"יש לנו בעיה", אמר הנשיא טראמפ בפתח נאומו בפני עצרת האו"ם, "הטלפרומפטר לא עובד. אבל זה בסדר", הוא הוסיף, חצי מחויך, "זו תהיה הזדמנות לראות אם אני מסוגל לדבר בלי מילים כתובות. הזדמנות מצוינת לדבר בכנות מהלב".
וממש אז, כשנדמה היה שהנה הוא הופך את הרגע המביך למשעשע, הוא אמר: "מישהו עומד להיות בבעיה מאוד־מאוד גדולה אם הפרומפטר לא יחזור לעבוד". ואת הדברים האלה הוא אמר באותו הטון שהוא שומר לאיומים על איראן, על חמאס, על סין ועל רוסיה.
בכלל, אמנות הקריאה מהפרומפטר היא זו שמבדילה בין נואמים גדולים ומגישי טלוויזיה מצוינים לבין אלה הפחות טובים. הטקסט בפרומפטר כתוב בלשון הדיבור, ומעשה האמנות הוא לגרום לזה להישמע ולהיראות כאילו הדובר מדבר בעצמו; כאילו לא כל מילה ואות והברה כתובות לו, לטובת דיוק מוחלט במסר הדיפלומטי, וכאילו המבטים שהוא מביט ימינה ושמאלה אינם מבטים שהוא מאומן בהם, לפרומפטר שבצד ימין ולזה שבצד שמאל.
פוליטיקאי בלי מילים כתובות דומה למוזיקאי בלי תווים ולשחקן תיאטרון בלי מחזה: שלושתם יכולים לעלות על הבמה ולהופיע - אבל לא זה מה שהקהל בא לראות. הקהל בא לצפות באשליה שהדברים הידועים מראש והמאוד מודעים ומתוכננים הם בכלל מעשה ספונטני - והם לא. אין שום דבר ספונטני בנאום בפני עצרת האו"ם, ושום דבר ספונטני בהגשת מהדורת חדשות. להוציא, כמובן, מקרים שבהם משהו משתבש - ואז, הו אז, אישיותו האמיתית של האדם עולה ובאה. וזו של טראמפ התייצבה כמו גדולה, בכל מורכבותה הפאסיבית־אגרסיבית: החיוך וההלצה, לצד האיום והרצנת הפנים. הבדיחה על חשבון הרגע, ואז ה"You're fired".
טראמפ לא צריך פרומפטר כדי להיות פאסיב־אגרסיב, אבל בלי הפרומפטר קופץ לו הפאסיב־אגרסיב האמיתי. זה שלא זקוק ליועצי תקשורת ולכותבי נאומים. וכשהוא קופץ לו - אז לשנייה אחת, גם באיראן וגם בצוות הטכני באו"ם, מישהו מחסיר פעימה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו