מדי פעם נבחר אי שם בעולם מנהיג שאוהב את ישראל. אדם כזה הוא בחזקת סוס במתנה, ומטבע הדברים יהיה מי שיבדוק לו את השיניים ויאבחן: מדובר בימין קיצוני, והימין הקיצוני מסוכן. ז'איר בולסונארו נבחר בברזיל? מייד יכריזו הכותרות כאן: "ז'איר בולסונארו, המועמד הפופוליסטי שהביע תמיכה בדיקטטורה הצבאית ובחיסול אויביו הפוליטיים, קיבל כ־55% מהקולות" - "הארץ"; "איש הימין הקיצוני יציל את כלכלת ברזיל?" - "דה מארקר"; "איש הימין הקיצוני ז'איר בולסונארו, שנבחר הלילה לנשיא ברזיל, כרת ברית עם האוונגליסטים. הוא רוצה לשלוט 'לפי התנ"ך' ומבטיח לתת נשק לאזרחים - והגנה לשוטרים שהורגים" - ynet.
בולסונארו הבטיח עם בחירתו להעביר את שגרירות ברזיל לירושלים, אשתו התייצבה בקלפי עטופה בדגל ישראל. כל האהבה הזו יכולה להטריד את מי שמוטרד מאהבת ישראל. למרבה המזל, בשנת 2020 בית המשפט העליון של המדינה אישר לפתוח בחקירה נגדו ואסר עליו לעסוק בפוליטיקה עד 2030. במקומו נבחר לולה דה סילבה, זה האשים את ישראל בפברואר 2024 כי היא מבצעת רצח עם בעזה.
טיפול דומה קיבל ויקטור אורבן מהונגריה, שמקפיד להצביע נגד כל החלטה בגנות ישראל באיחוד האירופי. "ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן ביצע הפיכה משטרית באמצעות שורה של צעדים, ובראשם שינויים במערכת המשפט ופגיעה בזכויות נשים ובחופש האקדמי. כעת, ישראל עלולה ללכת בדרך דומה", פירש והזהיר "כלכליסט"; ד"ר גדי טאוב פוטר מ"הארץ" בגלל קשריו עם מכללה הונגרית, "שעל פי הידוע לנו היא מוסד שתומך ומקורב לוויקטור אורבן ומעלה על נס את הערכים שאנחנו ב'הארץ' חושבים שהם מסוכנים ומאיימים על הדמוקרטיה" - כתב העורך.
ממילא רוב ארגוני השמאל זוכים למימון אירופי נדיב. אירופה, שהקיאה והשמידה את יהודיה, נחשבת עדיין למגדלור מוסרי
לא שחסרים מנהיגים ימניים שיחסם לישראל מפוקפק. ברוך השם, יש מספיק אנטישמים לכולם, אבל איכשהו אהבת ישראל בגויים מעוררת בישראלים מסוימים תחושת גועל. מה כבר יש לאהוב בנו?
הרי אנחנו מפרגנים בנדיבות למנהיגים שמתייחסים אלינו בריחוק צונן, כמו ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר: "האיש שבנה לעצמו שם של אביר זכויות אדם, התנגד לברקזיט, הפך את הלייבור ממפלגה בעלת גוון אנטישמי לתקווה הגדולה של בריטניה, תומך בישראל ואוהד מושבע של ארסנל" - התפעלו ב"כאן" עם בחירתו. מאז הספיק סטארמר להשעות את רישיונות ייצוא הנשק לישראל, הסיר את התנגדות הממשלה הקודמת לצווי המעצר נגד נתניהו שהוציאו בהאג, והשבוע הטיל סנקציות על השרים סמוטריץ' ובן גביר. אכן אביר, אבל לא לטובתנו.
מקרה מביך במיוחד של אהבת ישראל הוא נשיא ארגנטינה חאבייר מיליי. האיש אפילו שקל להתגייר, מצא רב לשוחח איתו - ואחר כך מינה אותו לשגריר ארגנטינה בישראל, וביקר כמה פעמים בציון הרבי מליובאוויטש בניו יורק. כל אלה הניבו כותרת מודאגת ב־ynet: "תמיכתו של הנשיא מיליי ביהדות ובישראל מעוררת חשש בקרב יהודי ארגנטינה".
