"אנשים כבר מבינים לבד": הצרה של נשות הלוחמים החרדים

"משה לא נרגע. הוא היה חסר מנוחה", מתארת מרים פישר (31), חרדית ואם לשישה, את התהליך שעבר על בעלה עד שהחליט להתגייס לשירות קרבי בחטיבת חשמונאים. "הוא אדם שאוהב לעשות דברים גדולים למען עם ישראל. הנשמה שלו תמיד קוראת לו. 7 באוקטובר נתן לו בוקס ללב. הוא מייד התגייס לשלב ב', וכל הזמן בדק איך הוא יכול לתרום יותר. הייתי אז אחרי לידה, אז עוד לא חשבנו על קרבי. הימים חלפו והתסכול גבר. הוא רצה לתרום תרומה משמעותית יותר, הנפש שלו זעקה את זעקת עם ישראל. משה הוא אבא ובעל מושלם, תודה להשם, אבל ראיתי את חוסר השקט שלו ולא ידעתי מה לעשות".

כמקובל בחברה הליטאית הקלאסית שבה גדלו, בני הזוג החליטו לשאול בעצת הרב. הוא ניסה להרגיע את משה, והסביר לו שבגיל 33, כשהוא אב לשישה, עליו להבין שמשפחה זה מעל הכל, יותר ממלחמת מצווה. "יצאתי מהרב שמחה וצוהלת. חשבתי שזה מאחורינו", נזכרת מרים.

משה חזר ללימודים בכולל כאברך, ולעבודה בעסק המשפחתי בחופשות. "ראיתי שלא טוב לו. הוא היה מותש נפשית, הוא קמל. ואז נפתחה חטיבת חשמונאים, והרעיון של גיוס קרבי שוב עלה. הוא חזר אלי עם תשובות בנוגע לתנאים שיאפשרו לחרדי אדוק להסתדר שם, ושאל מה אני אומרת. הייתי אטומה לרעיון, ואז ערב אחד משהו נפתח. אמרתי לו: תירשם עכשיו, אל תחכה".

משה לא חיכה - והשאר היסטוריה. הוא נרשם למסלול המאתגר של שירות סדיר ומלא. לקראת הגיוס, המשפחה עברה מירושלים לרמת בית שמש. מרים: "מאז הגיוס, אנחנו רואים הרבה דברים מעל הטבע. הכל מסתדר לנו עם הרבה סיעתא דשמיא. מצאנו דירה גדולה ויפה ומסגרות לימוד לילדים שהם פורחים בהן, ואנחנו ממשיכים לשמור על אורח חיים חרדי לגמרי".

בעקבות גיוס בעלה לצבא, מרים נאלצה לעזוב את עבודתה עם נוער בסיכון, מפני ש"אי אפשר לגדל שישה ילדים קטנים לבד וגם לעבוד".

איך הגיבה המשפחה לגיוס של משה?

"בהתחלה חששנו מזה מאוד. היו חילוקי דעות, אבל בסוף זכינו לקבל חיבוק גדול גם מהמשפחה שלו וגם משלי. יש את אלה שמעריכים ומעריצים אותנו על הצעד שעשינו, ויש את אלה שלא מסכימים איתנו, אבל מעריכים את זה שבחרנו לעשות משהו ממקום ערכי ופנימי. בסופו של דבר, אלה וגם אלה תומכים ועוזרים לנו. לצערי, יש בסדיר ובמילואים מי שנקראים חיילים בודדים אף על פי שיש להם משפחה גדולה, כי לצערנו נידו אותם מהמשפחה. כועסים עליהם. זה לא קל. צריך שהעולם יידע שיש פה אנשים שמקריבים הרבה מאוד".

בשורה לעולם וקידוש השם

המפגש עם השירות הקרבי והדאגה הכרוכה בכך עוררו אצל מרים חשיבה לגבי המושג של "מסירות נפש", וכיצד הוא בא לידי ביטוי בחברה החרדית. "יש אצלנו מסירות עמוקה ונכונות לחיות בדוחק למען התורה. יש גם הרבה חסד ועשייה התנדבותית מרשימים, אבל יש בחברה הזו פחות מסירות נפש במובן הפשוט של המילה, של מוכנות לסכן את החיים. דיברתי על הנושא עם אחותי. היא טענה שגם אמא ששולחת את הבן שלה לשלושה שבועות של לימוד תורה בישיבה מגלה מסירות נפש. אמרתי לה שאמא או רעיה של בחור ישיבה לא חוששת מכל דפיקה בדלת. אחותי פתאום הבינה מה עובר על משפחות הלוחמים, והתחילה לבכות. הצטרפתי לבכי שלה, והתחבקנו".

מלבד אותו רב, שבתחילה אמר שהמשפחה קודמת לגיוס אבל אחר כך נתן את ברכתו למהלך, בני הזוג התייעצו עם כמה רבנים נוספים, שנתנו גם הם את ברכתם. "הם ראו בזה עניין גדול", אומרת מרים. "בשבוע שעבר היינו בברית משפחתית, והיה שם קרוב משפחה שהוא איש חינוך ורב חרדי מכובד ובעל מעמד. הוא ראה שמשה מסתובב עם נשק, ושאל אותו על כך. משה חשש, וסיפר לו לאט־לאט. הרב דווקא ממש התרגש. הוא אמר שזו בשורה לעולם וקידוש השם, ושחייבים לפרסם את הדבר, כדי שמי שלא יכול יותר ללמוד יתגייס, ולא סתם יסתובב.

"בסופו של דבר חטיבת חשמונאים נותנת לאדם השומר תורה ומצוות מסגרת חרדית מלאה. זה אומר ששלוש תפילות ביום זה ייהרג ובל יעבור, יש סדר לימוד וכשרות והלך רוח. הכל מאוד ערכי ושמור. התחושה היא שעושים הכל כדי שאנשים ייצאו משם חרדים לפחות כמו שהגיעו, אם לא כמה רמות מעל".

ואיך היחס של הקהילה והשכנים?

"לרוב אנחנו מקבלים הערכה. משה מגיע הביתה עם המדים עליו, אבל אחר כך לא מסתובב בהם בבית שמש. אין לנו עניין לעשות פרובוקציות. אבל עם נשק הוא הולך, ואנשים כבר מבינים לבד. הוא מקבל מעט קריאות לא טובות, כמו 'ציוני' או 'חילוני'. אני מרגישה שהציבור במבוכה. הוא לא יודע איך להתייחס לתופעה הזאת של חרדים בצבא. קצת טומנים את הראש בחול, אין מודעות להגשת עזרה. בסוף את מתמודדת לבד עם הקניות והסלים הכבדים, ועם גידול של שישה ילדים קטנים לבד. העזרה והתמיכה שאנחנו כן מקבלים היא דרך פרויקט 'העוגן', שבבית שמש הוא מאוד מפותח".

תמיכה משמעותית נוספת מקבלת מרים מקבוצת הווטסאפ של נשות החשמונאים, שבה הרעיות משתפות זו את זו בקשיים שלהן, "אבל משתדלות לשמור שם על גבולות ולא לקטר יותר מדי, כדי לשמור על מורל גבוה". מעבר לקבוצה, התקיימו כבר שלוש שבתות שבהן הנשים והילדים מבלים יחד את השבת, בשעה שהגברים סוגרים שבת בצבא. "קשה לתאר במילים כמה כוח שבת כזו נותנת. זו ממש אנרגיה שמטעינה אותנו לחודשיים הבאים, בכוחות פיזיים ונפשיים".

את הפעילות מארגנות שתי נשים חרדיות שבעליהן ממקימי חטיבת חשמונאים, והן מעדיפות לשמור על עילום שם, על רקע הרגישות מול המשפחה. שתיהן עשות הכל בהתנדבות, מגיוס התרומות ועד לדאגה לפרטים הקטנים. עוד נגיע אליהן.

מרים: "הן דואגות לפינוקים לנו ולילדים. זה משמח. מעבר לפינוקים הקטנים, הן מביאות לשבתות נשות מקצוע, ורבניות שייתנו לנשים כוחות. ויש את הדיבורים לתוך הלילה. זה מטורף. התמיכה הזו של נשות החשמונאים היא אור גדול לעולם. אני יודעת שזה לא קורה בשאר המקומות. צריך לזכור שאנחנו בחרנו לעשות משהו שהוא מחוץ לנורמות של המשפחה והחברה שלנו. לא חונכו וגדלנו על זה שאבא הולך לצבא, ולכן התמיכה הזו כל כך חשובה. בסופו של דבר, כשפועלים לשם שמיים ולא למען עצמנו - זה נותן כוחות ורצון לפרוץ קדימה".

איך הילדים שלכם מתמודדים עם אבא בצבא?

"כשסיפרנו לילדים לקראת הגיוס, הם היו המומים. היינו צריכים לספק להם תשובות. הם לא נולדו לתוך זה. זה לא בא להם ולנו באופן טבעי, זו מציאות חדשה שייצרנו. הבת שלי בת העשר שאלה: אם אבא הולך לצבא - זה אומר שהוא מזרוחניק כמו אלה שאין להם כיפה שחורה? אמרתי לה שמבחינתנו זה לא משנה הצבע של הכיפה על הראש, העיקר שכולם עובדים את השם. הרגשתי שאני אמא לביאה שצריכה לתת תשובות. הסברתי לילדים שזה לא הולך להיות קל, שזה יהיה ארוך ושנתגעגע מאוד לאבא. אבל זכינו. יש אבות, שלובשים כיפה שחורה ומכנסיים שחורים, כמו אבא שלנו, והם לומדים בכולל או עובדים - אבל שלנו גם לובש כיפה שחורה ולומד ועוסק בתורה, וגם זוכה לשמור על עם ישראל ועל ארץ ישראל. אמרתי לילדים שבכל יום בבוקר אנחנו מברכים 'לעסוק בדברי תורה', ולא רק 'ללמוד דברי תורה'. אבא שלו זוכה לעסוק בדברי תורה".

מרים מאמינה שבעלה ימשיך עוד שנים רבות בצבא, גם כמפקד, אפשרות שכבר עלתה לדיון ושעומדת על הפרק. "אני מאוד מקווה שיהיו לי את הכוחות להמשיך לתמוך בו עוד שנים רבות".

התעקש והגשים חלום

מלי הופמן (38), חרדית ואם לחמישה, זוכרת כיצד לפני עשר שנים הציעו לדודי, בעלה לשעבר, להעביר שיעור בצבא, והבטיחו שזה ייחשב לו שירות: "ברגע שהוא נכנס לצבא הוא התאהב. במשך שנים הוא מאוד־מאוד רצה להיות לוחם, אבל היה לו מספר גבוה במשקפים, אז הוא היה רב וקצין דת. במלחמה הוא עסק באיסוף גופות ובזיהוי חללים. הוא עבד קשה מאוד, ויש לזה מחירים. החלום על קרבי לא עזב אותו. הוא נדנד לכל מי שאפשר כדי שתקום מסגרת חרדית מתאימה לגיוס לקרבי. אפשר לומר שהוא ממש בין מקימי חטיבת חשמונאים. אחרי שהחלום שלו התגשם והחטיבה קמה, הוא עשה ניתוח לייזר והעלה את הפרופיל. הוא והילדים מאוד מתרגשים מהגשמת החלום, וגם אני שמחה בשבילו, ומכך שיש אפשרות גם לחרדים ברמה שלו להשתלב ולהיות לוחמים".

לפני עשרה חודשים, עוד לפני הגיוס לחשמונאים, מלי ודודי התגרשו, אך נשארו חברים קרובים. "מה שהוא עבר אחרי 7 באוקטובר שינה אותו. לא מהבחינה הדתית, אבל הוא היה צריך שקט ומרחב. המלחמה גרמה לזה שהפערים, שיש לכל זוג, נעשו משמעותיים יותר. אנחנו חברים הכי טובים, כמו אחים. בשבתות הוא מגיע לסעודות שבת. נפרדנו באהבה ובכאב, אבל נשארנו משפחה, ואני רוצה שיהיה לו הכי טוב בעולם. כגרושה, העול של השירות הצבאי של הגרוש אפילו כבד יותר, אבל אני נושאת אותו באהבה ובשמחה. בת ה־13 שלנו מדהימה, וממש דואגת ועוזרת לי".

היא גדלה במודיעין עילית, הוא בירושלים. שניהם למדו במוסדות ליטאיים נחשבים, וכשנישאו גרו במודיעין עילית. לפני ארבע שנים עברו לפתח תקווה, שם מלי עובדת כמנהלת מרכז של משרד העבודה והרווחה להכוונת חרדים לעבודה.

"לא נתקלתי בתגובה אחת שלילית על השירות של דודי. הבנות מספרות בבית הספר החרדי שאבא בצבא, וכולם גאים בזה. גם המשפחות שלנו תומכות. בהתחלה היה קצת קושי, כי חששו שזה יפגע בשידוכים של האחים - אבל כולם התחתנו, וכולם בסדר. כשעושים משהו מכל הלב, באמת־באמת, אז זה ניכר".

כמו מרים, גם מלי היא חלק מקבוצת הווטסאפ של נשות החשמונאים. "אני לא מרגישה שונה מאחרות", היא אומרת, "זו קבוצה שמאוד תומכת ועוזרת, וכבר יצא לי לכתוב בה כמה פעמים. בשבת הקרובה אני מתכוונת לנסוע לים המלח לשבת משותפת המיועדת לנשים ולילדים".

מלחמה על הבית

שיינה (שם בדוי) היא אחת משתי הנשים שמארגנות את הפעילות לנשות החשמונאים ולילדיהן. היא רק בת 31, אם לשישה ועובדת כמורה מחנכת. קשה מאוד למצוא רגע לדבר איתה. גם בשעת לילה מאוחרת היא מלהטטת בין הנקה לעבודה ולעשייה. "גדלנו בחברה הכי קיצונית שיש. המשפחות שלנו שייכות לפלג הירושלמי, זה אומר להיות נגד הצבא ונגד המדינה. בעלי למד בישיבה ועסק בחינוך.

"ב־7 באוקטובר הוא הבין את הצורך, והחליט להתגייס לשלב ב'. אחרי הכשרה מהירה של שבועיים, הוא כבר היה בשטח בעוטף באיסוף גופות, ואז נכנס לעזה ובהמשך ללבנון. מתחילת המלחמה היו רק שבועיים שבהם הוא היה בבית. בעלי הבין את המשמעות של עם - אחריות וחובה להיות שותף. האויבים קמו עלינו לכלותינו, לא אנחנו התגרינו בהם, כמו שהיה בעבר, ולכן זו מלחמת מצווה".

לצד האמירה הברורה הזו, שיינה מתנגדת לגיוס כולל של חרדים. "החרדים לא מתגייסים, כי אנחנו רוצים להישאר חרדים לדבר השם. אם הצבא היה עושה הכל לפי ההלכה ועל פי פסיקת הרבנים, אז כל החרדים שלא לומדים תורה היו בצבא. כרגע הצבא לא שם. לצערנו אין לחרדים אמון בצבא. אנחנו באופן אישי הבנו שדווקא בגלל זה צריך אותנו שם. צריך אנשים שיודעים הלכה ותורה בשביל משימות מסוימות, והצבא בעצמו הבין את זה. כך נולד הרעיון של הקמת חטיבת חשמונאים".

שיינה מסבירה כי לחטיבה יש שתי מטרות: האחת היא שכל החיילים שנכנסו לחטיבה כחרדים גם ייצאו ממנה כך; השנייה היא להחזיר את האמון בין הצבא לחברה החרדית. "הציבור החרדי חרד מאוד מהצבא. הוא כבר למוד הבטחות שהופרו. אני באופן אישי נגד גיוס תלמידי ישיבות. צריך את צבא השם בבית המדרש, לצד צבא השם בשדה הקרב. אם חטיבת חשמונאים תהיה סיפור הצלחה, זו תהיה בשורה נפלאה לדור הזה ולדורות הבאים. אם ננחל כישלון, לא יהיה אפשר לבנות שוב אמון בין הצבא לחברה החרדית. זה ממש פתח התקווה האחרון".

שיינה טוענת כי מי שמתאימים לבנות את האמון הם דווקא גברים נשואים ומבוגרים. "אנחנו לא מצפים שבחור בן 18, שעוד לא ביסס את ההשקפה שלו, יצליח לעמוד בניסיון של הצבא. השליחות הקשה הזו מתאימה לאנשים שכבר למדו הרבה תורה, שהקימו בית".

אבל בבית יש מי שנותרים להתמודד לבדם עם השינוי, ועם העול של היעדר האב והבעל. "לצערנו, הצבא לא דואג לנשים ולילדים שנותרו מאחור בבית. אז אני ועוד אישה החלטנו להרים את הדגל הזה. מדובר במשפחות מרובות ילדים. הממוצע אצלנו זה שישה ילדים, ויש גם משפחה עם עשרה ילדים. אין מי שידאג להם. החברה החרדית לא תומכת בהם, ובחלק מהמקרים אף מאשימה אותם. זו התמודדות יומיומית. אלה לא פרחים ושושנים, זה לנהל מלחמה בכמה חזיתות במקביל.

"הבנו די מהר שצריך לתת לנשים כוח, ולהתאחד למשפחה אחת גדולה. התחלנו עם קבוצת ווטסאפ, ואז מפגשי זום פעם בשבוע עם יועצות שונות. בהמשך נולד הרעיון של שבתות, כדי לאפשר פינוקים ושיח נשי פתוח. בשבת הראשונה בירושלים השתתפו 200 נשים וילדים, בשבת השנייה בנתניה השתתפו 300 נשים וילדים, ובשבת הקרובה בים המלח, שמיועדת למחזור הגיוס השני של החטיבה, ישתתפו 200 נשים וילדים. מעבר לזה, דאגנו לשלוח מתנדבות לבתים לפני פסח, כדי לסייע עם הניקיון".

מה שעשו שתי הנשים זה השאלה של הנורמות של חסד ותמיכה שרווחות בחברה החרדית - ושימוש בהן בתוך הצבא. הן בעצם יצרו סינתזה בין עולמות שהיו כה מרוחקים זה מזה. במקביל לעשייה, גם נוצר קשר ישיר בין הנשים הפעילות לבין הפיקוד של החטיבה - עד לרמת מח"ט. "בל"ג בעומר, למשל, רצו להוציא את הגברים הביתה מאוחר, אז התקשרנו למפקדים והסברנו שהילדים צריכים את האבות במדורה, שיש סף מסוים של הכלה שאי אפשר לעבור אותו".

