מול הזגזוג של טראמפ, לישראל לא נותרה ברירה

"אין לנו לפחד אלא מהפחד עצמו", הכריז פעם נשיא אמריקני בשורה שכבר נכנסה לתולדות ההיסטוריה העולמית. דומה שהיא המדויקת ביותר בכל הנוגע לפעולה האפשרית של ישראל נגד תשתית הגרעין של איראן. לכאורה ארה"ב עדיין נמצאת במשא ומתן עם איראן, בניסיון להגיע להסכם על תוכנית הגרעין. הדעה הרווחת היא שתקיפה ישראלית תתפרש כפגיעה במאמץ דיפלומטי משמעותי של אמריקה. ובכלל, כשמדברים במילים - לא מקובל בו־בזמן לעבור לדבר בפצצות.

לפי דיווחים שונים, רק השבוע טראמפ שוב אמר לנתניהו בשיחת הטלפון ביניהם שהוא שולל פעולה כזו של ישראל. לפני שלושה שבועות טראמפ אישר בקולו שאכן אמר לנתניהו שזה "לא מתאים עכשיו". יש גם קולות בארה"ב הטוענים שישראל מנסה לגרור את אמריקה למלחמה לא לה. בקיצור, יש חשש מסוים כיצד יגיב טראמפ, אם וכאשר ישראל תמרה את פיו. האומנם?

שתי גישות מתרוצצות בצמרת הישראלית בניסיון להבין מה קורה בצמרת המקבילה, זו של טראמפ וסביבתו. הקבוצה האחת רואה את הדברים באור חיובי יותר. נמנים עימה השגריר בוושינגטון יחיאל לייטר, השר רון דרמר וגורמים נוספים, שמחוברים יותר לתפיסה הרפובליקנית.

לשיטתם, שרשרת צעדי ההתרחקות וההתקררות של טראמפ מישראל היא למעשה תהליך התבגרות חיובי ביסודו. אולי הוא קצת כואב וכרוך בהתפכחות, אבל בסופו של דבר, כמו גור קנגורו שעוזב את הכיס של אמו, כך בעצם טראמפ ואנשיו אומרים לישראל משהו בנוסח "את ילדה גדולה שיכולה לעמוד לבד על הרגליים. לטוב ולמוטב, אנחנו לא ננהל אותך. תסתדרי, את מסוגלת".

כפועל יוצא מגישה זו, האמריקנים לא רצים לכבות את שרשרת השריפות האנטי־ישראליות שנדלקות ברחבי העולם. הם לא מנעו את העיצומים האישיים נגד סמוטריץ' ובן גביר מטעם בריטניה, קנדה ואוסטרליה, לא עוצרים את הוועידה שמקרון מכנס, לא אומרים דבר על איומי האמברגו של האיחוד האירופי, ובעיקר - לא רצים להגן פומבית על מהלכיה של ישראל.

ההיבט החשוב ביותר, כך טוענים המצדדים בגישה זו, הוא שטראמפ לא נגדנו. הוא לא "התהפך" על ישראל, לא נטש אותה ולא פוגע בה, אלא פשוט פועל בהתאם לאינטרס האמריקני, אך בלי לחכות לנו. לכן הוא ביקר במזרח התיכון בלי לבוא לישראל, הגיע להסכם עם החות'ים בלעדינו, הסיר את הסנקציות מעל סוריה בלי לקבל ממנה הכרה בישראל, וכן הלאה.

את כל זה הוא עושה ברוח הבדלנות, מה שקרוי "America First". כלומר, ארה"ב דואגת לעצמה ושולחת את בעלות בריתה לעשות בדיוק אותו הדבר. במקרה של ישראל, אנחנו גם מקבלים את התחמושת הצבאית והדיפלומטית הנחוצה להמשך הפעולות שלנו בכל החזיתות. הראיה לכך היא שרק השבוע, את הווטו הראשון שלו במועצת הביטחון טראמפ הטיל למעננו. מקורבו, הכומר ג'וני מור מונה לעמוד בראשות הקרן ההומניטרית לעזה (GHF), שמחלקת שם את האוכל ושמהווה מרכיב מכריע בהפלת שלטון חמאס.

טראמפ ממשיך להעניק לנו חופש פעולה צבאי בכל החזיתות, בכלל זה ההתקפות שהיו רק השבוע בסוריה ובלבנון - בניגוד לדיווחים על כך שדרש מנתניהו שנפסיק להפציץ בסוריה. הוא גם לא שוכח לכתוש את בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (ICC), ואם כך - איפה הבעיה?

אדרבה, האופטימים סבורים כי יש גם יתרונות רבים לכך שטראמפ שולח אותנו לעמוד לבד על הרגליים. המרכזי שבהם הוא הפסקת המצב שבו האמריקנים מנהלים את כל מה שישראל עושה. כזכור, בתקופת ביידן נדרשנו לקבל אישור אמריקני על כל צעד ושעל של המלחמה. ממש מהרגע הראשון, גם בלינקן וגם גנרלים מהפנטגון באו תכופות כדי להשגיח מקרוב על מהלכיה של ישראל, כולל השתתפות שלו בישיבות קבינט, אישור תוכניות מבצעיות וספירת משאיות דקדקנית.

כל זה לא קורה אצל טראמפ. כלומר לטוב ולמוטב, הוא לא יושב לנו על העורף. מצד אחד, הריחוק הזה לפעמים משאיר אותנו לבד, ואנחנו משלמים דמי לימוד. מהצד השני, הוא מגדיל את העצמאות של ישראל לפעול על פי הבנתה שלה בכל מיני מצבים, וזה דווקא טוב.

הצד הפסימי

אלא שכנגד מי שרואים את חצי הכוס המלאה - רבים אחרים, בעיקר בדרגים המקצועיים, מודאגים. קבוצה זו רואה את האורות הכתומים שהנשיא הג'ינג'י מדליק בזה אחר זה. לשיטתם, הרכבת של טראמפ ממשיכה להתרחק מזו של ישראל, ולפיכך עלינו להסיק מסקנות.

כי זה לא רק שטראמפ לא מתכוון לפעול בעצמו נגד איראן, אלא גם שהוא לכאורה לא מסכים שאנחנו נעשה זאת. כלומר החודשים חולפים, האיראנים משקמים יכולות, וההזדמנות המבצעית והמדינית הפנטסטית שהיתה לפגוע בהם בתחילת 2025 הולכת ונשמטת מבין האצבעות.

גם לגבי עזה הסבלנות של הנשיא הולכת ומתקצרת, וזה לא דבר חדש. כבר חודשים ארוכים נכתב בעמודים אלה שצריך לפעול מהר בעזה, כי תמונות המלחמה לא עושות טוב לנשיא שנבחר על סמך הבטחותיו לסיים את המלחמות בעולם.

כלומר, בשתי מטרות־העל - השמדת הגרעין האיראני והטרור החמאסי - לשיטתם, נראה שהפערים הולכים וגדלים. וכידוע, ברמזור, אחרי האור הכתום נדלק האדום. זהו לפחות החשש של הפסימיסטים. האם הם צודקים? ויתרה מכך, האם אפשר בכלל לגבש תמונת מציאות מסודרת של מה שמתחולל בממשל טראמפ, בבית הלבן שלו או בראש שלו?

התשובה שלילית. טראמפ אומר דבר והיפוכו, מקבל החלטה וחוזר בו, מאיים אך לא מממש, ולעיתים מממש בלי שאיים. בממשל שלו יש תזוזות אינסופיות ובלתי מוסברות.

למשל, על פי דיווחים שונים, מישהו בממשל הזיז מתפקידה את מורגן אורטגוס, שליחת הממשל ללבנון. זה קרה, או כנראה קרה, אף על פי שאורטגוס רשמה את אחד ההישגים הבולטים ביותר של הממשל במדיניות החוץ. בסגנונה העדין, הנחוש והפרו־ישראלי - אורטגוס היא גיורת שמבליטה את המגן דוד שעל השרשרת שלה - היא גרמה לממשלת לבנון לפעול באופן ממשי לפירוק חיזבאללה מנשקו. כל מי שיודע משהו על לבנון, מבין עד כמה האירוע הזה ניסי.

בתקופת ביידן, נדרשנו לקבל אישור אמריקני על כל צעד ושעל של המלחמה. בלינקן וגנרלים מהפנטגון באו להשגיח מקרוב על מהלכיה של ישראל, כולל השתתפות בישיבות קבינט, אישור תוכניות מבצעיות וספירת משאיות דקדקנית. כל זה לא קורה אצל טראמפ. כלומר, לטוב ולמוטב, הוא לא יושב לנו על העורף

אף על פי כן, נפוצו דיווחים על פיטוריה - שעד לרגע זה לא ברור אם קרו, שכן השמועות של הימים האחרונים מדברות על כך שהיא תקבל תפקיד אחר. ועכשיו, לך תנסה להבין מה קורה בממשל.
בדלנים, בערך

יש מי שטוענים שמאחורי גל הפיטורים, התזוזות וההתרחקות של טראמפ מישראל, נמצאים הגורמים הבדלניים המקיפים את טראמפ. הבדלנים חושבים שאמריקה לא אמורה להילחם את המלחמות של בעלות בריתה, אלא שעליהן להסתדר לבד. מבחינתם זה נכון לאוקראינה, לברית נאט"ו, אפילו לטייוואן - וגם לישראל.

על פניו, אכן יש יותר בדלנים סביב טראמפ. ארבעה חודשים לאחר תחילת כהונת הממשל, אפשר לסמן שישה אנשים כבעלי ההשפעה הרבה ביותר על מדיניות החוץ של טראמפ.

ראשת סגל הבית הלבן סוזי וויילס; השליח הבכיר וחבר הנפש של הנשיא סטיב וויטקוף; סגן הנשיא ג'יי.די ואנס; בנו של הנשיא דון ג'וניור; מזכיר המדינה, שהוא גם היועץ לביטחון לאומי, מרקו רוביו; ואחרון חביב - חתנו של הנשיא, ג'ארד קושנר, שלא נושא בתפקיד רשמי אבל מעורב בהחלט במתרחש.

מבין השישה, רק מרקו רוביו נחשב נץ רפובליקני קלאסי. מבחינת ישראל, הרקורד שלו אכן מצוין. אחרי שוויטקוף קצת החליק בעניין, רוביו היה זה שאיפס את הממשל על הדרישה לאפס העשרת אורניום לאיראן. רק השבוע, אותו רוביו גינה בשפה חריפה את המדינות שהטילו עיצומים על בן גביר ועל סמוטריץ'. במקביל, הוא פועל נגד הוועידה האנטי־ישראלית שמקדם נשיא צרפת, עמנואל מקרון.

ובכן, בהתחשב ביחסי הכוחות בין הבדלנים לאחרים שסביב הנשיא, במה שנראה כמו התרחקות שלו מישראל, במהלכים שעשה בלעדינו במזרח התיכון ובאמירות שלו שאין לתקוף באיראן, נראה שאכן יש מקום לדאגה. אבל אז - הפתעה. ביום רביעי בלילה, שתי יממות אחרי שטראמפ לכאורה אמר לנתניהו "Don't", איש סודו הקרוב ביותר, סטיב וויטקוף, מתייצב ואומר כמעט את ההפך:

"אסור לאיראן להעשיר אורניום או לפתח יכולות גרעיניות. איראן גרעינית מייצגת איום קיומי על ישראל, כמו גם איראן עם מספר גדול של טילים. זהו איום קיומי גדול כמו האיום הגרעיני. וזהו איום קיומי על ארה"ב, על העולם החופשי ועל כל מדינות המפרץ. עלינו לעמוד איתנים ומאוחדים נגד הסכנה הזו, ולהבטיח שאיראן לעולם לא תשיג את האמצעים להשגת שאיפותיה הקטלניות - ולא משנה מה המחיר".

במילים אחרות - לא בדלנות ולא נעליים, בטח לא מול ישראל. וויטקוף, האדם הקרוב ביותר לטראמפ, מגדיר את איראן כאיום קיומי על ארה"ב. הוא מוסיף שיש לשלם "כל מחיר" בעמידה זו. ולמען הסר ספק, דבריו הוכנו מראש ונקראו מהטלפרומפטר. כלומר, לא מדובר בשליפה. יש לציין שוויטקוף התבטא כך באותן שעות שבהן ארה"ב החלה לפנות אנשי סגל מהשגרירויות שלה במזרח התיכון, ובעת שהחלו הדיווחים על השלמת ההכנות הישראליות לתקיפה.

העמדה הזו מנוגדת לחלוטין לטענת הבדלנים האמריקנים, ובראשם טאקר קרלסון, שלפיה איראן לא מתכוונת לפתח נשק גרעיני, ובעצם לאמריקה לא צריכה להיות שום בעיה איתה. "זה שקר. למעשה, אין שום מידע מודיעיני אמין המרמז שאיראן קרובה לבנות פצצה, או שיש לה תוכניות לעשות זאת. אין. כל מי שטוען אחרת הוא בור, או לא ישר. אם ממשלת ארה"ב היתה יודעת שאיראן נמצאת שבועות ספורים מלהחזיק נשק גרעיני, כבר היינו במלחמה", טען קרלסון לפני שבוע. ובכן, על סמך דבריו של וויטקוף - אפשר להבין שעמדתו נדחתה.

