מה יהיה כאן אחרי שננצח את חמאס?

שוב ושוב דוחה חמאס את ההצעות השונות המונחות על שולחן המשא ומתן. לא מצרים, לא קטאר, לא ארה"ב. אף אחד לא מצליח לשכנע את חמאס להחזיר את אחרוני החטופים ולסיים את המלחמה. העקשנות הזו מעוררת תמיהה. האם אינם מבינים כי בכל יום שעובר חורבנם מתעצם? טעות תהיה לחפש היגיון במנגנון קבלת החלטות של ארגון טרור, שבמהותו הוא גוף שלא פועל בכלים רציונליים.

עקשנות חמאס מזכירה את זו של פרעה המסרב לשלח את בני ישראל, וחוטף עוד ועוד מכות, עד לטביעתו בים סוף. על ההתנהלות של פרעה נאמר במקרא כי האל הכביד את ליבו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (שמות י, א). פסוקים דומים מתארים את הקשיית הלב של פרעה וחיזוק ליבו על ידי האל, כאילו נכפתה עליו סרבנותו מלמעלה.

רבות התעסקו חכמי ישראל בשאלה, כיצד ייתכן שאלוהים מנע את הבחירה החופשית של פרעה, בחירה שלכאורה נתונה בידי כל אדם והיא כלל יסוד באמונה. אחת ההנמקות מציעה כי מדובר בסיטואציות חריגות ,שבהן לכאורה נשללת הבחירה החופשית ממי ששקע בתוך מעשיו הרעים. כתוצאה מבחירה קיצונית ועיקשת ברוע נוצרת דינמיקה של נפילה לתהום הרוע, בלי חבל הצלה לטפס החוצה.

הנחישות של חמאס מתישה ומאריכה את המלחמה ואת הסבל שלנו ושל תושבי רצועת עזה, אך בדיעבד יש בה ברכה. אם חמאס היה מקבל הצעות קודמות שהיו מונחות על השולחן, ישראל היתה משלימה בלית ברירה עם מציאות של חצי עבודה שבוצעה בעזה ומוצאת את עצמה מתמודדת קרוב לוודאי עם טבח נוסף בעוד כעשר שנים. עקשנות חמאס היא זו שבסוף תוביל להשמדתו המוחלטת.

בפועל, חמאס מרשה לעצמו להמשיך להתנגד להצעות המונחות על השולחן, מפני שתחת שלטון הטרור שלו שבויים לא רק 58 ישראלים, אלא גם שני מיליון תושבי רצועת עזה. הוא אינו מחשיב את דעת הציבור העזתי, אין בו רחמים לסבל שעובר על עמו שלו. להפך - הוא סוחר בדם וברעב ליצירת דעת קהל אוהדת. הדרך להכניע את חמאס, אם כן, היא להחזיר למיליוני העזתים את הבחירה החופשית. כל זמן שהעזתי הפשוט חייב להיכנע בפני חמאס כדי לקבל מזון, כל זמן שהעזתי הממוצע חייב לעבוד בחפירת מנהרות כדי להרוויח כסף - המלחמה לא תוכרע.

בחירה חופשית, במגבלות

הימים האחרונים הם ימים של תפנית, מפני שהבחירה החופשית של העזתים הולכת ומתגלה מחדש. חמאס עשה כל מה שאפשר, כולל ירי בנשק חי, מלחמת הפחדות והפצת תעמולה שקרית, כדי למנוע מהאזרחים לקבל מזון שלא באמצעותו. הוא כשל. המוני עזתים בחרו אחרת והגיעו לעמדות החלוקה, ומיליוני מנות מזון נמסרו לאוכלוסייה העזתית שלא דרך חמאס.

