כשנתניהו יוצא מכליו - על חשבון כולנו

בדיחה בעלת זקן ארוך מספרת על בנו של עורך דין המצטרף למשרד אביו, וביום הראשון לעבודתו מצליח לסגור את תיקו של לקוח עשיר, שהמתין לרגע זה 15 שנה. האב רותח מזעם ומרים את קולו בשאלה: "למה עשית זאת? 15 שנה התפרנסנו מן התיק הזה!!!".

במקרה של בנימין נתניהו הסיפור הפוך, והוא רחוק מלהיות בדיחה. ראש הממשלה מעוניין למשוך את המלחמה בעזה מסיבות ידועות. הצוות שפעל מול המתווכים בינינו לבין חמאס היה מקצועי ומסור, שהצליח להביא נוסחה לשחרור כל החטופים ולהפסקת אש קבועה, ונתניהו אישר זאת. ואז עשה הכל כדי לנוס מהתחייבותו.

הוא הצליח להחליף את הצוות היעיל בשר רון דרמר, הממלא בהצלחה יתרה את תפקיד דוחה הקץ. הנשיא טראמפ איננו מבין מדוע הוא מתעכב, הרמטכ"ל זועק על כך שאין לו חיילים, הורי החטופים והחטופים עצמם מחריפים את טון הביקורת נגדו, ועכשיו גם אנשי מערכת הביטחון, במילואים ובדימוס, מצטרפים באלפיהם לדרישה לסיים את המלחמה, שלפני 16 חודש היינו "רחוקים כפסע מן הניצחון המוחלט" בה.

ביבי יכול לבלוע לא מעט ביקורת, גם אם היא קולנית, אבל כאשר הקולות מגיעים משורותיהם של אנשים הקשורים במערכות הביטחון, הוא יוצא מכליו ממש. הגדרתו את החותמים כ"פנסיונרים זקנים בשולי המחנה" חשפה את המצוקה שאליה נקלע כאשר התגלה כי אין יעד למלחמה. כאשר ציבור רב ואיכותי קורא לו לסיים את המהלך המיותר הזה ולשחרר את כל החטופים, הוא איננו יכול להתעלם מכך.

ראשי מערכת הביטחון בעבר, קצינים בכירים ואנשי ביטחון בכירים המשרתים במילואים אך שאינם נמצאים כרגע בשירות, לא יתרשמו מן המהלך הפתטי של הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר לשחרר מצה"ל את החותמים על העצומה. המחסור הקשה בכוח אדם לא יאפשר להם להמשיך ולהשתמש בכלי הזה.

אנשים מצטרפים בכל יום לחותמי העצומות. חלקם אולי פנסיונרים זקנים (אף שהם צעירים מנתניהו עצמו...), אבל מלח הארץ ובוניה. הם הקדישו את כל ימיהם לביטחוננו, ורובם הגדול עשו זאת בחשאי, מבלי ששמותיהם ייוודעו לציבור. לא כל כך קל למכונת הרעל להשמיצם, לבטלם ולהגחיכם. מזה בדיוק חשש נתניהו, מכך שהפנסיונרים הזקנים הללו יחליטו לדבר, למרות הזהירות המופלגת המאפיינת אותם בדרך כלל. החשש כי ביקורת על ראש ממשלה מכהן כמוה כביקורת על המדינה הניא אותם, עד כה, מלתת פומבי לזעמם, אבל הידיעה הברורה כל כך שהעומד בראש המערכת מכתיב לה מהלך שאין דרך לוגית להסבירו, גורמת להם לזעוק.

חמאס נוצח. אנחנו לא ניצחנו. חמאס הוכה שוק על ירך. מנהיגיו נהרגו, וכן רבים מאוד מאנשיו. מאגרי הנשק שלו נפגעו מאוד. אין דבר שהוא רוצה עכשיו יותר מסיום המלחמה. הוא אפילו מוכן (לכאורה) לוותר על שלטונו ולהחליפו במועצת מומחים. קשה להאמין שתמונתה של רצועת עזה היא מה שמתכנני הפעולה השטנית בעוטף עזה זממו לפני שנפתחו דלתות הגיהינום. חמאס הובס, אבל אנחנו לא ניצחנו. הרבה מדי אמיתות הועמדו בספק. הרבה מדי מוסדות איבדו את חסינותם.

הצבא, המשטרה, שירות הביטחון הכללי. בית המשפט. כבר שום ידיעה אינה מפתיעה. שר המשפטים מחרים את נשיא בית המשפט העליון, שר האוצר מחרים את ראש השב"כ. מערכות השלטון מכות זו בזו כתגרנים בשוק. הקו בין מותר ואסור, בין חוקי לעברייני, בין נורמטיבי ומה שאינו כזה, טושטש באופן מצמרר. הסינווארים של העולם יכולים להתבונן בנו מקרוב או מן הגיהינום, ולחכך ידיהם בהנאה: הם בכל זאת עשו משהו, ולא דיברנו על החטופים ועל החללים.