מיליי אוהב את ישראל ואת היהדות. את השמאל - פחות. בראיון תוסס משנת 2023 אמר למראיינת ההמומה: "אתה לא יכול לתת לשמאלני מחורבן מילימטר. הם חרא. אם אתה חושב אחרת מהם, הם יחסלו אותך. אתה לא יכול לתת לשמאלני מילימטר. אם אתה נותן לו מילימטר, הוא משתמש בזה נגדך. אתה לא יכול לנהל משא ומתן עם החרא הזה, כי הם הולכים להשתמש בזה להרוס אותך". פלא שהשמאל העולמי לא מחזיר לו אהבה?
הסלידה התקשורתית ממנהיגים פרו־ישראלים משקפת תסביך יהודי מוכר. לאנטישמיות התרגלנו. היא בדנ"א הקולקטיבי. והתרגלנו גם למה שאפשר לכנות בנימוס מוגזם "ביקורת עצמית" שנפוצה בקרב חוגים אינטלקטואליים מסוימים, ששואבים תחושת עליונות מוסרית מהיותם מקובלים על ידי הישות המדומיינת שנקראת "הקהילה הבינלאומית". זו ניחנה ביכולת להבחין בינם לבין היהודים הלא נכונים. כדי לשמר את הבידול בינם לבין בני עמם הנחותים מהם הם משמיעים ביקורת נגד ישראל בכל מקום ובכל זמן, כולל בזמן המלחמה הנוכחית, והביקורת, איכשהו, מתיישבת ברובה עם אנטישמיות ועוינות כלפי ישראל ומנהיגיה הנבחרים, לצד אהדה לסבלם של העזתים - שעדיין מסרבים להיכנע ועדיין מסרבים להחזיר את החטופים.
הישראלי שחי בשלום עם הבחנת ה"יודונאצים" של ישעיהו ליבוביץ יחיה בשלום כאשר האנטישמיות הממוסדת מצטרפת למאבקו נגד ממשלת ימין ונגד מתנחלים. באיזו עליצות הצטרפו לקמפיין השקרי - ביוזמה אירופית - של "אלימות המתנחלים". ממילא רוב ארגוני השמאל זוכים למימון אירופי נדיב. אירופה, שהקיאה והשמידה את יהודיה, נחשבת עדיין למגדלור מוסרי.
מיליי ביקר השבוע בישראל ומיהר להתייצב בכותל כשהוא חבוש כיפה שעליה רקום שמו בעברית. הוא לא שכח להשמיע הצהרות תמיכה נחרצת בישראל ובמלחמתה בחמאס. מיליי מייצג שכבה מצומצמת של מנהיגים שעדיין לא איבדו את היכולת להבחין בין טוב לרע, ושעדיין מכירים בעדיפותה של הלאומיות על פני ממשלות גלובליות של פקידים עם רעיונות גדולים ואלקטורט קטן. ישראל היא ראש החץ של התנועה הזאת, כיוון שבניגוד למדינות כמו ברזיל, הונגריה או ארגנטינה, חיינו תלויים ביכולתנו להגן על הלאומיות הזו.
יחד עם מיליי עשתה את דרכה לכאן גם גרטה תונברג, ביאכטה פרו־חמאסית. כאשר דגמנה כילדה את המצאת משבר האקלים - גם כאן הצטרפו לחגיגה. הצגה בשם "גרטה" נכנסה לסל התרבות. ספרי ילדים על חייה תורגמו לעברית. אדם שקול בדעתו היה מהסס להכתיר ילדה מוזרה בת 12 בתור מושיעת האנושות או האקלים, והאדם הזה היה צודק. אבל היצר הפרוגרסיבי להצטרף לטרנדים פופולריים בקרב האליטות המערביות גבר על שיקולי זהירות בסיסיים.
הילדה הלוחמת הפכה למישהי שלא יודעת לעשות שום דבר, חוץ מלהפגין, ובשנה האחרונה ישראל היא מטרתה הקדושה. לאחר שנתפסה עם חבריה למשט, הקרינו לה את סרטון הזוועות מ־7 באוקטובר. היא סירבה לצפות בו. הייתכן שדעותיה בנוגע לאקלים מוצדקות כמו עמדותיה בנוגע לישראל? אכן דילמה לכל מי שקנה את הספר שלה לילדיו ובתי ספר ששלחו כיתות שלמות כדי לשמוע הבלים מומחזים על גבורתה של גרטה ומלחמתה בפליטות הפחמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו