שבע המילים שהוציאו את השר כ"ץ מדעתו

התהום. איך נהיינו כאלה. איך קרה שכל הרסנים הותרו, והכל מותר. איך קרה שאמו של חטוף מותקפת בארסיות כי לא הודתה לראש הממשלה בנימין נתניהו, שאכן לא עשה דבר כדי לשחררו. ואיך קרה שבנה החטוף, שעלה לארץ והתנדב לקרבי ונחטף והוחזק בשבי אכזרי במשך יותר מ־19 חודשים, הופך גם הוא למטרה עד כדי כך שיש מי שכותבים ש"חבל שהוא לא נשאר בשבי".

איך הגענו למצב שבו שרי ממשלת ישראל מתעלמים מהחטופים, ואפילו פעולות פשוטות כמו ביקור בית או שיחת טלפון או הגעה לכיכר החטופים לא מתקיימות. איך אנחנו חיים עם העובדה שאפילו השר הממונה על עניינם לא נפגש איתם. איך זה שאנחנו מתרגשים כל כך ממחווה קטנה כמו התליון שהעניק השליח האמריקני לחטוף ששוחרר, ולא תוהים מדוע לא נמצא אפילו בכיר ישראלי אחד שעשה עבור מישהו מהחטופים מחווה אנושית כלשהי.

איך זה שאנחנו חיים בשלום עם העובדה שראש הממשלה ורוב שריו לא מצאו לנכון להגיע לקיבוצים בעוטף עזה. ולקהילות שנפגעו. איך ייתכן שחלקם חזרו להיות "שמאלנים" ו"עוכרי ישראל", ושיש מי שכותבים שהטבח הגיע להם. איך זה שיש מי שסבורים שגם אחרי מלחמה כל כך קשה, עם כל כך הרבה נפגעים ועם כל כך הרבה אתגרים, זה בסדר שחלק ישרתו וחלק ישתמטו. איך קרה שכל נושא ועניין, גם מה שאמור להיות בקונצנזוס מלא כמו הצורך לחקור את כשלי המלחמה, הפך לנושא פוליטי ומקור לריבים ושנאות. ואיך יכול להיות שבמקום להפוך את האסון לנקודת זינוק למדינה טובה יותר, אנחנו נמצאים במקום גרוע יותר מכל בחינה – מדינית, ביטחונית, כלכלית, תדמיתית, ובעיקר במה שקורה פה אצלנו, בינינו.

מה עוד צריך לקרות כדי שנעצור?

טראמפ. אם היו אומרים לנו לפני חודשיים שנשיא ארה"ב ייפגש עם נשיא סוריה החדש אחמד א־שרע, היינו בטוחים שמדובר בבדיחה. אם היו אומרים לנו שיוסר הפרס מעל ראשו והסנקציות מעל סוריה, היינו משוכנעים שהדובר השתגע. ואם היו אומרים לנו שכל זה ייעשה תוך התעלמות מישראל, היינו משיבים שזה מנוגד לשותפות הישראלית־אמריקנית האמיצה.

אז זהו, שהשותפות הזאת הושמה השבוע בצד. זה לא שהיא בוטלה לחלוטין, אבל וושינגטון הודיעה שהיא מתקדמת עם האינטרסים שלה. זה התבטא בכל נושא ובכל זירה: בהסכם עם החות'ים שישראל לא שותפה בו; בהסכם עם חמאס שהוביל לשחרורו של עידן אלכסנדר, שישראל למדה עליו (כפי שפורסם באקסיוס) מהמודיעין; בהסכם שמתגבש עם איראן, שהשפעתה של ישראל עליו שולית; בעסקאות הנשק שנחתמו עם סעודיה ומאיימות במישרין על היתרון האיכותי ועל הביטחון הלאומי של ישראל; באפשרות שתיחתם עם הממלכה עסקת גרעין אזרחי שאפילו ממשל ביידן סירב להעניק לה ללא אישור ישראלי; בעסקאות שנחתמו בקטאר ובאיחוד האמירויות; בהעצמת חלקו של ארדואן במארג האזורי, ובאפשרות שיוסר הווטו על אספקת מטוסי F-35 לטורקיה; ויש עוד, כיד דמיונו וגחמותיו של טראמפ.

