אין לי מושג מה היה הרגע שבו הפך האירוויזיון מתחרות שירים קאמפית וטראשית שעיקר כוחה בצבעוניות מקושקשת לברומטר של הלגיטימיות של ישראל בעולם - אבל היא הנותנת: ככה זה.
רוב מדינות אירופה תומכות בהקמת מדינה פלשתינית? בסדר, נתמודד. בעלות ברית אסטרטגיות (בריטניה, גרמניה, צרפת) מקיימות דה־פקטו אמברגו נשק על ישראל? נסתדר גם בלי חלקי החילוף שלהן. עם לבדד ישכון, אם צריך. עד לאירוויזיון.
אבל לא אלמן ישראל. הנה - פרידריך מרץ, קנצלר גרמניה, נאבק על זכותנו לעשות אבניבי: "אם ישראל תורחק מהתחרות - אתמוך בכך שגם אנחנו לא נשתתף. זה שערורייתי שזה בכלל נדון. ישראל שייכת לאירוויזיון". איזה גבר. איזה ידיד אמת. איזה גב דיפלומטי! הללויה!
אלא שפחות משבועיים קודם לכן הוא אמר: "אנו מודאגים מההרג חסר ההבחנה של אזרחים חפים מפשע בעזה ושוקלים צעדים נגד ישראל", אבל אם הוא נותן לנו רוח גבית בנושא האירוויזיון - הכל נסלח ונשכח. יש לאיש סדר עדיפויות נכון.
האובססיה הישראלית המגוחכת הזאת לאירוויזיון משמשת כבר הרבה זמן עדות עגומה במקצת לפרובינציאליות של המדינה, שמשחר ימיה מבקשת לקחת חלק בפסטיבל של המדינות המקובלות, ביבשת שאליה אנחנו בכלל לא משתייכים גיאוגרפית. אישור הכניסה למסיבה חסרת החשיבות הזאת הפך סמל למעמדנו בעולם. ובכן, יש להבהיר למסורים לעניין: מצבנו קטסטרופלי, וגם דוז פואה מסרביה או שמלת נוצות של דנה אינטרנשיונל בכחול־לבן לא ישנו את המצב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו