החמלה - צדדים רבים לה

ביולי 2001 ישבתי בבר ניו־יורקי ליד איש שמן ששתה בירה ופיצח בוטנים במהירות שיכולה לבייש שימפנזה. הטלוויזיה מעלינו שידרה כתבה על ילד בן 6 שעבר ניתוח מוצלח להסרת גידול ממאיר מראשו וכעבור שבוע, במהלך בדיקת MRI בבית חולים ברוצ'סטר, נהרג מפגיעת מכל שלא קובע לקיר. כשהמגנט של ה־MRI נדלק, המכל עף לתוך המכונה וריסק לילד המסכן את הראש.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

"אתה יודע מה זה MRI?" שאל השמן בפה מלא בוטנים לעוסות. "אתה יודע איזה מגנט מזורגג יש למפלצת הזו? 10 טונות". מדובר בעוצמה הגדולה פי 30 אלף מהכוח המגנטי של כדור הארץ, וכשכוח טבע כזה פוגש טעות אנושית הוא מוליד טרגדיה איומה. אין פה טוב ורע במובן הקלאסי, אלא אסון נטול שיפוט ערכי.

חתול משחק בעכבר. הוא לא הורג אותו מיד - הוא מקפיץ, משחרר, תופס שוב. העכבר מצפצף באימה. החתול, אדיש לחלוטין לצפצופים, ממשיך במשחק. זו לא סצנה מסרט אימה. זה הטבע. כשאורקות מטילות כלבי ים באוויר כמשחק סדיסטי או כששימפנזה תוקף באכזריות קוף אחר מהלהקה - הן רעות? אכזריות וסדיזם הן מילים אנושיות. האם יש רוע בטבע?

הפרשנות הביולוגית תגיד: לא. החתול מתאמן על כישורי ציד. האורקות מלמדות את הצעירים טכניקות. השימפנזים מבססים היררכיה חברתית. אין כאן כוונה להנאה מהסבל עצמו. אבל חיות מסוימות כן מפגינות מה שנראה כמו הנאה מעצם גרימת הסבל, מעבר לצורך הישרדותי. ומצד שני, חלק מהחיות, למשל קופי אדם, מסוגלים לחוש אמפתיה, כך שאולי השימפנזה יודעת ברמה מסוימת שהיא גורמות סבל. האם זה רוע? המדע יגיד שלא.

יש המון סיבות ביולוגיות למשחק בטרף. אימון מוטורי, גירוי מנטלי, אינסטינקט ציד שמופעל ללא רעב. החתול מתאמן, מגרה את המוח, מלמד את גוריו. האבולוציה עיצבה אותו כך במיליוני שנות ברירה טבעית. כל גן שהגביר את יעילות הציד באחוז - שרד. הסבל של העכבר? לא רלוונטי למשוואה.

אבל למה האבולוציה בחרה בפתרונות האלה? הרי האבולוציה יכולה היתה לתכנן זאת אחרת. למה חתולים לא עושים סימולציות עם עצמים דוממים? למה אחרי תפיסת הטרף אין להם רפלקס הרג מיידי? ולמה יש בכלל דחף ציד כשאין רעב ממשי? הטבע בנוי על אדישות מוחלטת לייסורי היצורים החיים בו. במובן הזה, אפשר לטעון שיש אדישות מובנית לסבל בתוך המנגנון של החיים עצמם. לא רוע אקטיבי, אבל אדישות מוחלטת לסבל. האבולוציה אדישה לסבל כי היא ממקסמת הישרדות, לא ממזערת כאב. ואם הטבע עצמו מכיל כתכונת יסוד אדישות לסבל, מה זה אומר על מקור החמלה והמוסר האנושיים? האם הם "נגד הטבע"?

בספרטה תינוק שנולד חלש הושלך מצוק הטייגטוס. "אם אינו יכול להגן על ספרטה", אמרו, "מוטב שימות". וגם בפאר יוון הקלאסית, אתונה, האידיאל היה הקאלוקאגאתיה. העיקרון: החוזק והיופי כערכים עליונים, החולשה כפגם. בהודו הוודית "הטמא", שנולד לקאסטה נמוכה, קיבל את הקארמה שלו. מצבו משקף את מעשיו בגלגול קודם. לעזור לו? זה להתערב בצדק הקוסמי. בבבל חוקי חמורבי (1750 לפנה"ס) אמנם הגנו על אלמנות ויתומים, אבל בהיררכיה ברורה: אלמנות ויתומים של המעמד העליון. עין תחת עין לפי מעמד כחברתי.

