"הם שאלו אותי אם יש עוד מישהו ברכב. צעקתי 'כן! יש תינוק בתוך הבטן שלה!'"

חננאל גז יושב על הכיסא הנמוך בסוכת האבלים ונוגע מדי פעם בשני הצמידים שעל ידו. באחד נכתבו הדברים המצמררים "גז בן 1 צאלה - 14.5.25", תאריך המוות, תאריך הלידה. השני, צמיד קרוע למחצה, בצבע כחול, הוא הצמיד שאותו קיבל כשהובהל לביה"ח בילינסון באותו ערב נורא.
למה אתה לא מוריד את הצמיד מהערב של הפיגוע, אני שואל רגע לפני שאנו נפרדים. חננאל שותק ואז עונה תשובה טכנית. "אני לא יודע, פשוט אני גם ככה עם אותה חולצה כל הזמן אז אמרתי שאשאר עם הצמיד גם". שתיקה ארוכה נוספת, ואז הוא מודה בקול שבור: "יכול להיות שזה קשור לרגע האחרון שלי עם צאלה. אני רוצה להישאר מחובר אליה בדרך כלשהי".

בשעות הערב המאוחרות עשיתי את דרכי לסוכת האבלים של משפחת גז ביישוב ברוכין. "כאן הבית שלך", מבשר שלט ענק ביציאה מכביש 5, רק עשר דקות מראש העין ושלוש דקות מברוכין. שתי גדות לכביש 446, מצד אחד ברוכין הישראלית, מצד שני בורוקין הערבית, והטרקטורים שעושים שמות בגבעה שממנה ירה המחבל את הקליעים הרצחניים, משמשים חוצץ, לצד כמה ג'יפים צה"ליים.

בתוך היישוב שקט. כמה צעירים לבושים חולצות של יחידות צבאיות רצים על הכבישים הריקים וגן המשחקים בכניסה לרחוב נטוש, אחרי שעות ארוכות של שימוש של הילדים שכבר הלכו לישון. חרף השעה המאוחרת, סמוך לחצות הלילה, הבית של צאלה וחננאל מואר ועמוס מבקרים, שהגיעו מכל רחבי הארץ להשתתף בצער המשפחה.

שולחן שניצב ליד אחד הקירות עמוס תמונות של צאלה וצילומים של פוסטים שכתבה. "מודה לה' על שהוא מלווה אותי במסע הזה, לפגוש נשמות טהורות, ושהוא עוזר לי לעזור להן בלחיות את החיים בצורה טובה, בריאה, שמחה ומלאה יותר", כתבה. במחברת קטנה שנשאה את תמונתה נפרדו ממנה חברותיה ומטופליה: "החיוך שלך, העומק, האהבה, החום, ההתעניינות, החוכמה. אף פעם לא הרגשתי טיפה של גאווה, מתגעגעת כל כך".

בצד שיחקו שלושת הבנים - לביא (10), נהוראי (7) ואמיתי (6) בתמימות של ילדים. "אבא, החולצה של לביא קרועה לגמרי", דיווח אחד, בעוד האחר נתלה על אחיו הגדול בהתקוטטות מדומה. בכניסה לבית, בקופסה, ערימה גדולה של כיפות, עדות לאם הבנים שידעה את נפש ילדיה ואת העובדה שאובדן כיפות הוא עניין שבשגרה. על חננאל ישב לעיתים אמיתי הקטן, מתרפק עליו, מנהל משא ומתן קשוח על מספר העוגיות שיוכל לנשנש לפני שילך למיטה. והאבא נותן ונותן, איך לא ייתן כשחייהם של השלושה נשברו לרסיסים, גם אם עדיין אינם מבינים זאת?

מסביב לעולם - לשומרון

"מבחינתי, כבר בדייט השלישי שלנו ידעתי שאנחנו צריכים להתחתן", פותח חננאל. אביו היה רב קהילה, מוהל ושוחט ונדד בין מדינות שונות, והוא עצמו החליט בגיל 25 לעלות לארץ מניו יורק לבדו. הוריו, אגב, חזרו לישראל לפני כחצי שנה בלבד. "חשבתי שהיא מדהימה, התאהבתי בה ממש".

באוקטובר 2013, כשהוא בן 28 והיא בת 27, גילים מבוגרים יחסית למגזר הדתי, השניים נישאו ועברו להתגורר ביישוב חשמונאים. "בפורים היא רצתה להתחפש לליצנים, ואיכשהו עלינו על טרמפ שבו בני זוג שהתחפשו לגותים. זה היה מחזה מוזר למדי", הוא נזכר בערגה. לאחר מכן עברו לגבעת זאב, שבו התגוררו הוריה של צאלה. אחרי חמש שנים נוספות בשכונת גבעת מרדכי בירושלים, עברו לפני כשנתיים ליישוב ברוכין. "צאלה הכירה את המקום כי היא למדה באלקנה לתואר ראשון. באנו לשבת והתאהבתי בו.

"היא עבדה כמטפלת, ותוך כדי עסקה לא מעט במחול. זו היתה אהבת חייה, לרקוד וללמד ריקוד. היא למדה תואר של טיפול בתנועה ובמחול, ולקחה את זה למקום מאוד טיפולי". צאלה התמחתה בתחום הטראומה אצל נשים ונערות. לאחר הרצח התגלה עד כמה היתה אהובה וכמה תמיכה העניקה לאחרים.

"היא היתה עבורי השראה, אדם מיוחד עם כוחות נפש עצומים. היא לא פחדה מכאב, גם רגשי וגם פיזי. היא ידעה להכיל את הכאב, למרות שסבלה המון. תמיד ידעה להתייעץ עם אנשים, היה לה צמא ללמוד שלא נגמר. היא היתה אופטימית וכל הזמן רצתה לעזור לאנשים, להתחבר לכולם.

"מהסיבה הזו היה לה קשה מאוד לשמור על דיסטנס בטיפולים. היא היתה מספרת לי שלפעמים ממש רצתה לבכות עם המטופלים, שהתמודדו עם טראומות מאוד קשות. היא היתה אומרת לי 'המטופלת בוכה לי ואני כל כך רוצה לבכות איתה, ואני יודעת שזה לא יהיה טוב לטיפול, אני לא רוצה להזיק לה, שלא תראה אותי נכנסת לתוך המערבולת'. היא היתה מתאפקת, וברגע שהמטופלת היתה יוצאת היא היתה מתפרקת, בוכה את נשמתה, אוספת את עצמה מחדש - ומקבלת את המטופלת הבאה".

לאחר הפיגוע התברר כי התייחסה בפוסטים ובשיחות למצב הביטחוני המעורער בישראל. חננאל אומר כי הנושא לא עלה באופן משמעותי בשיחות שביניהם. התושבים ביישוב אומרים כי קודם לפיגוע הם חיו בקונספציה, שלפיו כפר בורוקין אינו עוין כמו כפרים אחרים באזור, תפיסה שהתנפצה לרסיסים בשבוע שעבר.

"היו פה בחודשים האחרונים כמה מקרים של ירי לעבר ישראלים (ככל הנראה בידי אותו מחבל, ח"ג), אבל היינו בטוחים שהצבא יטפל בזה. אתה חי בתקווה כזו, כאילו הכל בסדר, ואתה לא נותן לזה יותר מדי כובד ראש. כלומר, מסוכן בכל הארץ, ולצערנו זה קורה בכל הארץ".

"פתאום לייזר ירוק - ובום!"

בשעות הצהריים של אותו יום ארור הלכו חננאל וצאלה לרופאה, שליוותה אותה בהריונה המתקדם. חודשי ההיריון עם בנם הרביעי היו קשים מאוד וכללו שמירת היריון של כשלושה חודשים. היא אף היתה בכיסא גלגלים במשך כחודש וחצי. "היא לא רצתה להמשיך לסבול ככה, ולכן ביקשה להתחיל הליך שיזרז את הלידה ללא התערבות חיצונית".

הרופאה בדקה את צאלה ואמרה שהיא כבר החלה בשלבים המקדימים של הלידה, והציעה לנסוע יחד איתה לבית החולים. "זה הרתיע את צאלה, היא חשה שזה פתאומי מדי ורצתה שהלידה תהיה יותר טבעית". הרופאה השיבה שהיא נמצאת בביה"ח מאיר עד הבוקר, ושצאלה תוכל להגיע בכל שעה שתרצה.

צאלה התלבטה והתייעצה עם חברותיה במה שהפך להודעות הווטסאפ האחרונות שלה. בשעה תשע וחצי הודיעה לחננאל - יוצאים לבית החולים. חננאל הנרגש מיהר לשלוח הודעה למעסיקיו באולפנת עלי זהב, ביישוב הסמוך, שככל הנראה לא יגיע למחרת, והשניים התכוננו לצאת לדרך. בייביסיטר הוזמנה לשמור על הילדים הקטנים, ולאחר מכן אמורה היתה להגיע שכנה להישאר איתם בלילה.

חננאל העמיס מזוודה וכיסא תינוק לרכב, מתרגש מכך שהם צפויים לחזור עם תינוק חדש לביתם. חרף הלידה המתקרבת, צאלה התיישבה מאחורי ההגה, והשניים יצאו לדרך. "היא מאוד רצתה לנהוג כל הזמן, היא הרגישה שהכי בטוח ככה. מבחינתי אם זה מה שיעשה לה טוב - זה לא שינה לי".

הרכב המשפחתי חלף על כבישי היישוב הריקים, ליד גני הילדים, בסמוך לבתי השכנים, והחל בירידה לעבר שער היישוב. בכניסה ניצב שלט מואר שעליו איור של ארץ ישראל ובו תפילת הדרך. בכיכר, שנקראת על שם בן היישוב שנהרג בתאונה במקום שבועות לפני חתונתו, הם פנו שמאלה. חננאל התרווח בכיסאו, מוכן לנסיעה בת חצי שעה. מולם ניבטו באפלה בשני צידי הכביש מבתרים. לפתע הבליח אור ירוק מתוך החשיכה - ואז הוא שמע את הפיצוץ.

"כמה מטרים אחרי שהתחלנו את הנסיעה מהיישוב ראיתי פתאום לייזר ירוק. הוא הסתובב בעיגולים באוויר, התמקם ישר עלינו ואז היה בום. ראיתי חור מולי בשמשה והרגשתי הדף ורסיסים שפוגעים בי". חננאל, שכנער עבר קורס חובשים בניו יורק, לא איבד את העשתונות, אך בתחילה חשב שכלום לא התרחש. "ראיתי שהרכב ממשיך לנסוע באותה המהירות וחשבתי שאולי הכל בסדר. שאלתי את צאלה 'את בסדר?' אבל היא לא הגיבה, ואז ראיתי שהיא ממש מדממת".

חננאל ההמום הבין בשבריר שנייה שכלום לא בסדר, אבל הרכב ממשיך לדהור קדימה. "הרכב התחיל להידרדר לנתיב הנגדי ובעוד רגע אנחנו מתהפכים בצד שמאל. הבנתי שאני חייב להשתלט על ההגה. משכתי את הרכב ימינה וקפצתי עם הרגל השמאלית על הברקס. הוצאתי את הטלפון, התקשרתי למוקד הביטחון, דיווחתי שירו בצוואר ובחזה של צאלה ושצריך דחוף שיגיעו. ותוך כדי אני מתחיל ללחוץ על האזור שמדמם באופן קשה מאוד".

הוא ניסה להשתלט על רגשותיו ולהישאר קר רוח. "התגובה הראשונית בפעולות עזרה ראשונה היא להישאר בראש קר, לא לערבב רגשות. זה עזר לי לנסות להשתלט על המצב כמה שיכולתי". חננאל, שגדל בארה"ב, הניח שכוחות הביטחון יגיעו במהירות, כפי שמתרחש בתוך עיר, אך היישובים הסמוכים היו במרחק של כמה דקות נסיעה ולאמבולנסים, לתחושתו, לקח נצח להגיע. "לא ידעתי שייקח להם כמה דקות להגיע. חשבתי שזה יהיה מיידי".

מולו עבר רכב ישראלי, אך זה לא עצר מכיוון שחשש שהמחבל עדיין בשטח. מאוחר יותר יתברר כי הנהג עצר בהמשך הכביש ועצר את התנועה כדי להגן על הנהגים. "כל שנייה עברה כמו נצח. דיברתי עם המוקד כל הזמן, צעקתי עליהם 'תבואו! תבואו! איפה אתם?' בדיעבד אני חושב על זה שהייתי פשוט צריך לנתק ולעשות טיפול מציל חיים, אולי לנתק את החגורות שלנו, להרים את בלם היד, לשים אורות מצוקה ולהוציא אותה מהרכב, לבצע הנשמה ולנסות לעצור את הדם".