ללכת עם החזק

בשורה התחתונה, מה למדנו מכל זה? שאין באמת דרך להבין את טראמפ או את ממשלו, וכנראה גם אין תפיסת עולם מסודרת שמנחה אותו. טראמפ הוא טראמפ. לא בדלן ולא שמרן, לא עקבי ומאוד תזזיתי. לכן, אולי במקום לנסות להתאים את עצמנו למדיניות שלו, מה שנדרש הוא להפסיק לפחד - ע"ע דבריו של פרנקלין ד. רוזוולט - ופשוט לעשות.

הרי ההזדמנות המבצעית היא הטובה ביותר שהיתה, ואת תגובתו של טראמפ ממילא אי אפשר לצפות. מאידך, אפשר לשרטט די בקלות מה תהיה הדעה הרווחת בארה"ב למתקפת פתע לא כל כך מפתיעה של ישראל על איראן.

רוב עצום בציבור ובבית הנבחרים יצדיק ויגבה פעולה כזו. אחרי הכל, כל מי שמעט בעניינים מבין מהי חומרת האיום הנשקף לישראל מאיראן מגורענת - אותה איראן שעמדה מאחורי מתקפת 7 באוקטובר, ושכבר הוציאה לפועל תוכנית שמד אחת. כלומר, תהיה לגיטימציה רחבה למעשה.

מאידך, מה שלא תהיה, זו לגיטימציה לאיראן לתקוף בסיסים אמריקניים, כפי שהיא מאיימת לעשות. כלומר, אם רק ישראל היא זו שתפציץ את מתקני הגרעין של איראן - איזה צידוק יהיה לאייתוללות לפגוע בבסיסים האמריקניים בעיראק, בקטאר, בבחריין או בכל נקודה אחרת?

אדרבה, מעשה כזה הוא שיגרור גם את אמריקה להגיב ישירות נגד איראן, ולא רק נגד ישראל. כלומר, למרות צחצוחי החרבות שאיראן השמיעה השבוע בקצב מוגבר, קשה להאמין שתתחיל מלחמה עם ארה"ב. זה יהיה לגמרי חכם מבחינתה. זו לפחות העמדה שישראל צריכה להביע, גם לפני שתפעל וגם לאחר מכן.

וצריך לומר עוד דבר: בסופו של דבר, טראמפ מכבד. הוא התפייס עם זלנסקי אחרי שזרק אותו מהבית הלבן. המניות של המנהיג האוקראיני רק עלו אחרי ההתקפה המהממת של כוחותיו בעומק רוסיה. כלפי נתניהו בכלל יש לו יחס של הערכה. ובכלל, בסוף העולם סופר את החזק, ובטח טראמפ.

לכן, אין טעם בניסיונות לפענח את המדיניות המדויקת של ממשל טראמפ, פשוט משום שלא בטוח שיש כזו. מנגד, מה שכן יש זה תזמון מבצעי חד־דורי ואינטרס ביטחוני קיומי ברור ומובהק לשלול ממשטר שרוצה בהשמדת ישראל את האמצעים לעשות זאת.

ההיסטוריה הישראלית־אמריקנית גם מלמדת שבסופו של דבר, ההערכה האמריקנית לישראל רק גוברת אם היא מפגינה עוצמה. כך קרה בתחילת שנה עברית זו. נתניהו מוטט את הציר האיראני, ואנשי ביידן, שעשו כל שביכולתם כדי למנוע פעולה ישראלית בלבנון, תפסו עליה טרמפ ואמרו שבזכותם הציר קרס.

כך קרה לאחר שאולמרט לא הקשיב לג'ורג' בוש הבן והשמיד את הכור הגרעיני של סוריה ב־2007. אותו דפוס בדיוק התרחש בין רייגן לבגין, לאחר שהאחרון השמיד את הכור העיראקי ב־1981. ברגע הראשון האמריקנים כעסו. ברגע השני, דווקא העריכו.

ואפשר לחזור גם למלחמת ששת הימים. אנשים כבר שוכחים שאמריקה אמרה "Don't" למתקפת הפתע של ישראל על חילות האוויר הערביים ב־1967. אבל שנייה אחרי שקרתה, היא הסירה את האמברגו שהחילה עד אז על מכירת נשק התקפי לישראל. רק מאז שתי המדינות נהיו בעלות ברית.

זה מה שיקרה גם הפעם. אמנם התגובה האיראנית תהיה כואבת, אף אחד לא מבטיח שהמלחמה תהיה קצרה או קלה - אבל כל מחיר מתגמד לעומת סכנה קיומית של נשק גרעיני. אחרי הכל, ב־7 באוקטובר 2023 ראינו שמאחורי הקריאות האיראניות "מוות לישראל" מסתתרות תוכניות שמד ממשיות. אחרי הכישלון ההוא, כדאי שבפעם הזו אנחנו נהיה הצד היוזם, ולא הנגרר.