גיוס בעילום שם

את הפעילות הענפה, כאמור, שיינה ואישה נוספת עושות עד היום בהתנדבות. אבל אחרי שהחטיבה הבינה את החשיבות של הפעילות שלהן, היא החליטה לגייס אותן למילואים. כן, כן, שימו לב - נשים חרדיות בשירות מילואים. שתי הנשים כבר הגיעו ללשכת הגיוס לצו ראשון. "הגענו עם תינוקות על הידיים, עשינו את הבדיקות הרפואיות והכל. כולם שם היו בהלם, אבל מאוד התלהבו מהרעיון. בחיים לא הייתי מעלה בדעתי שאתייצב בלשכת גיוס", היא צוחקת, ומייד מבהירה: "שיהיה ברור - אני מאוד מתנגדת לזה, בטח לגיוס נשים, וגם לגיוס גברים. חשוב להבהיר שלא נלבש מדים, וגם לא נעשה טירונות. מדובר רק בימי מילואים על הפעילות ההתנדבותית. אני בעד לגייס רק את מי שלא לומדים תורה. החלטתי להתגייס כי בסופו של דבר ההתנדבות הזו היא משרה מלאה, וזה כבר לא היה הגיוני להמשיך את זה ככה. עכשיו אנחנו מחכות לגיוס לתפקיד מש"קיות קשרי משפחה. גם בצבא הבינו כמה התפקיד הזה חשוב, כי בלי שיתוף פעולה עם הבית - הנשים לא ייתנו לבעלים שלהן את הגב שיאפשר להם להמשיך לשרת".

סיפור הגיוס שלה הוא סוד כמוס, ועל כן היא שומרת על עילום שם. גם השירות של בעלה הוא סוד. "האמת היא שרוב בני המשפחה לא יודעים שבעלי מגויס. אנחנו לא גרים קרוב אליהם. הבודדים שכן יודעים, למשל ההורים, ביקשו שלא נדבר על זה. אז אנחנו עושים הכל בשקט. המשמעות היא שאין כמעט תמיכה מהמשפחה. אין מי שישלח עוגה לשבת, או יציע עזרה עם הילדים. בעלי לא חוזר הביתה במדים, אלא רק עם הנשק עליו.

"הילדים שלנו לומדים בתלמוד תורה, ואנחנו מפחדים שיוציאו אותם משם אם יגלו. בעבר הילדים לא ידעו איפה הוא. עד לפני שבוע הם ידעו שהוא הולך לעזור לחיילים, ורק לאחרונה, אחרי חצי שנה שהוא בחשמונאים, סיפרנו להם על זה. הם עדיין קטנים, הם פחות מבינים את המשמעות, ובעיקר רוצים שאבא יחזור הביתה".

תוכלי לספר על רגע קשה?

"לא מזמן היה פיגוע בסמוך לאזור שבו נערכים האימונים של החטיבה. דיברו על כמה חיילים הרוגים במחסום. לא הצלחנו לתפוס את הבעלים, כי הם היו בשטח בלי קליטה. היה בי מין פחד כזה שאולי זה בעלי. לא אוכל לחיות דקה בלעדיו".

ורגע משמח?

"הרגע הזה יקרה ביום שבו אוכל ללכת ברחוב בגאווה, וכמו טווס להשוויץ בזה שאנחנו ממקימי חטיבת חשמונאים, ולזכות להערכה ציבורית. יש עוד תהליך ארוך שהציבור החרדי צריך לעבור עד שזה יקרה, אך במקביל, צה"ל חייב להוכיח את עצמו. כבר כעת אפשר לומר שיש הצלחה גדולה בכמות המתגייסים, ובעיקר בביקורת המאוד טובה ובונה של לוחמי החטיבה. אנשים רואים שאלה לא פורקי עול, לא אנשים משועממים, אלא כאלה שגילו אחריות והקרבה בשביל כל הציבור וכל העם".

איך יש לך זמן גם לגדל שישה קטנטנים לבד, גם לעבוד במשרה מלאה וגם להתנדב?

"אין לי זמן. זה טירוף. אני נמצאת בתוך שליחות מאוד גדולה, וכל־כולי בתוך זה, כי זה כל כך חשוב לבעלי. במשך חצי שנה הוא ויתר על עצמו, ואני גם מוותרת על עצמי כדי שהדבר הגדול הזה יצליח"/