דרום תל אביב תחתית. עיר זרה, עיר פצועה. כבישים פעורים לרווחה נחפרים בשביל נתיב הרכבת התחתית ההולך ונבנה. מעל הקרקע - ערב רב של עמים, תרבויות, ריחות, טעמים וקולות. אין קיר בלי גרפיטי, אין חצר בלי חתול, אין מדרכה בלי לכלוך, אין קרן רחוב בלי נרקומן זרוק. בסמוך לתחנה המרכזית, נער כהה עור על קורקינט נעצר ליד איש מבוגר. מפגש קצרצר. יד קטנה שולפת מכיס צדדי קפסולה עטופה. יד ממול מעבירה כסף. בלדר סמים צעיר, כך פשוט באמצע העיר, לאור יום, מול העוברים ושבים. פשעים קטנים, רגילים. אך מי שם לב אליהם כשתל אביב גועשת מפשעים גדולים, שקיבלו כותרת מפחידה: כנופיית SSQ (Shapira Squad).
השיא היה בסוף מאי. "להרים ידיים", נשמעו צעקות בלב שכונת מעוז אביב השקטה שבצפון העיר. שוטרים קפצו על חמישה צעירים ועצרו אותם. במבט ראשון נדמה היה שמדובר במניעת פיגוע - אך הצעירים, רובם בני מסתננים, היו בדרך לחיסול פלילי ונשאו עליהם נשק חם. השבוע נעצרו עוד שני חברי הכנופיה, שנמצאו ברשותם שכפ"צים, רעלות ורימון הלם. בסך הכל עצורים כ־20 צעירים המשתייכים לכנופיה, שלפי ההערכות חברים בה כ־100 צעירים, רובם קטינים, בני מסתננים, שחברו לבכירים בעולם התחתון הישראלי.
כנופיית שפירא פועלת בדרום העיר כבר שלוש שנים, מבצעת ונדליזם, זריקות אבנים, פריצות, גניבות ושוד. הציבור לא שמע עליה עד כה, מאחר שהיא פעלה בחצר האחורית של תל אביב, בדרום העיר. מה שמותר בדרום אסור בצפון. כשהחלה פעילות הכנופיה לגלוש למרכז תל אביב ולצפונה, החל רעש תקשורתי. רק אישה אחת כלי התקשורת לא ממהרים לראיין כעת: זאת שלפני עשר שנים התריעה מפני מה שקורה כעת וספגה ביזיונות ורדיפות.
אלה המילים שכתבה שפי פז בפוסט קצר בפייסבוק ב־30 ביולי 2015: "ילדים. זה הנושא שנזהרנו ממנו עד כה. אל תיגעו בילדים, אמרו לנו. ילדים זה טאבו. זה יעורר התנגדות. אבל הילדים הם רשת ההברחה החדשה. הם ההסתננות מבפנים. הם כרטיס הכניסה. הם השורשים המעמיקים באדמה. הם הכיבוש והכנופיות והמהומות שבדרך. אי אפשר לא לגעת בילדים".
נבואת הזעם של פז מלפני עשר שנים, למרבה הצער, התגשמה. בסוף הראיון איתה אני שואלת מה היא צופה שיהיה כאן בעשור הבא. "אם לא יעשו כלום, אז בעוד עשר שנים לא יגורו פה יהודים והמשטרה לא תעז להיכנס לפה. יהיה פה גטו אפריקני אלים מאוד", היא אומרת.
"מבחינה ציבורית ותודעתית, זה טוב לנו שמתראיינים אנשים שלא צבועים בצבע שלי, של המלחמות והמעצרים. מצד שני, כל עוברי האורח האלה באים והולכים כשהם מגלים כמה קשה ורע לחיות ליד מסתננים. אני ועוד אנשים נישאר פה גם אחרי שהם ילכו. הגל של ה־SSQ יעבור מתישהו, כי ימ"ר תל אביב, שקיבלו את האחריות לטיפול בהם לפני שנה, יושבים עליהם חזק כרגע. הגל יעבור, אבל הבעיה לא תיפתר, כי על כל ילד שהם עוצרים יש מאות חדשים. עכשיו כולם כותבים על זה ומדברים על זה, אבל עוד מעט ישכחו. אנחנו צעקנו על ה־SSQ כבר לפני שלוש שנים, אבל עד שזה לא הגיע ללב תל אביב זה לא עניין אף אחד".
למה את כאן?
"יש לי שליחות בחיים. אני לא אדם מאמין במובן הקלאסי, אבל אני מרגישה שזה הגורל שלי. אם לא הייתי לוקחת על עצמי את הובלת המאבק הזה, היום היו פה כבר 250 אלף מסתננים. עשינו עבודה משמעותית, ואני מקווה שיימצא דור מנהיגות חדש. יש פה הרבה אנשים רותחים בשכונה".
"הילדים רודפים אחריי"
היא נולדה בלודז' לפני 72 שנה להורים שורדי שואה, ובגיל 4 עלתה ארצה ונדדה ("בכל שנה למדתי בבית ספר אחר"). בשכונת שפירא היא גרה כבר 30 שנה, יחד עם בת הזוג שלה, טלי ובנן. "הגענו לפה כשמאלניות־לסביות־אשכנזיות. אני הייתי פעילת מרצ בעוונותיי, והיום אני ימין עמוק. טלי היום כבר לא שמאלנית. זה עבר גם לה. גרתי בלב תל אביב עשר שנים, ולא הרגשתי מספיק בית. פה הרגשתי שיוצאים לי שורשים מהרגליים ושהמקום הזה הופך לבית.
"למרות שזה דרום תל אביב, ותמיד היה פה פשע, היתה תחושת ביטחון. הייתי יורדת עם הכלבה ב־2:00 בלילה, פוגשת את אלה שמשחקים שש בש. הם היו מתעניינים מה שלום האישה והילד. תמיד היו פה נרקומנים, אבל הם לא פגעו בנו. הייתי מטיילת עם הבן שלנו, וכל הנרקומנים אהבו אותו. זו תחושה של שכונה, הכי שכונה שיש, והכל פתוח. התאהבתי במקום ובאנשים. ואז לקחו לי את הבית. יום בהיר אחד אני יוצאת לרחוב ולא רואה יהודים. שכנים וחברים ברחו מהשכונה. כיום בקומה הזו בבניין גרים יהודים, אבל בשאר הקומות אלה עובדים זרים, מסתננים וערבים".
היום את לא מסתובבת בשתיים בלילה?
"מה פתאום? גם ביום אני לא הולכת ברגל, רק על הקורקינט, כדי שאוכל לברוח, ועם גז פלפל צמוד. הילדים מזהים אותי, רודפים אחריי, מקללים, זורקים אבנים. אני בן אדם עם מספיק מודעות כדי להבין שהם שונאים אותי, מבחינתם בצדק. אני לא מתווכחת עם השנאה שלהם, גם אני הייתי שונאת אותי אם הייתי במקומם. לצאת בלילה לבד? אין על מה לדבר. זה לא אומר שזה הכרחי, את יכולה להסתובב ולא יקרה לך כלום, אבל בגדול אנחנו לא חיים בביטחון. את רואה את זה בקבוצות ווטסאפ שיש בהן תושבים חדשים. מגיעים שמאלנים מפלורנטין ומלב תל אביב, כי קצת יותר זול כאן, יותר מעניין, יותר סקסי. כשהילד שלהם חוטף מכות - הם מתפכחים".
פז מתארת את המציאות שבה גדלו הילדים ושמתוכה צמחה כנופיית שפירא. "כבר לפני עשר שנים הבנו את בעיית הילדים. ראינו את הכמויות של הילדים. הבדיחה היתה שכל אריתריאית מסתובבת עם ילד על הגב, ילד בעגלה, ילד ביד וילד בבטן. לאט־לאט הם דחקו את היהודים והשתלטו על כל מוסדות החינוך. אפשר לשאת כמות מסוימת של זרים. גם בשכונה הזו כל הזמן היו זרים. היו לי פה בבניין חברים ניגרים ממש טובים. אפשר להחזיק בכל כיתה כמה ילדים מתרבות אחרת, אפילו כאלה עם אלימות ובעיות התנהגות. אבל ברגע שהם הופכים להיות 30% - כל היהודים בורחים.
"בסופו של דבר, מדובר בילדים חסרי מעמד. כילדים הם מקבלים הרבה זכויות, אבל כמבוגרים אין להם עתיד כאן. עד גיל 18 הם מקבלים חינוך חינם, רבים מהם בחינוך מיוחד, וזה עולה למדינה הון. יש גם הרבה נשים במקלטים לנשים מוכות. הרבה גברים נוטשים. הם לוקחים את המענק של המדינה ועוזבים, משאירים את האישה והילדים. הילדים האלה די נטושים. הם גדלים עם אמא בלבד, שעובדת קשה ובדרך כלל עם אפס סמכות הורית, ולכן הם מסתובבים ברחובות".
כבר לא רק בשכונה
על SSQ התחילו לשמוע לפני כשלוש שנים. בהתחלה בעיקר כגרפיטי על הקיר, ובהמשך בחשבון טיקטוק חצוף שמעודד ונדליזם ואלימות, שגם השבוע התפאר בכתבות שיצאו על הכנופיה, שאותן ריכזו בסרטון אחד שבסופו הוצגה פז בבגדי ליצן. "התחלנו לעקוב אחרי החשבון הזה. זה התפתח לאט. בהתחלה היו מעשי ונדליזם על רכבים, וזה עבר לפריצות ולמעשי אלימות כלפי ילדים. הסיפור הקשה הראשון היה לפני שנתיים, עם בחור צרפתי שנדקר ברוטשילד. הוא העיר להם משהו, והם דקרו אותו ופגעו לו בעמוד השדרה. אחר כך היו תקיפות של בנות בעזריאלי. זה התחיל לעשות רעש, כי זה כבר לא היה בדרום תל אביב. המשטרה ביקשה מאיתנו עזרה לזהות אותם".
אבל דווקא מעצרם של חלק מחברי הכנופיה הפך אותם לעבריינים מדופלמים. "קחי, למשל, שניים מהנערים שנעצרו רגע לפני החיסול. הם לומדים בחולון בבית ספר לחינוך מיוחד, על רקע בעיות התנהגות. הם נעצרו פה בשכונת שפירא על שוד אלים. הם היו עצורים באופק, ושם חברו לארגוני פשע. הם שוחררו למעצר בית - המשטרה לא שמרה על מעצר הבית. כשאני הייתי במעצר בית, המשטרה התייצבה פה שלוש פעמים ביום. הם הפרו את מעצר הבית והלכו לעשות את החיסול הזה. כרגע עצורים 20 חברי כנופיה. גם אם יכניסו לכלא 200 - במקומם יבואו אלפים".
כמה ילדי מסתננים יש בארץ?
"אין מספרים רשמיים. אנחנו מדברים על כ־15 אלף ילדים. עיריית תל אביב כבר 15 שנה אומרת 7,000, וזה אומר שהיא משקרת. המסה הגדולה של הילדים שנולדו כאן רק מתחילה להתקרב לגיל הנעורים. בתוך שנה-שנתיים יהיו כאן המוני המונים של ילדים בגילי 16-10".
מה עיריית תל אביב עושה כדי לטפל בבעיה?
"עכשיו בנו להם מתנ"ס, ממש כאן לידי, בניין מפואר של שלוש קומות. בתקווה, לפי תפיסת העולם של חולדאי, שאם נשקיע בהם אולי הם לא יבעירו את רוטשילד. המתנ"ס התחיל לעבוד ממש השבוע. העירייה יוצאת מתוך נקודת הנחה שהם כאן, שאי אפשר לגרש אותם, ולכן צריך לתת להם את המקסימום שאנחנו יכולים, כדי שייצאו ילדים פחות בעייתיים. אבל זו אותה קונספציה ידועה. בסופו של דבר הם ישרפו את רוטשילד, כמו שבצרפת שורפים את פריז.
"ההגירה היא האויב מספר אחת של העולם המערבי היום. ההגירה תחריב את העולם המערבי. בסופו של דבר, אף מדינה במערב לא מצליחה להתמודד עם זה - וישראל לא יוצאת דופן. זה לא שזה קורה אצלנו כי הם לא קיבלו מעמד, או כי שפי פז מפרסמת תמונות שלהם ומציקה להם. זה מה שקורה בדור השני של מהגרים, אפילו במקומות שבהם הם רצויים ומקבלים מעמד.
"מבחינתנו יש פה בעיה לאומית, של הזהות היהודית של המדינה, ובעיה מקומית של פשיעה. כולם מסכימים - מהשמאל ועד הימין - שיש בעיה קשה מאוד של פשיעה. למרות שאני ימין, יש לי ביקורת חריפה על ממשלות הימין, שכבר שנים לא עושות כלום. אני כן יכולה לומר שתחת ממשלת ימין, אחרי שגירוש כולל נכשל, מתקיים גירוש שקט, שבו מעודדים אנשים, ובעיקר משפחות, לקבל מענק ולעזוב מרצון. הרוב עוברים לקנדה".
מה את היית עושה אחרת?
"אני הייתי לוקחת מהם כל זכות אפשרית וממררת להם את החיים בכל דרך חוקית אפשרית. הייתי נותנת להם מינימום מוסדות חינוך, ומבהירה להם בצורה חד־משמעית - לעולם לא תקבלו כאן מעמד, לעולם לא יהיה לכם פה טוב. במקביל, הייתי מעודדת הגירה מרצון, ולא גירוש בכפייה. הם מתלוננים על זה שאין לילדים שלהם עתיד. שגם אם הם עושים בגרות, הם לא יכולים ללמוד אף מקצוע שדורש רישיון, כי אין להם מעמד חוקי. אין להם באמת עתיד כאן.
"צריך להודות שחלקם ילדים טובים וחכמים. ישבתי עם בנט כשהיה שר החינוך, וגם עם יואב קיש, ואמרתי להם שצריך לעשות מהפכה בחינוך שלהם. לא לחנך אותם כישראלים, אלא לחנך אותם כדור הבא של מנהיגי אפריקה. לעורר בהם גאווה לאומית אפריקנית, ולתת להם כלים שאיתם יוכלו לחזור הביתה לארצות המוצא שלהם ולהוביל שם שינוי. מצידי להקים מפעלים ובתי ספר באריתריאה. אין לי בעיה להשקיע במדינות הללו שזקוקות לעזרה - אבל למה לתת להם להמשיך לגדול כאן כסוג של עבדים תחת שנאה ולהיות שוטפי כלים?
"מה שקורה כעת זה שהכל על חשבוננו, תושבי דרום תל אביב. אנחנו הערוגות שבתוכן שתלו, בלי לשאול אותנו, יבלית, דרדרים וקוצים. מה שאני מבקשת זה משהו פשוט מאוד: אני רוצה לצאת מהבית ולראות יהודים. להרגיש שאני חיה במדינת הלאום של העם היהודי. לצאת מהבית בלי לפחד ובלי שיזרקו עלי אבנים".
בלי עתיד, בלי תקווה
מביתה של פז אנחנו יוצאים להסתובב קצת ברחובות, מחפשים נערים זרים שיסכימו לשוחח איתנו. בגינה הציבורית ילדים אפריקנים משחקים במתקנים. בני נוער משחקים במגרש שליד מבנה שבט הצופים, שבט "איתן". כמה נערות רוקדות ריקוד סוער. "יש תחרות ריקודים בין הגדודים, אנחנו עושות חזרות", מסבירה רבקה בת ה־14, שחולמת להיות רקדנית. היא נולדה בארץ להורים שהיגרו מגאנה. על כנופיית SSQ היא לא שמעה. "אני לא יודעת מה זה. אני מרגישה פה בטוח, כמו בית שני. לא פגשתי אלימות". חברה שלה, שגם הוריה מגאנה, דווקא שמעה על הכנופיה. "הם עושים הרבה בלגן, גונבים, מרביצים, מטרידים אנשים. אני לא אלך פה לבד בלילה".
מהגינה בשכונת שפירא אנחנו יוצאים לסיבוב ארוך - בתחנה המרכזית, בגינת לוינסקי, בשוק, בשכונת נווה צדק ובסלמה. פה ושם כתובת של SSQ על דלתות חנות או על קיר, אבל חברי הכנופיה עצמה ירדו למחתרת. השיטוט מזכיר חוויה של סיור בארץ זרה, ולא בעיר העברית הראשונה, אבל אף אחד לא מעז לתקוף אותנו, רק דורשים בתוקף לא לצלם.
לעת ערב, אנחנו שוב חוזרים לגינה בשכונת שפירא. הילדים הקטנים כבר התפזרו לבתיהם, אבל בני הנוער אינם. שתי נשים ישראליות מטיילות עם תינוקת כבת שנה בעגלה. הן לא רוצות להזדהות בשמן, אבל הן מוכנות לדבר. אחת מהן גרה בשכונה כבר עשר שנים, השנייה 15. "מטריד שאלה ילדים שאין להם עתיד, שבגיל 18 אין להם מעמד. אין להם בשביל מה להתאמץ בבית הספר, אין להם דוגמה של השכלה בבית. המסגרות לא נותנות להם מענה, וארגוני פשע מנצלים את זה", אומרת אחת מהן.
השתיים מספרות שברוב הגנים ובתי הספר היסודיים יש הפרדה בין הזרים לישראלים. "יש תיכון אחד שהוא פיילוט ראשון שבו יש שליש זרים ושני שלישים ישראלים - אבל ביסודי אין ערבוב. המשמעות היא שאין מי שיאזן. שבכיתה אחת יש 30 ילדים מתקשים, שהם דור ראשון לאוריינות, וההורים שלהם לא יכולים לעזור להם. זה כאילו ממש חיפשו את המתכון לדרדר את הילדים", אומרת השנייה.
למה עברתן לגור כאן?
"רצינו לגור בתל אביב במקום נעים ולא יקר. מאוד קהילתי כאן, ואנחנו אוהבות את הגיוון האנושי. רוב הילדים וגם הנוער הם אחלה. רוב הילדים האריתריאים הם ילדים טובים, ששומרים על האחים הקטנים שלהם, עושים קניות, מלווים את ההורים בסידורים. אבל יש את אלה שמתמגנטים לפשע - וצריך לטפל בזה".
יש ישראלים שעוזבים את השכונה?
"כן. יש לנו ארבעה זוגות חברים מהשכונה שעזבו את הארץ בשנתיים האחרונות. לנו טוב כאן, אנחנו לא שוקלים לעזוב".
מה שלמדו באירופה
"הנתונים לגבי מספר ילדי מסתננים הם דינמיים, מאחר שיש מצד אחד יציאה, בעיקר לקנדה, ומצד שני גידול טבעי", אומר עו"ד יונתן יעקובוביץ', מנהל המרכז למדיניות הגירה ישראלית. "הריבוי הטבעי הוא מאוד גבוה בגלל המאפיינים הדמוגרפיים של האוכלוסייה. מדובר באוכלוסייה שכולה צעירה ובגיל הפריון, לכן קצב הריבוי מאוד גבוה. אנחנו יודעים לומר שב־2014, אחד מכל תשעה ילדים שנולדו היה זר. הרוב אריתריאים. מאז זה נמשך, אך הקצב קצת ירד. שיעור הילודה הוא בין 700 ל־1,000 ילדים זרים בשנה, אך במקביל יש יציאה מהארץ של כ־1,000 ילדים בשנה, לכן בסך הכל מספר ילדי המסתננים נע בין 8,000 ל־10,000".
יעקובוביץ' מסביר שיש מתח מובנה בין קליטה לבין מדיניות הגירה, ושקשה מאוד למצוא את האיזון הנכון, כי כדי למנוע פשיעה צריך לעודד קליטה, אבל כדי לעודד הגירה צריך להימנע מקליטה. "בעולם יש תופעה מוכרת, שבה הדור הראשון של המהגרים יודע מאיפה הוא בא ומעריך את השדרוג ברמת החיים, כי הוא הגיע ממדינת עולם שלישי. אבל הנוער שנולד במדינה הקולטת, בצרפת או בשבדיה, לא משווה את איכות חייו לבני המשפחה שנותרו בארץ המוצא. הם חיים בתסכול, כי הם הרבה יותר עניים מהסביבה שלהם.
"אריתריאים בולטים בזה מאוד. הם בעשירון התחתון בכל מדינות אירופה. אנחנו רואים שבאירופה, שבה משקיעים הון עתק בקליטה, זה לא עובד. גם פה בישראל משקיעים לא מעט, בעיקר בחינוך חינם, שזה 30 אלף שקלים לילד בכל שנה. חצי מילדי המסתננים מאובחנים כחינוך מיוחד, רבים מהם לומדים בגני שפה, ואחרים סתם מוזנחים וסובלים מהיעדר דמות אב. מחקרים מוכחים שמה שהכי משפיע על עבריינות נוער זה היעדר דמות אב במשפחה. יותר משליש מהקהילה האריתריאית הם ילדים שגדלים בלי דמות אב. האב פשוט קם ועזב את הארץ. זו אוכלוסייה שמועדת מלכתחילה".
מהם בעצם המעמד המשפטי והזכויות של הילדים?
"המעמד המשפטי שלהם הוא של מסתננים, כמו של ההורים שלהם. יש להם רישיון שהייה זמני עד לגירוש, ויש להם אפשרות לקבל אזרחות במדינת המוצא של ההורים. הזכויות של הילדים הן בעיקר בחינוך. היתה החלטת ממשלה לסבסד מעונות. לכן כיום כל אריתריאי שמתקבל למוסד מסובסד מקבל מעון במחיר יותר נמוך מאזרחים ישראלים. מעבר לזה, יש חינוך חינם מגיל 3, וזה עולה למדינה הרבה מאוד כסף.
"מבחינת בריאות הם זכאים לטיפת חלב בחינם, ויש הסדר עם קופת חולים מאוחדת שההורים משלמים עד 200 שקלים לכל הילדים. זה אומר השתתפות עצמית שהיא כמעט בדיחה - כלומר, בפועל יש כמעט ביטוח בריאות חינם לילדים. האימהות העובדות זכאיות לחופשת לידה ולמענק לידה. במקרים חריגים, שהם רבים ביחס לאוכלוסייה הכללית, גם הרווחה מעורבת בליווי משפחות מסתננים. אז אפשר לומר שיש להם את רוב הזכויות הסוציאליות".
מה יקרה בעתיד?
"אם במדינות אירופה השקיעו הון בצורה נדיבה וזה התפוצץ להם בפנים - אז פה הולך להיות אירוע הרבה־הרבה יותר גרוע, כי הם יודעים שהם לא רצויים. הם רואים את שפי ואת יונתן מדברים בתקשורת, והם יכולים לומר, ובצדק, שהחברה הישראלית לא רצתה לקלוט אותם. המדינה חייבת לשנס מותניים ולצמצם את היקף האוכלוסייה. צריך גם לדעת שהאירוע לא מתוחם, כי עדיין יש הסתננות דרך ירדן. ככל שיעבור מסר שמדינת ישראל הרימה ידיים ומוכנה לקלוט מסתננים - הגל מירדן ילך ויגדל.
"בקרוב הולך להיות דיון בבג"ץ על בקשות מקלט של אריתריאים. אנחנו מצטרפים לדיון כידידי בית משפט. אם יפסקו לטובתם, האריתריאים יקבלו מעמד וגם יוכלו להביא לכאן את בני משפחתם. זה יהיה אסון לחברה בישראל, שלא מעוניינת לקלוט אותם פה. זה גם עושה נזק לילדים. בסוף הם מנותקים מהתרבות ומהעם שלהם, ומרגישים דחויים על ידי החברה הקולטת. זה מתכון לפיצוץ. הפשיעה שאנחנו רואים כעת - אלה רק החלוצים לפני המחנה. המסה הגדולה של ילדי המסתננים כרגע בגילי יסודי וחטיבת ביניים. כשהם יגיעו לגיל 16 יגיע האסון האמיתי. מה שאנחנו רואים כעת, ה־SSQ, אלה רק סימנים מקדימים. הזרזיף שלפני השיטפון".
yifater1@gmail.com