הרטוריקה שמלווה בימים האחרונים את הרחבת התמרון הקרקעי בעזה מתכתבת עם טקסטים דומים שליוו תמרונים קודמים שם במהלך המלחמה. עמוס הראל, הפרשן הצבאי הוותיק והמנוסה של "הארץ", הגדיר פעם מבצעים צבאיים בעזה מסוג זה "מבצעי אחת ולתמיד 2". לימים התברר שהדיאגנוזה שלו היתה מדויקת. עכשיו חוששים בעוטף שאנו שוב נמצאים רגע לפני עוד אחד מאירועי ה"אחת ולתמיד" הללו.
ביקרתי שם השבוע, באדיבות "פורום עוטף ישראל". רמת האמון של התושבים ביכולות הצבא להשיג סוף־סוף הכרעה מול חמאס נעה בין סקפטיות במקרה הטוב להיעדר אמון במקרה הרע. אפילו הנתון המעודכן של מינהלת תקומה, על 90%-70% חזרה ליישובי העוטף, מתקבל שם בחמיצות־מה. ראשית, כי ב־13 מתוך 45 היישובים בעוטף עדיין לא ניתן להתגורר מסיבה ביטחונית או שיקומית, ושנית, מכיוון שגם אלה ששבו הביתה מתקשים כרגע להמשיך להעניק אשראי למבצעים מסוג "אחת ולתמיד".
לתושבים בעוטף נמאס להרגיש את חמאס נושף בעורפם על קו הפרימטר הצר. הם לא העלו על דעתם שגם אחרי 19 חודשי לחימה, חמאס המוכה והחבוט עדיין יהיה שם - חי, נושם ובועט. במציאות כזאת, הם מעידים על עצמם, תחושת הביטחון מהם והלאה, וגם שיקום אמיתי של ההתיישבות כאן מוטל בספק.
יש שלושה מניעים רווחים שמנעד השיח אצלנו כיום מזהה מאחורי הדרישה להכרעה. הראשון - פופוליסטי־פוליטי: מי שאחרי זוועות 7 באוקטובר והחטופים מאמינים שהמניע הזה הוא הדומיננטי, שיבושם להם. השני - נקמה: אף על פי שהכעס הוא לעיתים יועץ רע, התחושה הזאת אכן מרחפת ברקע, והיא לגיטימית כשמאחוריה עומדות מדינה ותפיסת עולם של "החטא ועונשו".
והשלישי - המעשי־פרקטי, שנוכח מאוד בעוטף בחודשים האחרונים: כשבמרחק כ־300 מטרים בלבד מניר עוז הנטוש נצפים טרקטורים וחקלאים "בלתי מעורבים" בלב הפרימטר הרזה, שאמור להיות סטרילי מכל נוכחות אויב; וכשמול קיבוץ מפלסים, מעבר לגדר, מגיחים מחבלי נוחבה מתוך פיר מנהרה שמוצאה בבית חאנון, הורגים חייל באמצעות ירי אר.פי.ג'י ופוצעים קשה שלוש לוחמות; וכשכמעט מדי לילה חמאס מנסה להטמין בתחומי הפרימטר מטענים שהרכיב מנפלים של פצצות צה"ליות - למי שחוו את זוועות הטבח אין שקט נפשי וביטחון.
"מיגון הוא ההפך מביטחון"
דוד בוימן, הרבש"ץ של מושב תקומה, 6.9 ק"מ מהגדר, מודה שהוא מתקשה לתווך לתושבים את המסרים שצה"ל מבקש להעביר להם באמצעותו, ועוד יותר מכך - מתקשה לסמוך על הצבא. אלה דברים לא קלים כשהם באים ממי שכפוף היום למערכת הצבאית: "כשמחבלי נוחבה מגיחים מפירים בפרימטר או בסמוך לו - אירוע שבקלות היה יכול להסתיים בחטופים נוספים - אני מבין שזה היה יכול להתרחש גם כאן, אצלנו בעוטף. אז איך ארגיע את התושבים כשאני עצמי לא רגוע?"
דוד בוימן, הרבש"ץ של תקומה, אומר שכל יום שעובר מחזק את התחושה שמה שהיה הוא שיהיה. הוא מתקשה לתווך לתושבים את המסרים שצה"ל מבקש להעביר להם באמצעותו: "איך ארגיע את התושבים כשאני עצמי לא רגוע, וכשמחבלי נוחבה עדיין מגיחים מפירים בפרימטר, לא הרחק מכאן?"
בוימן לא מאמין שאנו "באמת הולכים לשינוי המציאות... עצוב לי. כל עוד יש אויב מעבר לגדר, לא ניתן לחזור לחיים נורמליים. כל יום שחולף מחזק את התחושה ואת הרושם שמה שהיה הוא שיהיה. הציפייה שלי מצה"ל ומהמדינה היא לייצר מציאות של הכרעה. מספקים לנו שפע של מיגון, אבל מיגון הוא ההפך מביטחון. מיגון מלמד אותי שאין באמת כוונה להכריע. מיגון מעודד את חמאס להמשיך לתקוף אותנו..."
תא"ל (מיל') אורן סולומון, תושב סעד, לשעבר מנהל הלחימה של אוגדת עזה במלחמה, שניתח השבוע את תמונת המצב בגזרת עזה קובע: "חמאס, שפועל בפיקוד ובשליטה מלאים, נפגע, אך לא הוכרע, ושליטתו באוכלוסייה באמצעות הסיוע ההומניטרי נמשכת. 15 אלף ממחבלי חמאס חוסלו, אבל אלפים חדשים מגויסים בעצם הימים הללו, לומדים, מתאמנים ועוברים מערך הכשרות מאוד מרשים. גם היום חמאס מתכנן מהלכים התקפיים מול מוצבים ויישובים, מתואם מול איראן והחות'ים, ומבריח מצלמות, אפילו מישראל, כדי לרשת בהן את השטח ולשדרג את יכולת הנזק והפגיעה שלו בנו. חמאס משקם את יכולות הנ"ט שלו ומתכנן את מבצע החטיפה הבא - אבל הפעם באוטובוסים, ולא בטנדרים. הפגיעה שלנו בהם לא הגיעה לידי מסה קריטית ויכולת השפעה ברמה האסטרטגית". סולומון מתנגד להפסקת הלחימה לפני הכרעה, "שאותה ניתן להשיג רק באמצעות המחיר שהכי כואב לחמאס: הפסד שטח, פליטות ועקירה, מחיר שישליך לטובה גם על סיכוייהם של החטופים".
"לא עוד ניסוי שנכשל"
ישי ספז, חבר כיתת הכוננות של מושב יתד, רואה בפרימטר "בטוחה יחידה, אמיתית, שעדיין נותרה לתושבי העוטף", ומבקש שצה"ל יממש שם מדיניות של שטח מוות: "מי שנכנס - יורים בו". לספז אין אשליות. הוא רואה מה נעשה ומה לא נעשה בשטח, ומוטרד: "אנו זוחלים מחדש אל אותה המדיניות. זה עוד מאותו הדבר, אולי במינונים מעט שונים, ועם הבדל אחד: במקום פשיטות שלאחריהן יוצאים מהשטח - אנו נשארים בו. אבל מכאן ועד הכרעה הדרך ארוכה".
שפרה צור אריה מ"פורום עוטף ישראל", תושבת כפר מימון, מזכירה שהתושבים חזרו הביתה מכיוון שנאמר להם שאין מניעה ביטחונית, או שלחלופין - ייאלצו ללמוד לחיות עם האיום. אבל צור אריה וחבריה מסרבים לחיות איתו. הילה ברוך ליליאן, תושבת שדרות שטרם שבה לביתה, אף היא ממובילות הפורום, מצפה שהאיום יוסר, "אחרת - לא השגנו דבר... ההכרעה לא יכולה להישאר סיסמה ויעד נצחי. היא צריכה להתממש סוף־סוף. אסור שנמצא עצמנו שוב בתוך ניסוי שנכשל".
בניר עוז מונפים דגלים שחורים בפתח הבתים שיושביהם נרצחו במהלך הטבח, ודגלים צהובים בפתח בתי החטופים. היישוב ריק, אבל שיחי הנוי והפרחים, במעין ניגודיות דווקאית למוות ולבתים המפוחמים, מלבלבים ומוחזקים היטב. "סמל לבחירה בחיים שעוד ישובו לכאן", מבהיר איתי דקל חן, אחיו של שגיא החטוף ששב בעסקה בפברואר האחרון.
ולמרות זאת, רוב תושבי ניר עוז, שעדיין חיים כקהילה בקריית גת, מסרבים לחזור אל היישוב שבו נרצחו עשרות ושממנו נחטפו 83 מחבריהם. רק כ־50 מהם, בני 75-80, מדור הראשונים והמייסדים, מוכנים לחזור הביתה כבר עכשיו.
בסמוך לביתם של חיים ואסנת פרי, איתי מספר על גבורתו של חיים בן ה־80, שנאבק במחבלים והדף אותם בידיו. אחר כך הוא הסתיר את אשתו, אסנת, מתחת לערימות של כביסה, וכשהמחבלים חזרו חמושים, הוא הסגיר עצמו בידיים מורמות לשבי - שבו נרצח.
שגיא דקל חן, שחזר משבי חמאס, אמר ביום הזיכרון האחרון שהוא חש "חופשי, אך חסר מנוחה". באין הכרעה, כשעשרות חטופים עדיין נמצאים בעזה, רבים בעוטף ששבו לבתיהם משמיעים קול דומה: "חופשיים", אך חסרי מנוחה ועדיין מאוימים בביתם־מבצרם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו