משט נגד הזמן: כך השמידה ישראל את הצי הסורי של אסד

בספרי הלימוד של חיל הים, "קרב לטקיה" משעותיה הראשונות של מלחמת יום כיפור נחשב לאחד מסיפורי המורשת הפופולריים. ספינות טילים ישראליות ששטו עד לנמל שבצפון סוריה והטביעו חמש ספינות קרב סוריות, חזרו ללא פגע. העימות הראשון בהיסטוריה שבו הופעלו טילי ים־ים בירי בין הצדדים.

"זה היה קרב היסטורי", מדגיש אל"ם (מיל') אודי אראל, שהיה אז סרן צעיר וקצין האג"ם של שייטת 3, האחראית על הביצוע. "שעתיים של החלפת מהלומות שבסופן קבענו עובדה במלחמה - כל כלי שיט סורי או מצרי שיצא לים לא חזר לנמל. חיל הים נשען על הרבה מסורות עבר, ופעם היה מקובל במצבים כאלה לשים מטאטא בראש התורן, כאילו ניקינו את הים, אבל מפקד השייטת, מיכאל ברקאי, לא הסכים מתוך כבוד לאויב וגם כדי להעביר מסר שהמלאכה טרם הסתיימה".

בבליל הקרבות שהיו במהלך מלחמת חרבות ברזל, כמעט נעלם מהזיכרון המבצע ההרואי "חץ הבשן", שהחל ב־8 בדצמבר 2024 אחרי נפילת המשטר בסוריה. מחשש שנשק סורי אסטרטגי, שנותר מאחור, ייפול בידיים עוינות, נערכה פעולה משולבת שכללה בין היתר חילות יבשה, ים ואוויר, ובמהלכה נגרעו 80 אחוז מהיכולות שהותיר צבא אסד.

במסגרת הזו שייטת 3 חזרה לנמל לטקיה, הזכור ממלחמת יום כיפור, והטביעה 15 כלי שיט ועליהם נשק שהיה עלול להוות סיכון לביטחון המדינה.

"בסופו של דבר, אנחנו צועדים בנתיבי אבות", מסביר רס"ן ט', מפקד ספינת אח"י יפו, שהשתתפה במבצע. "אין קצין ים שלא גדל על הסיפורים האלה ועל הנתיבים שבהם הפלגנו. כשעליתי לדבר עם הצוות לפני המבצע עברה בי צמרמורת, כי ידעתי שאנחנו עומדים לפני פעולה ערכית דומה. דיברתי עם הלוחמים על קרב לטקיה, כי אם לא תהיה מודעות היסטורית אנחנו לא שווים כלום. כמו שבחטיבה 7 של השריון גדלים על קרב עמק הבכא, גם כאן צריכים לדעת את העבר. בסוף הרוח היא זו שמנצחת מערכה".

החברים נרצחו בנובה

רס"ן ט' מארח אותנו בחדרו שעל סיפון אח"י יפו. צעיר בן 28 שבתחילת המלחמה היה בכלל בשנת חופשה מהשירות, אבל כשפרצו הקרבות מיהר לחזור, בהתחלה כמתמחה לפיקוד על הספינה ולפני כשמונה חודשים קיבל עליה את המושכות.

לצידו יושבים שני קציני תקיפה מספינות שכנות בשייטת, שהשתתפו באירוע ההיסטורי - סגן ט' מאח"י חרב, שבתחילת המלחמה עוד היה בקורס חובלים וב־8 באוקטובר מצא את עצמו בלב ים, וסגן ג', שהגיעה לאח"י כידון רק שבוע לפני פרוץ המלחמה.

"אפילו לא הכרתי את הלוחמים בשמות", סגן ג' (24) צוחקת. "הכל קרה תוך כדי תנועה. הרי במהלך קורס חובלים אמרו לנו שאנחנו נהיה הדור שבתקופתו תפרוץ מלחמה, אבל אומרים את זה לכולם, רק שאותנו זה פגש במציאות. זה לא שוק, אבל זה לחץ, במיוחד כשלא מכירים ואין במי להיאחז ונכנסים לתקופה של שעות ים בלתי נגמרות. יוצאים להפלגה של שבועות, חוזרים לקחת אספקה ויוצאים שוב. האינטימיות, בעיקר ב'נירית', אינטנסיבית מאוד. צפוף בה, לוחמים וקצינים חיים אלה עם אלה ונוצרת קרבה מיוחדת, שבמלחמה היא על סטרואידים".

למה את מתכוונת?

"בסוף אני עם החיילים 24/7, והם רואים אותי בשעות הכי אופטימיות וגם בהכי מורכבות. במלחמה פתאום מודיעים על חברים או על קרובי משפחה שחס וחלילה נפלו, וזה פגש אותנו לא פעם. צריך להתמודד ולהכיל את זה, להיות המקום התומך וגם להמשיך לתפקד".

סגן ט' (23), קצין התקיפה בספינה אח"י חרב, יודע היטב למה סגן ג' מתכוונת. "כשיצאתי לים, בתחילת המלחמה, עדיין הייתי בחוסר ודאות לגבי שני חברי כיתה שהיו במסיבת הנובה ונחשבו לנעדרים. חזרנו מהמשימה רק אחרי שבוע, וישר התקשרתי לאחותי, שסיפרה שמצאו את גופותיהם. לאורך כל המלחמה חשבנו איך שומרים על אינטנסיביות של לחימה ועדיין על קשר עם הבית".

כשסגן ג' מדברת על החיים ב"נירית", צריך להתעכב רגע על דגמי הספינות שמאיישות את שייטת הסטי"לים, שעוגנת בנמל חיפה. הנירית היא דגם סער 4.5 ונחשבת לקטנה שביניהן וגם לוותיקה ביותר. הראשונות מסוגה יוצרו כבר בתחילת שנות ה־80. אורך הנירית הוא כ־61 מטר ויש עליה כ־60 אנשי צוות. היא משמשת בעיקר למשימות תקיפה.

לידה עוגנת "סער 5", שכבר נמצאת כ־30 שנה בשירות, אורכה כ־85 מטר והיא נחשבת לרב־משימתית. אבל הכי בולטת במעגן היא "סער 6" החדישה, שנכנסה לארסנל רק לפני כשש שנים ונראית כחללית. אורכה כ־89 מטר.

"סער 6 היא היהלום שבכתר", מודה סגן ט', קצין תקיפה באח"י חרב, סטי"ל מהדגם הישן. "הן הכי חדשות ומיועדות בעיקר למשימות הגנה, אבל כשאנחנו יוצאים לים יש לכל ספינה פקודה משלה".

קציני תקיפה נמצאים בצוות שאחראי על החימוש המדויק בסטי"ל, כזה שניתן לפגוע באמצעותו ממרחק, ובמהלך המלחמה הספינות עשו לא פעם את הדרך הארוכה מהצפון, לרצועה, לאבטחת אסדות הגז. עבדו נון־סטופ.

"תחשוב מה זה חוויית לוחם בשייטת, שנחשף לארבע גזרות לחימה וצריך להיות בקיא בכולן", אומר רס"ן ט', מפקד אח"י יפו. "אין פה ויכוח על מקצועיות. היכולת שלנו להגיע לכל זירה דורשת מהלוחם גמישות מחשבתית".

חלון הזדמנויות

מבצע "חץ הבשן" בסוריה תפס את הלוחמים בהפתעה, שום דבר לא בישר על פעולה אפשרית בעורף האויב, מלבד הקצונה הבכירה, שם היו מודאגים מנפילת משטר באשר אסד בתחילת חודש דצמבר האחרון.

הפחד הגדול היה מהלא נודע. איש במערכת הביטחון לא ידע איך תתייחס ההנהגה החדשה בסוריה לישראל, במיוחד כשהמנהיג העולה אחמד א־שרע, המוכר בכינויו אל־ג'ולאני, היה בעברו ג'יהאדיסט ובקשרים עמוקים עם ארגון הטרור אל־קאעידה.

"המבצע החל בהפתעה", מודה סא"ל ד', ראש ענף עליונות בחיל הים, שאחראי בין היתר על תכלול תוכניות האש והתקיפה. "רמ"ח המבצעים במטה שלנו הפעיל את כולנו ביום שישי לחיתוך מצב על תחילת ההפיכה. הוצאנו תוכניות מגירה, שבהן כלל הנשק האסטרטגי שיכול ליפול לידי גורמים עוינים. אצלי בענף מייצרים את עולם התכנון ברזולוציה של איפה נדרש לפגוע ואיך, ופעלנו מול המטה הכללי וחטיבת המבצעים של אמ"ן".

מה היתה הסכנה בצי הסורי?

"ספינות טילים שיכלו ליפול בידיים עוינות, ושם כל טיל נושא עשרות קילוגרמים של חומר נפץ ועלול להוות איום על כלי שיט אזרחיים וצבאיים ישראליים. נוצר פה חלון הזדמנויות בנפילת המשטר, חלון הזדמנויות שמטרתו לגרוע את היכולת הזו מהאויב".

בשבת עוד עבדו במטה זרוע הים על התוכניות, ורק ביום ראשון בבוקר, 8 בדצמבר, ירדה הוראה לאנשי שייטת 3 שבתוך כמה שעות הם אמורים להיות בדרכם לנמל לטקיה, שבצפון סוריה, במטרה להטביע כלי שיט המסכנים את ביטחון המדינה.

"אח"י כידון בכלל היתה במה שנקרא 'שבוע עמידה'", מספרת סגן ג'. "כל תקופה מסוימת ספינה צריכה להיקשר לרציף לכמה ימים, כדי לבצע עבודות תחזוקה שלא מתאפשרות בשוטף. אלה עבודות שמוציאות אותה מכשירות ומונעות יציאה בתוך זמן קצר לים. אצלנו הוציאו את המטבח, שהיה מיועד להחלפה, ואז, בראשון בבוקר, אמרו שהיום אחר הצהריים מפליגים. ממש הורידו משימה - 'הטבעת כלי שיט סוריים שמהווים איום בגלל האמל"ח האסטרטגי שעליהם'. לי זה נשמע בהתחלה הזוי. יוצאים בעוד כמה שעות? אמרתי לעצמי 'אוקיי, בסדר'".

גם לרס"ן ט', מפקד אח"י יפו, הפקודה הגיעה בשעות הבוקר של יום ראשון. "בספינת טילים יש ארבע מחלקות", הוא מסביר. "מחלקת גילוי, ניווט וקשר, שעוסקת בתכנון ההפלגה. מחלקת הנשק, שאחראית על האמל"ח. צוות מכונה, שאחראי על מערכות המנועים והגנרטורים, מערכות שעובדות בו־זמנית ושצריכות כמות גדולה של אנרגיה. ומערכת האלקטרוניקה, שמגינה על הספינה, גילוי ויירוט איומים. יושב מפקד הספינה בבוקר כזה עם מפקדי המחלקות, וכל מחלקה מפרטת בפניו מה היא צריכה לעשות. רצים כמו בפרויקט שבסופו יש הצגה לדרג הבכיר, ומשם איפוס יציאה לים והפלגה. דינמיות מטורפת. אנחנו יודעים להכין את עצמנו בגבולות זמן כאלה, למרות ההפתעה. תפסנו את הצוותים, הסתכלנו להם בעיניים ואמרנו 'חברים, אנחנו עולים צפונה ומבצעים את המשימה'".

במחלקת נשק החלו לעבוד באותם הרגעים על תכנון התקיפה. "הכל היה ברצף תנועה מהיר, אבל אלה דברים שהתכוננו אליהם מתחילת השירות", אומר סגן ט', קצין התקיפה של אח"י חרב. "למדנו את הפקודות האופרטיביות של החיל, את המודיעין, וישר כל צוות קיבל מטרה והיה צריך להגיד איך הוא יבצע אותה. אף אחד לא אומר לך איך, זה תפקידך".