ישראל היתה אמורה להיות חלק מכל אלה, ואפילו חלק מרכזי. "הסכמי אברהם" נולדו בשם האמונה – שהיתה נכונה במשך עשרות שנים – שהדרך לוושינגטון עוברת בירושלים. שאם אתה רוצה לפתוח דלתות בממשל, כדאי לך להצטייד במפתח הישראלי, שכוחו נבע מכמה גורמים: מאותה שותפות אינטרסים אמיצה שנשענה על ראייה דומה של האזור ושל העולם ומערכים זהים; מהלובי היהודי החזק בוושינגטון ומתמיכה דו־מפלגתית יציבה; ומההבנה בוושינגטון שישראל היא שותפה פעילה ולא שחקנית לעומתית.

עקרונות היסוד האלה ביחסי ישראל־ארה"ב נשחקו בשנים האחרונות. התמיכה הדו־מפלגתית נסדקה על רקע בחירה מודעת של נתניהו ברפובליקנים, תוך הזנחת (והעלבת) הדמוקרטים. הוא עשה זאת למרות אזהרות על המחיר הכבד שישראל תשלם. מומלץ שלא להתבלבל מהעובדה שהנשיא ביידן היה ידידותי במיוחד לישראל: הוא היה, כפי שהגדיר את עצמו, "הנשיא הציוני האחרון".

השחיקה בתמיכה הדו־מפלגתית שחקה גם את כוחו של הלובי היהודי. יש לזה הרבה ביטויים, אחד הבולטים שבהם הוא הזינוק בממדי האנטישמיות בארה"ב. ממשל טראמפ מנסה לפעול, אבל הזרמים חזקים והתופעה רחבה ומאיימת מאי־פעם. היא בולטת במיוחד בקמפוסים, אבל היא קיימת בכל שכונה ברחבי המדינה. התוצאה היא שיהודי ארה"ב נמשכים לאחד משני קטבים: או לבחור בעלייה לישראל, או לבחור להסתתר. למרבה הדאגה, רבים יותר בוחרים באפשרות השנייה.

בהמשך לשחיקת כוחה של ישראל בוושינגטון נשחקו גם הערכים והאינטרסים המשותפים. בכיר אמריקני הגדיר זאת השבוע כך: "אתם מחפשים לפתור את הכל במכות, עם פטיש, ואם הפטיש לא עושה את העבודה - אתם מביאים פטיש גדול יותר. זאת התשובה שלכם לכל בעיה – בעזה, ביהודה ושומרון, בלבנון, בסוריה, בתימן, באיראן. אנחנו מנסים לדבר".

בעבר גם ישראל ניסתה לדבר. אפשר להתווכח על מידת הצלחתה, אבל זה קנה לה לגיטימציה רחבה בכל העולם. עכשיו היא נמצאת כפסע מהפיכה למדינה מצורעת. ההתגוללות על נשיא צרפת מקרון השבוע בעקבות דבריו על הצורך להפסיק את המלחמה בעזה היתה קלאסיקה במיטבה: במקום לחפש דיאלוג עם צרפת, מנהיגי ישראל עטו כפפות אגרוף ונכנסו לזירה. זה טוב אולי לבייס אבל זה רע למדינה, כי צרפת היא לא אויב ומי שמציב אותה מנגד לא מסייע לביטחון הלאומי אלא פוגע בו.

החמצה. רבים מהפרשנים נוטים לנסות לחנך את המנהיגים הזרים. אחרי שכשלו להסביר לביידן שהוא לא מבין, הם מנסים עכשיו את מזלם עם טראמפ. זה מאפשר להם להסביר את המציאות: הכל בגלל הגויים. לו יבינו את מה שאנחנו מבינים, יאפשרו לנו להשתולל בחופשיות. בתרגום חופשי זה אומר שאנחנו מצפים מהעולם לסייע לנו (או לפחות לשתוק) במלחמת הנצח בעזה תוך התעלמות מעשרות אלפי ההרוגים הפלשתינים ומהמצוקה ההומניטרית הגוברת, ולסייע לנו במלחמות בלבנון ובסוריה וביו"ש, ולסייע לנו בתקיפה אתרי הגרעין באיראן ובפגיעה בחות'ים.

אבל העולם רוצה שקט, והוא רוצה ביזנס. והוא בעיקר לא רוצה להיתקע בעבר המדמם אלא להתקדם לעתיד, בשאיפה שיהיה טוב יותר. הטרנספורמציה שעבר א־שרע היא הדוגמה הטובה ביותר לכך: מארכי־מחבל שנשא את השם מוחמד אל־ג'ולאני והנהיג ארגון שנלחם בארה"ב ובמערב, לנשיא סוריה שמתעקש להיקרא בשמו הרשמי, וכפרס על החלפת הנשק בחליפה מתקבל בתשואות וחיבוקים בכל העולם.

אני משתייך לאלה שלא משוכנעים שהטרנספורמציה הזאת של א־שרע אותנטית לגמרי. כי ייתכן שמאחורי החליפה נשאר המחבל, שרק מחכה להזדמנות המתאימה כדי לשוב ולתקוף. אבל בינתיים – בטח על רקע האהדה הגלובלית אליו – צריכה היתה ישראל להיות ראשונה בתור להידבר איתו, בגלל הגבול המשותף והאינטרסים המשותפים (נגד איראן וחיזבאללה), והאפשרות להוציא את סוריה ממעגל האיבה ולצרפה למעגל ההסכמים האזורי.

וכאשר ישראל לא עושה את הדבר המתבקש הזה, ארה"ב עושה אותו. טראמפ מבקש לעצב ציר סוני חזק ביטחונית וחזק כלכלית שארה"ב היא המשענת העיקרית שלו, כמשקל נגד לציר השיעי שמובילה איראן בתמיכה סינית־רוסית. ישראל היתה אמורה להיות היהלום בכתר הציר הסוני הזה, וגם הנהנית העיקרית ממנו: בקואליציה ביטחונית חזקה, בהסכמים מדיניים פורצי דרך, בעסקאות כלכליות במיליארדים.

בתמורה, ישראל היתה צריכה להניח את הפטיש הכבד ולחזור לדבר. האמריקנים לא ביקשו הרבה: רק שישראל תהיה מוכנה לדון, באופן כללי, על "שתי מדינות" שיוקמו מתישהו בעתיד. ישראל סירבה, כפי שהיא מסרבת לעסוק בעתידה של הרצועה. ושלא נתבלבל – זה אינטרס ישראלי הרבה לפני שזה אינטרס אמריקני או ערבי, רק שישראל לא עוסקת בו בגלל פוליטיקה פנימית ועניינים קואליציוניים.

וכך, בשם יציבות הממשלה, מוותר נתניהו על יציבות המדינה וקולע אותה למצוקה אסטרטגית. הקסמים שקיווה לעשות בחצרו של טראמפ נחשפו כולם, וכך גם חדלון מקורבו־שליחו, רון דרמר. במקום להמשיך להחזיק במפתח לפתרון בעיות האזור, ועל הדרך ליהנות מפתרון בעיותינו ומרווח עצום, ישראל נותרה בודדה, מעמיקה במלחמותיה. בעוד האזור מפליג על גבי מטוס פאר (שניתן במתנה) לעתיד חדש, ישראל מתחפרת בסמטאות עזה וחאן יונס תוך שהיא מתעלמת מכל ניסיון להושיט לה יד ולאפשר לה לשנות כיוון – בחטופים, במלחמה, בעתיד המדינה.

דוברות. קוראי העמודים האלה כבר מכירים את האובססיה של שר הביטחון ישראל כ"ץ להודעות. הכבוד העצמי המופלג, ארשת החשיבות, האיומים, וכמובן החנופה האינסופית לנתניהו, שכ"ץ אוכל מידו. הארכיון והטוויטר מלאים בהודעות שרובן אוויר חם, אבל אפילו בסטנדרטים הירודים של כ"ץ נשברו בשבוע שעבר שיאים.

זה קרה אחרי התקיפה השנייה של חיל האוויר בתימן (שבמהלכה שהו הבכירים בבור כשהם מלווים בעדת צלמים ודוברים, כפי שפורסם כאן בשבוע שעבר). כ"ץ יצא מדעתו מהודעה שפרסם דובר צה"ל, ואם לדייק: משבע מילים שהופיעו בה – "המבצע אושר על ידי מפקד חיל האוויר והרמטכ"ל". אלה כמובן לא היו המילים החשובות או הראשונות בהודעה, והן הופיעו די בשוליים שלה, אבל את כ"ץ הן העסיקו פי כמה מהטייסים שהרחיקו 2,000 ק"מ או מהיעדים שהותקפו.

אנשיו רעמו על דובר צה"ל, תא"ל אפי דפרין. ההאשמות היו קשות. חילופי הדברים בין הלשכות נמשכו שעות, כשגם לשכת הרמטכ"ל נגררה לעניין. דפרין נדרש להתנצל. בינתיים כבר הופעלה נגדו מכונת הרעל. הטענה הבסיסית היתה דווקא נכונה – ראש הממשלה ושר הביטחון הם שמאשרים פעולות, וצה"ל מבצע אותן – אבל נשואי ההודעה הם לא שני זוטרים, והמחשבה שההודעה היתה חלק מקונספירציה זדונית מעידה על הלך הרוח של השר ועל תחומי עיסוקו. דפרין מיהר להרגיע את הרוחות, אבל זה היה עבורו שיעור חשוב, מבית מדרשו של דון קורליאונה בסרטי הסנדק: הכל אישי.

במשך שנים היה נהוג שעל עניינים ביטחוניים מדווח תחילה דובר צה"ל, כדי לשמור על ממלכתיות וענייניות, ורק אחר כך מתבטאים הגורמים האחרים. כ"ץ מתעקש להיות הראשון שיודיע. גם זה מעסיק את הלשכות לא מעט, בעיקר לנוכח הצירוף הקבוע של "הוריתי" ו"הנחיתי" שנועד להבהיר מי מנהל פה את העניינים. אחסוך מכם את הרשמים של אלופי המטכ"ל ושל גורמי ביטחון אחרים מהשר הממונה עליהם, מרמת הידע, העניין והקשב שלו בדיונים, ומהסיכומים שלו שלוקים באריכות יתר ובמקוריות חסר, ואשאר בתחום התקשורת: כ"ץ משוכנע שאם הוא לא שם, הוא לא קיים.

עד שהגיע למשרד הביטחון נחשב כ"ץ לפוליטיקאי מצוין, ולכן מפתיע שהוא מפספס את עקרון היסוד: ביטחון עושים בעבודה, לא בדיבורים (או בהודעות). הניסיון להשפיט את המערכת נועד מראש לכישלון. הסנטימנט הציבורי ייטה תמיד ללובשי המדים, שהם העם, כלומר אנחנו. בטח בתקופה פוליטית כל כך, רעילה כל כך, שנויה במחלוקת כל כך. בטח כשהוא נתפס כמי שעוסק בפוליטיקה (ע"ע חוק ההשתמטות מגיוס) בעוד הם עוסקים בביטחון.

כל שהיה על כ"ץ לעשות זה להיות ממלכתי ושקול. את השאר היתה עושה המציאות, שנתנה לו כר אינסופי לבולטות פלוס את המנגנון החזק במדינה. במקום זאת הוא עסוק בזוטות, במי יודיע ראשון ואת מי יזכירו ראשון ומי אמר מה למי ומתי. את החשבון הוא מקבל מהציבור: 3% פופולריות בסקר אחרון של ערוץ 13 - שיא שלילי לשר ביטחון מכהן.

לזכותו של כ"ץ ייאמר שהוא למד מהטוב ביותר. גם לנתניהו יש אובססיה להודעות, וגם הוא חייב להיות ראשון. השבוע היתה לשכתו זאת שהודיעה על השבת גופתו של החייל הנעדר צבי פלדמן מסוריה. גם כאן, נהוג היה שדובר צה"ל יפרסם הודעה רשמית מסודרת – בכל זאת מדובר בחייל צה"ל שנעדר 43 שנים – אבל לנתניהו היה חשוב לקחת קרדיט, ולכן הוא גם מיהר לבית המשפחה, משל היה קצינת נפגעים.

במקום לחפש קרדיט בבית משפחת פלדמן, מוטב היה שנתניהו יהפוך עולמות בעניינם של 58 החטופים שעדיין מוחזקים בעזה כדי שהם לא יהיו הפלדמנים הבאים שצה"ל יחפש בעוד עשרות שנים. דבריו של טראמפ על כך ש"בלעדינו החטופים היו מתים", ושעיקר הקרדיט על שחרורם מגיע לצוות שלו, היו מדויקים ומצמררים כאחד: מסתבר שבממשל בוושינגטון דואגים לגורלם יותר מאשר בממשלה בירושלים, שבמשמרתה ובאחריותה הם נחטפו.

חטופים. אם לא תהיה פריצת דרך במו"מ בדוחא, ישראל תשוב בימים הקרובים למלחמה בהיקף מלא בעזה. מבטיחים לנו שהפעם נלך עד הסוף: עד שמפרקתו הצבאית־אזרחית של חמאס תישבר. מותר להטיל ספק בסימני הקריאה האלה. ניסיון העבר מלמד שהחיים מורכבים יותר מהודעות לתקשורת. זה ייקח זמן, הרבה זמן, והמחיר יהיה כבד – בחיי אדם, בכסף, בביקורת בינלאומית.

על הרמטכ"ל אייל זמיר לדרוש תשובות ברורות מהממשלה מה בדיוק רוצים מצה"ל. מכיוון שראשיה להוטים כל כך להיות "אלה שמחליטים", שיחליטו. עליו להבהיר שהאחריות המלאה תהיה עליהם, ועליו להבהיר שוב, רגע לפני שיוצאים לדרך, את לוחות הזמנים ואת המחירים. בחיי חטופים, בחיי חיילים, בחיי פלשתינים. שלא יגידו לא ידענו. שלא יפילו את התיק על הצבא.

ביום שישי שעבר נועד זמיר עם חטופים ששוחררו באחרונה מהשבי. הוא רצה לשמוע מהם בשם האנושיות, ובשם המקצועיות, כדי לדעת לדייק את הפעילות בעזה. בניגוד למה שמשתקף בציבור, זמיר סבור ששחרור החטופים קודם להכרעת חמאס, והוא סבור שישראל מפספסת הזדמנויות היסטוריות לשיפור מעמדה האזורי. והוא סבור שצריך לגייס חרדים, לא כדי להפיל את הממשלה (גם הזעקה הזאת עלתה השבוע מלשכתו של כ"ץ כשנטען, בשקר, ששוטרים צבאיים לוכדים עריקים חרדים), אלא כדי לחזק את צה"ל ולהציל את המדינה. ובימים כאלה של שבר מנהיגותי וערכי כל כך עמוק, צריך זמיר לעמוד זקוף ולהישאר ענייני ומקצועי בידיעה שהרמטכ"ל וצה"ל הם המגדלור האחרון.