיבה, אתה ורעיונותיך ודעותיך, אתה וחלומותיך. אל תפחד, ראה את הקשת באופק.
"זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם: בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם - בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ". "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ". אלה תולדותינו.