אך גם חננאל יודע שההלקאה העצמית, גם אם היא מובנת וטבעית, אינה באמת נכונה. "זה היה מצב מאוד קיצוני. היה ברור כבר מהרגע הראשון שהיא לא איתנו. ניסיתי לא להיכנס לרגשות, לפעול מתוך המעט שאני יודע". את הפעולות עשה על אוטומט, פצוע בעצמו ובהלם נורא. "בדקה האחרונה, לפני שהם הגיעו, הרגשתי שהרגל שלי על הברקס כבר המון זמן והיא ממש רועדת, אבל בשום פנים ואופן לא התכוונתי להוריד אותה. מבחינתי זה היה אחד הדברים הכי חיוניים - א', להשתלט על הרגל. ב', להשתלט על הברקס. ג', להתקשר לעזרה. ד' לנסות לעצור את הדימום. אלו הדברים היחידים שעברו לי בראש".

"רצחו לי את האישה"

בשעה 22:02, חמש דקות לאחר ירי המחבל, הגיעו הכוחות הראשונים לזירה ומצאו את חננאל מנסה לעצור את הדם שפרץ מצווארה של צאלה. "יצאנו עם האמבולנס מהיישוב הסמוך והגענו במהירות למקום", סיפר פרמדיק מד"א ארז פוגל, לאחר הפיגוע. "ראינו בצד הכביש רכב פרטי עם סימני ירי. ברכב היתה נהגת, אישה בשנות ה־30 לחייה, כשהיא מחוסרת הכרה עם פציעות קשות מירי. במושב שליד הנהג היה גבר כבן 40 בהכרה מלאה, שגם הוא סבל מפצעי ירי. הוא ניסה לטפל בפצועה שלידו ולעצור לה דימומים".

"ממש צעקתי על הצוות שבא, 'איפה הייתם עד עכשיו? מה לקח לכם כל כך הרבה זמן?'" משחזר חננאל. "הרגשתי שאני יכול כבר להתפרק. הייתי מפוצץ באדרנלין, הרגשתי שהכל עובד כל כך לאט. הם שאלו אותי אם יש עוד מישהו ברכב וצעקתי 'כן! יש תינוק בתוך הבטן שלה!'"

חננאל, שנפצע מרסיסים, הוכנס לאמבולנס שעשה את דרכו לביה"ח בילינסון. כבר ברגע הראשון הבין בראשו כי הסיכויים להציל את רעייתו אפסיים, אך ליבו אמר אחרת. "חיכו לי בבית החולים 40 רופאים והתחילו לטפל בי. צעקתי עליהם, התפוצצתי, ואחד הרופאים אמר לי להירגע, שמטפלים בי. עניתי 'רצחו לי את האישה וככה אתה עונה?'"

איך ידעת שהיא נרצחה בשלב הזה?
"זה היה די ברור, אבל אתה לא רוצה להאמין שזה באמת קורה אז אתה אומר לעצמך שהם בטח ינסו להציל אותה. ברגע שהגעתי לפניה לבית החולים, הבנתי שהם עצרו את האמבולנס כדי לעשות לה החייאה. הייתי בסערה גדולה, אמרתי לעצמי 'איזה באסה, המחבלים הארורים רצחו את אשתי', כשבאותו הזמן איכשהו אני עם תקווה קלושה שאיכשהו יצילו אותה, למרות שהיא היתה בלי חמצן מלא זמן".

חננאל נלקח לחדר הניתוח בשביל להוציא את רסיסי הקליע שחדרו לגופו, ולאחר מכן נלקח לחדר ההתאוששות. "נכנס רופא והסביר לי שהם הצליחו להוציא את התינוק ואחרי החייאה ממושכת, כי לא היה לו בכלל חמצן בגוף, הם הצליחו לייצב את מצבו, אבל למרות שניסו במשך זמן רב - לא הצליחו להציל את צאלה, ולצערו היא נרצחה.

"למרות שידעתי כבר בראש שזה נכון, לא הצלחתי להאמין לו. שאלתי אותו עשר פעמים - אתה בטוח? מאה אחוז? מיליון אחוז? והוא אומר שוב ושוב כן, ואני מנסה להיאבק איכשהו, מתוך תקווה שאולי הוא ממציא איזה סיפור. מסביבי היו רופאים ועובדות סוציאליות, כנראה חשבו שאולי אתחיל להתפרק או לצעוק, אבל כמו בפרשת 'שמיני' שקראנו לפני כמה שבועות, שבה כתוב 'ויידום אהרן', אני שותק. אני סוג של מקבל את הגזירה".

