המורמים מעם שכחו את הדבר הבסיסי ביותר בדמוקרטיה

שימו חגורה, יש לנו מסע בין ירושלים לאתונה. נתחיל בהמשך עלילות המסדר הקדוש של הוד קדושתם מעלתם השופטים העליונים. וכאן אני מבקש להכניס הבחנה ספורטיבית. אהרן ברק, הכוהן הגדול של הנאורים, גנב מהפכה בין הרגליים של הכנסת.

כמו מספר 11 בכדורגל, חלוץ רחבה קלאסי, ברק תמיד מנצל הזדמנויות ומבקיע. רבין נרצח, בום - אפשר להשחיל פסק דין תקדימי ולמנות את ביניש לעליון. נתן צמד. ברק עבד בשקט, רוב הזמן. נתן ליריב כאילו כבוד. יצחק עמית לא מנסה להסתיר, אין סאבטקסט, השופט עם מגפון. הוא בא למגרש, רואה את הילדים של הממשלה משחקים סטנגה, ולוקח להם את הכדור ואת המגרש.

פסק הדין בעניין נציב שירות המדינה היה פצצה לחיבורים של הדמוקרטיה. אבל אין שוער בשער. עמית הודה שהבסיס העיקרי להחלטה שלו הוא זהות הממשלה. בדמוקרטיות כמו ארה"ב, בריטניה, קנדה, הנשיא או ראש הממשלה ממנים את אנשיהם, והפרלמנט מאשר. איש לא מעלה על הדעת שאדם שמסכים עם מדיניות הממשלה הנבחרת, פסול רק בשל כך.

אבל בישראל יצחק עמית יודע טוב יותר מהחוק, ואפילו מתקדים בג"ץ. אצלו "קרבה רעיונית" לעמדות הממשלה פוסלת את הנציב. דהיינו, העמדות של "הממשלה הזו", הספציפית הזו.

"עזוב אותי ממה שנקרא דמוקרטיה אלקטורלית, כי זה מזכיר לי - אני יודע שזו כבר בדיחה עבשה - את ארבעת הזאבים והכבשה שעשו הצבעה את מי נאכל לארוחת ערב, אוקיי? כי דמוקרטיה זה לא רק רוב, זו דמוקרטיה של כיתה דל"ת, סליחה. דמוקרטיה זה לא רק הרוב קובע, כי יש לנו זכויות מסוימות שדווקא נועדו להגן על המיעוט, ונועדו גם להגן על ערכים מסוימים" (נשיא העליון יצחק עמית מול תלמידים).

אז הנה שיעור בדמוקרטיה לעמית. כי ההיסטוריה האנושית היא אנושית, והאנושות למרבה הפליאה נשארה אותה אנושות. הפילוסופיה והדמוקרטיה לא נולדו כאחיות אוהבות, אלא כאויבות מרות. הן נולדו באותה עריסה - אתונה של המאה החמישית לפני הספירה - אבל כבר מבראשית תיעבו זו את זו. הפילוסופיה היא בסיס האקדמיה המערבית, ופילוסופיה יוונית היא כמובן סוקרטס - הקדוש המעונה של המחשבה החופשית. האומנם? למעשה סוקרטס שנא חופש מאוד, הוא היה מתנגד מושבע לדמוקרטיה האתונאית ומעריץ נלהב של המשטר הספרטני האוליגרכי המיליטריסטי, שזרק ילדים נכים לסלעים.

סוקרטס, האב המיתולוגי של הפילוסופיה המערבית, שנא את הדמוקרטיה כמו שכספית שונא את ביבי. הוא הקדיש את חייו למטרה אחת: להוכיח שההמון טיפש, בור ומונע רק על ידי תאוות בזויות. "אם אתה רוצה לבנות ספינה", היה שואל קורבן אתונאי מזדמן, "האם תשאל את כל אזרחי אתונה? או רק את מי שמבין בבניית ספינות?" השאלה הרטורית הזאת היתה הבסיס למה שבא אחר כך: למה לתת לאנשים רגילים להחליט על משפטים, על מלחמות, על חוקים. הם הרי לא מבינים כלום. בטח נשמע לכם מוכר.

הרעיון שלעם המסריח מזיעת עבודה יש אותה זכות הצבעה כמו לאריסטוקרטים המטופחים שלמדו אצלו, חרפן אותו.

והתלמידים של סוקרטס ואפלטון לא היו רק המאהבים שלהם, אלא גם צאצאי האליטה הישנה והעשירה. תלמידים כמו קריטיאס וכארמידס לא רק למדו תיאוריה נגד הדמוקרטיה - הם עשו טסט עם המהפכה האוליגרכית של "השלושים" בשנת 404 לפנה"ס. קריטיאס הוביל קואליציית אריסטוקרטים בתמיכה ספרטנית והנהיג שלטון טרור אכזרי. לאחר נפילת הרודנות העמידו את סוקרטס לדין, שסופו היה בכוס התרעלה שחקוקה בנצח. פחות זכור שבמהלך שלטון האימים של תלמידיו המובהקים נרצחו כ־1,500 אתונאים, ועוד 5,000 גורשו מהעיר.

סוקרטס בז ל"בעלי המלאכה הבורים" ומחה על הזיהום שהביאו הסופיסטים - שהעזו להכשיר אזרחים רגילים להשתתף בפוליטיקה. על פי תפיסתו, רק ל"מומחים" - הפילוסופים - יש זכות לקבוע את טובת הכלל.

אפלטון, תלמידו המפורסם ביותר, לקח את רעיונותיו של סוקרטס צעד אחד קדימה ופיתח תיאוריה פוליטית שלמה ב"פוליטיאה" (המדינה). הספר הזה, שנחשב כיסוד המחשבה המדינית המערבית, מתאר דיסטופיה טוטליטרית מושלמת: מדינה שבה הפילוסופים־מלכים שולטים, החברה מחולקת למעמדות, הילדים נלקחים מהוריהם לחינוך מדינתי, והאמנות והשירה מצונזרות בקפידה.

שופטים (פילוסופים־מלכים) קובעים את "הטוב האמיתי", כלומר "הסביר" בעיניהם. מתחתם שומרי הסף ותקשורת צייתנית שדואגים לסדר החברתי; ובתחתית - ההמון המצביע, שצריך לדעת את מקומו.

המלחמה של הפילוסופים נגד הדמוקרטיה לא הסתיימה מעולם. היא משתנה, לובשת צורה ופושטת צורה, אבל בבסיסה זוהי אותה מלחמה רעיונית מעמדית: האליטה האינטלקטואלית, שנהנית מעמדת יתרון ומפריבילגיה, נאבקת נגד האספסוף שמעז לרצות להחליט על חייו בעצמו ולקחת חלק בשלל.

הם תמיד ידעו טוב יותר מכולם מה טוב לעם. מה נכון. והם תמיד יישאו את שם הדמוקרטיה לשווא. הם ישתמשו ב"זכויות המיעוט", ב"זכויות אדם", ב"דמוקרטיה מהותית", כדי לתרץ את הפריבילגיות, את האכיפה הבררנית, את משכורות העתק, את הפנסיות. כך הם מסבירים לעצמם את השכפול הגנטי, את המכרזים התפורים, את ניגודי העניינים, את תפירת התיקים.

איני מטומטם לגמרי, ואני יודע שבדמוקרטיה יש לשמור על זכויות המיעוט. אבל אחרי שאמרנו את זה, דמוקרטיה היא שלטון העם באמצעות רוב. כמו בפסק דין בבית משפט. די מוזר שגם השופטים וגם האקדמיה וכל אותם שעוסקים בזכויות אדם, בצורך להגן על מיעוטים, בחשיבות הביקורת על השלטון, שוכחים דבר פשוט: הדמוקרטיה הומצאה כדי לתת להמון, לתחתית הפירמידה, כוח מול האליטות שדרסו אותו. ברגע שהופכים את היוצרות, ברגע שהאליטות מנכסות לעצמן את הזכות להגן על "הדמוקרטיה" מפני העם עצמו, אתם ממשיכים לדרוס אותם.

בישראל של היום, כשבג"ץ מחליט שמועמד לנציב שירות המדינה פסול כי הוא מזדהה עם מדיניות הממשלה הנבחרת, הוא לא עושה שום דבר חדש. הוא פשוט משכלל את מה שאפלטון פנטז עליו: פילוסופים־שופטים שמחליטים מה "ראוי" ומי "ראוי", מי "סביר" ומי לא "סביר".

על כל ציוויליזציה שמאיימת להתפורר מרחף צל אפלטוני. הצל הזה, הצל של הפילוסוף הדגול, כותב בדיו אדומה חזון למדינה מושלמת, ובינתיים מתעב את האנשים החיים שמסביבו.