ואז, באלף השני לפנה"ס, אחרי מפגש עם סנה בוער שאינו כלה במדבר, קרה משהו מוזר. במדבר סיני עם קטן ומוכה אימץ רעיון מהפכני: האל עצמו דואג לחלש. ופה קרתה מהפכה מוסרית אמיתית. המונותיאיזם היהודי לא רק הכניס אל אחד, אלא הכניס עיקרון מוסרי חדש לעולם - שהאל בעצמו דואג לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה.

והנימוק אינו תועלת לחברה או דטרמניזם של קארמה מהגיהינום, אלא "כי גרים הייתם". הזיכרון של הסבל שלכם מחייב אתכם לרחם על הסובל. והיהודים לא המציאו פילוסופיה ריקה מתוכן, אלא מערכת חוקים שהתבססה על דאגה לחלש. שמיטה ויובל. לקט, שכחה ופאה, ערי מקלט. היהדות המציאה את האנטיתזה לחוקי הג'ונגל. האנטיתזה לשרירות ולגחמת האלים היווניים. האנטיתזה לתועבת הקאסטות של הקארמה.

כי המוסר היהודי הוא למעשה נגד הטבע, משום שבטבע החלש נטרף. הרמב"ם (מורה נבוכים א, נד) מסביר: כשהאדם מחקה את מידותיו של הקב"ה - "מה הוא רחום אף אתה רחום" - הוא מתעלה מעל הטבע החייתי שלו. וכך, במדבר, אותו שבט קטן של עבדים לשעבר הכריז מלחמה על הטבע עצמו. "נעשה ונשמע" לא היתה הצהרת אמונה, אלא אקט של מרד. ההחלטה לחיות מחוץ לטבע היא לטעון שלחלשים יש ערך מעבר לתועלתם לחזקים. זו תוכנה שמותקנת על מערכת ההפעלה האכזרית של היקום.

הטבע נתן לחתול אינסטינקטים. לא נתן לו מצפון. המהפכה היהודית לא היתה רק בהכרזה שיש אל אחד. היא היתה בהכרזה שהאל הזה לא בחר בצד של החזקים, אלא גם בחלשים.
וכאן אנחנו מגיעים לשאלה מרתקת. אותה תורה שמצווה "וגר לא תונה" מצווה גם "תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים". האם אפשר ליישב את הסתירה? האם יש בכלל סתירה?

המפתח הוא בפסוק "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוהים" (דברים כה, יח). עמלק לא תקף חזיתית. הוא תקף את הנחשלים, את החלשים, הזקנים, הילדים שהתקשו לעמוד בקצב. הוא האנטיתזה המוחלטת של המוסר היהודי. אם היהדות מקדשת את ההגנה על החלש, עמלק מגלם את הניצול הסדיסטי של החולשה. אם היהדות רואה גם בחלש את צלם אלוהים, עמלק רואה בו טרף קל.

וה"לא ירא אלוהים" הוא המפתח. לא מדובר באתיאיזם של כריסטופר הצ'ינס, אלא בדחיית הרעיון של סדר מוסרי ביקום. עמלק מייצג את הניהיליזם המוסרי המוחלט. אי אפשר לבנות חברה שיש בה חמלה על חלש, אם אתה סובל את קיומו של מי שמנצל את החמלה עצמה כנקודת תורפה. ועמלק הנאצי החמאסי הוא דוגמה לזה, גם אם הוא מדבר בשם אלוהים. זו לא סתם נקמה. זו הכרה שיש רוע שאם תניח לו להתקיים, הוא ישחית את עצם האפשרות של קיום חברה מוסרית.

פתוגנים מגיעים בצורות שונות. עמלק מייצג את הקטגוריה הכי מסוכנת. תפקידו הוא לזהות ולנצל את חמלתו של הפונדקאי כנקודת תורפה קטלנית. במקרה כזה חמלה אינה רק חסרת תועלת, היא התאבדות. הציווי למחוק אינו אקט של שנאה, אלא פעולה מתבקשת של מערכת חיסונית שחייבת לחסל את התא הסרטני. החלופה היא קריסה מערכתית.

זו לא סתירה, אלא שני צדדים של אותו מטבע מוסרי.

היהדות הבינה: יש רוע שאפשר לחנך, יש רוע שאולי אפשר לרפא - ויש רוע שצריך למחוק.