בשורת האיוב על הירצחה של רעייתו האהובה, והעובדה שהלידה השמחה הפכה למאבק על חייו של התינוק הקטנטן, היכו בחננאל, אבל הוא ידע שיש משימה אחת שאיש לא יוכל למלא חוץ ממנו. מישהו צריך להודיע לילדים.

"נכנסתי הביתה עם כמה שכנים וישבתי איתם כשהם אכלו ארוחת בוקר. ניסיתי לזרז אותם, ואז עברנו לספה. הסברתי להם שלצערנו היה מחבל שירה על הרכב ואמא נפגעה מאוד, ירו על אמא. אמרתי שבסוף לא הצליחו להציל אותה, שהיא נרצחה ושהיא לא תחזור.

"הסתכלתי על השניים הקטנים כדי לקבל את התגובה הקשה, אבל מי שהתפרק זה לביא, הגדול. הוא אמר לי 'אבא, אני אתן את כל החיים שלי כדי שהיא תהיה'. השבתי לו שאם הוא ייתן את כל החיים - הוא לא יחיה, ובתגובה מאוד חמודה הוא אמר 'אז נעשה חצי־חצי, כדי שנמות באותו היום'. הוא בכה בזרועותיי ואמר שהוא לא יודע איך להתמודד עם זה. אמרתי לו 'אתה תתפרק ואני אחזיק אותך, ואני אתפרק ואתה תחזיק אותי. יחד נחזק אחד את השני'".

הפתרון: גירוש

מחוץ ליישוב, במקום שבו נורתה האש הקטלנית, ניצב שלט: "ברוכים הבאים ללשכת ראש המועצה". לאחר הפיגוע הקים ראש מועצת שומרון יוסי דגן לשכה זמנית במקום. בני המשפחה האבלה אף ישבו שבעה במשך כמה שעות במקום, בדרישה לפעול באגרסיביות נגד הטרור שהגיע מכפר בורוקין. רגעים לפני שיחתנו נפגש חננאל עם מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל יקי דולף, ועם קצינים נוספים מהאוגדה.

"יש בי כעס על מקבלי ההחלטות", הוא אומר, "הרי היו בעבר פיגועים, ראינו שזה קורה, אז למה אנחנו שאננים? למה אנחנו מחכים שיקרה הדבר הרע מכל כדי שנתחיל לפעול? יש כאן אנשים שמגדלים את הילדים שלהם בתרבות של רצח יהודים, ואנחנו צריכים לפעול כדי למנוע את זה".
המינימום, הוא אומר, הוא פעולה אגרסיבית ביותר כלפי כפרים כאלו, ובראשם כפר בורוקין. "אם הרופא אומר שיש לך סרטן והוא מתכוון להוציא שני אחוזים ממנו - אז אתה מטומטם אם אתה ממשיך להיות מטופל על ידי הרופא הזה. אם יש כפר שבו יש סרטן אתה מוציא את כל הסרטן, כדי להיות בטוח שלא יהיה עוד דבר כזה.

"על מי עובדים אלו שאומרים שהמחבל פעל בצורה עצמאית, וכל הכפר הם אנשים תמימים. לא, כולם באותו הראש, באותה הגישה. אם תיתן להם את האפשרות, הם כולם יבואו וירצחו את כולנו. תראה מה היה ב־7 באוקטובר, הם רקדו על הדם, צחקו ונהנו. אני לא קורא לחסל את כולם, להפך, אבל אסור לתת להם אפשרות להמשיך לממש את זמנם".

הפתרון האופטימלי, סובר חננאל, הוא פינוי של כפרים שמהם יצאו פיגועים. "כולם בעולם מתים על רילוקיישן - תעשו להם רילוקיישן מחוץ לישראל. כל כפר שיוצא ממנו מחבל - יפונה. יש מלא מדינות בעולם שכל כך אכפת להן מהזכויות של המחבלים, שייקחו אותם. אנחנו מאוד נשמח. שיעברו לסן פרנסיסקו או לגרמניה, ושיהיו להם אחלה חיים - בלעדינו.

"כבר לא מעניין אותי מהם. יש לנו ארץ אחת של יהודים ונעשה הכל כדי שנחיה כאן בשלום. אז נעשה מה שצריך, נצעק על ראש הממשלה, על הממשלה, על כולם, שיעשו כל מה שצריך כדי למנוע טרור. אמרו לי שלמחבל יש אישה וארבעה ילדים, הוא לא לבד באירוע הזה. יש כאן תרבות מאוד רעילה, ואסור לנו לאפשר דבר כזה, בשום מקום בישראל - צפון, דרום, מרכז, שומרון. אסור שזה יפגוש אותנו מול הבית.