השבוע התרחש עוד צעד חשוב. יאסר אבו שבאב, מי ששותף באבטחת חלוקת המזון, קרא לעזתים לבוא להתגורר במזרח רפיח, באזור שנמצא בשליטה ביטחונית ישראלית ובחסות המיליציות המקומיות שלו. בסרטון שהפיץ ניתן לראות אוהלים חדשים הממתינים לבאים, וכן הבטחה לחלוקה סדירה של מזון ותרופות. מעניין יהיה לראות כמה עזתים ינצלו את יכולת הבחירה החופשית החדשה שנפתחה להם ויעברו לחיות באותם תאי שטח מטוהרים, שאינם בשליטת חמאס. אני משערת שרבים־רבים. וככל שנאיץ את התהליך, כך נזרז את כניעת חמאס.

עם זאת, כדי לא לשגות באשליות שווא, חשוב לומר כאן את הברור מאליו: העזתי הממוצע הוא־הוא זה שבחר בשלטון חמאס. הוא זה שעלז ושמח על רצח יהודים ועל חטיפת נשים וילדים. אם נאפשר לו שוב בחירה חופשית מוחלטת, יש סיכוי גבוה שיבחר לרצוח יהודים. לכן השחרור של העזתים מחמאס חייב להיות בשליטה ביטחונית ישראלית מלאה. את הניסויים שלנו בחיי אדם כבר ערכנו באוסלו. אז יצאנו מהשטח והשארנו לכאורה חופש מוחלט לעזתים, חופש שגלש מהר מאוד לכאוס ולממלכת טרור.

אטומים לקולות

לצד הכבדת הלב של חמאס, אפשר להצביע גם על הכבדת הלב שלנו, הישראלים, שהפילה ומפילה עלינו עיוורון. אותה הכבדת לב היתה המצע שעליו גדלה פרא הקונספציה. המערכת המודיעינית כשלה לפני 50 שנה במלחמת יום הכיפורים, וקרסה שוב במלחמת חרבות ברזל. הכישלון המודיעיני נבע מהכבדת לב של בכירים בצבא ובשב"כ, שהשנים והוותק ניפחו את גאוותם עד כדי כך שלא היו מסוגלים להקשיב ולכבד את הקולות הזוטרים, שהזהירו מפני העומד להתרחש. אותם בכירים היו שקועים בתודעת "האויב מורתע" גם מתוך תפיסת עולם מערבית המנותקת מהתרבות המזרח־תיכונית, כזו שחושבת ששקט אפשר לקנות בכסף.

אבל הכבדת הלב הגדולה והמעיקה מכולם אינה רק של בכירים ומנהיגים, אלא של כל אחד ואחת מאתנו. זו היא הכבדת הלב שהובילה אותנו למחלוקת איומה לפני המלחמה, אשר ממשיכה לפלג אותנו גם כעת. לא הצלחנו להגיע לאיזון בין רשויות המדינה, באופן כזה שבו כל גוף מכבד את גבולות האחר ולא פולש אליהם. הרשות השופטת ממשיכה לנגוס במעמדה של הרשות המחוקקת בביטול חוקים, ואף בפסיקה בניגוד מחולט לחוק המפורש. במקביל, הרשות המייעצת ממשיכה בניסיון לשתק ולפגוע בסמכויות הרשות המבצעת.

לא השכלנו, אנחנו האזרחים, לנהל תרבות דיון וויכוח שיש בה הקשבה וכבוד. השיח, לדאבון הלב, רק הולך ומקצין. בדיוק כמו בהכבדת לב פרעה, נוצרת כאן דינמיקה שבה המחלוקת פתחה את פי התהום, ונראה כי אין חבל הצלה לטפס חזרה אל מסלול השפיות.

הניצחון המוחלט על חמאס יגיע במוקדם או במאוחר. לא קל יהיה להגיע אליו, אך הוא מובטח. אבל השאלה היא מה יהיה כאן אחר כך, ביום שאחרי. איך המלחמה הפנימית בינינו לא תמשיך להכביד את ליבנו, איך לא נקרוס לתוך עצמנו.