"הצבא עושה מה שהממשלה אומרת לו לעשות, וכרגע זה לא מספיק בכלל. הממשלה מבקשת ממנו לחיות עם גוף מלא בסרטן, וזה לא הגיוני. אם לא תהיה כימותרפיה - לא יהיה כאן כלום. כרגע הממשלה מבקשת מאיתנו להקריב פראייר בכל פעם, והפעם אנחנו היינו הפראיירים התורנים. בכל פעם שיהיה מחבל שירצח מישהו אנחנו נפעל? זה לא הגיוני. אנחנו חייבים להתפכח, להבין שאנחנו סובלים מטרור כבר עשרות שנים. ראש הממשלה חייב להחליט שזה הסוף של התופעה הזו שנקראת טרור בתוך ישראל.

"השקרים האלו חייבים להפסיק. אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו אנשים טובים שמאמינים בדו־קיום, ובפועל אנחנו אטומים. למה שאאפשר לווירוס או לסרטן להמשיך לפעום בתוך הלב שלי ולהסתובב בכל הגוף שלי? אנחנו יורים לעצמנו בלב, כשאנחנו פועלים בצורה אופטימית ולא הגיונית בעליל. אסור לנו לאפשר לדבר הזה להימשך. המסר שלי לממשלה חד־משמעי - הגיעו מים עד נפש. לא ייתכן שבעזה אתם לוקחים אחריות וכאן לא. הרצח הזה לא היה צריך לקרות. אם לא נפעל כעת, נמשיך להירצח".

שם בלי ברית

שעות ספורות לאחר השיחה בינינו, יצא חננאל שוב לפגייה בביה"ח בילינסון, להיפגש עם הרופאים שהמשיכו להילחם על חיי בנו. "המצב רע מאוד, התינוק נמצא בין חיים למוות", הוא אומר. "הרופאים לא יודעים אם הוא יחיה, ואם כן - מה יהיה מצבו. המוח שלו לא קיבל חמצן הרבה מאוד זמן. אנחנו מחכים כדי להבין את ההשלכות. זה מצב שמצריך הרבה מאוד תפילות". ביום שלישי ניתן לתינוק בצעד חריג שם, אף שלא עבר ברית מילה - רביד חיים, השם שביקשה צאלה לקרוא לבנה.

למרות הפיגוע הנורא, חננאל לא מתכוון לעזוב את ברוכין. "זה המקום היחיד שאנחנו מרגישים בו בטוחים. סבתא שלי שרדה את השואה והגיעה לישראל, והיא אמרה שכאן לא נרגיש כאילו אנחנו יהודים מלוכלכים שאפשר לירוק עליהם, אבל בפועל זה מה שאנחנו עושים. אנחנו שוכחים מהר מדי מה מתרחש. אנשים מפיגועים קודמים הגיעו לכאן כדי לחזק אותי, אבל זה קצת מגוחך. בשבוע הבא אני אהיה הבא בתור כדי לחזק מישהו אחר שמצטרף למשפחת השכול. הבעיה אינה בברוכין, הבעיה היא בכל מדינת ישראל".

זרם המבקרים, שנמשך מתפילת שחרית בכל בוקר ועד חצות הלילה, לא מותיר זמן רב למחשבות. אלו מגיעות בשעות הקטנות של הלילה, מחזירות את חננאל ללילה הנורא ההוא ולהתמודדות המאתגרת בעתיד. "אני מתפרק בערבים, אחרי שאני משכיב את הילדים לישון. בתחילה יש שעות קשות, אבל בדרך כלל אני מצליח לישון בשעות האחרונות של הלילה".

ולאחר כל המסרים הקשים, מבקש חננאל להעביר מסר ברור של אופטימיות. "אני לא רוצה שאנשים יחשבו שצריך לראות רק את הצד השלילי. אני מבין שכולנו מפורקים, אבל צריך לחזק את עם ישראל ולראות את הטוב. במשך 11 שנים זכיתי להכיר ולחיות עם אישה מדהימה, ולהקים בית נאמן בישראל, וזה דבר אדיר, מתנה ענקית. אם נותנים לך מיליארד דולר ל־11 שנים ואז לוקחים אותו - אין לך זכות להתלונן. אנחנו פה ביחד, ולא ניתן לפיגוע הזה לפרק אותנו. לא ניתן להם לנצח אותנו".