סגן ג' ישבה באותו הזמן על סיפון אח"י כידון ועברה על דף המטרות. "ידעתי כל מטרה מהי והיכן היא עוגנת בנמל", היא מספרת. "ישבנו בצוות, מפקד המשימה והבקר שלי, וחשבנו איך מבצעים את העבודה בדרך הכי טובה".

נמל לטקיה, שבו ממוקם בסיס חיל הים הסורי, נמצא בצפון המדינה ונחשב לראשי שבה. מעבירים בו דרך קבע חומרי בנייה, מינרלים וכלי רכב, ויש בו קווי הפלגה סדירים לאלכסנדריה, לביירות ולאיזמיר שבטורקיה.

במבצע "חץ הבשן" התמקדו בעיקר בכלי השיט שבנמל הצבאי שבלטקיה ובנמל מינאא אל־ביידא, הסמוך. 15 ספינות, חלקן מדגם "אוסה 2" וחלקן "טיר 2" מתוצרת איראנית, ספינה המבוססת על דגם של ספינת טילים צפון־קוריאנית. הפחד היה שבין היתר טילי ים־ים מדגם "נור", שהטווח שלהם הוא 200 ק"מ, וטילי "סטיקס", בעלי טווח של 90 ק"מ, יגיעו למקומות לא רצויים.

במבצע כזה, כשהזמן לוחץ וחלון ההזדמנויות צר, אין התחשבות באור הירח ובמצב הים, ובתחילת חודש דצמבר, עיצומו של החורף, כשהים גבוה. לפני שעזבו את נמל חיפה בוצע בספינות "לאשינג", אבטוח חפצים ששום דבר לא יישבר או ייעלם בזמן שהגלים מטלטלים את הספינה.

בשעות אחר הצהריים עזבה שייטת 3 את הנמל בדרכה צפונה. מבנה מאובטח, שקט. אפשר היה לראות בדרך את אורות לבנון, ואפילו קפריסין לא כזו רחוקה. הפלגה של כמה שעות טובות כשאין לדעת את מי יפגשו בדרך. באותו הזמן גם הרוסים החזיקו כלי שיט בנמל טרטוס, הנמצא מתחת ללטקיה, בבסיס שיועד בעיקר לתחזוקה.

"כשנעים במרחב מאוים יש גם איומים שאני מנוע מלדבר עליהם", אומר רס"ן ט', מפקד אח"י יפו. "אנחנו יודעים שיש איומים שמוכוונים אלינו, וכל לוחם שיוצא לים יודע שזה לא מובן מאליו שהוא יחזור. אף שנדמה לאזרח מהצד שהחיכוך שלנו נמוך, החיכוך גבוה ויש פה עבודה כירורגית של לוחמים מיומנים".

אילו סכנות יש?

"בהפעלת ספינה אתה חייב מידה של צניעות. אני מבחינתי לא יודע כלום. אני מגיע לזירת לחימה, מפעיל את הכלי ואת הלוחמים, ומכבד את האויב. יודע שאם נפעל ברברבנות ובתחושה שאנחנו הכי־הכי, אז ההיסטוריה מספרת מה קרה לכאלה שחשבו כך".

יש חשש מפגיעה כמו שהיתה באח"י חנית במלחמת לבנון השנייה?

"חד־משמעית".

שילוב זרועות

במהלך השיט ירדה על השייטת הנחיה חדשה. לפני שהם מטביעים את הספינות הסוריות הודיעו שהם צריכים לפגוע במערכות טילי קרקע־אוויר שפזורות באזור, כדי ליצור מסדרון אווירי למטוסי חיל האוויר, שהיו אמורים לתקוף בסוריה ביחד איתם.

"אנחנו יוצרים שילוב של ים, אוויר ויבשה שהוא שובר שוויון, אקס פקטור חדש בלחימה", אומר רס"ן ט'. "זה עבד במהלך המלחמה בפתיחת צירים, בחישוף מחבלים ובכל מה שאתה יכול לדמיין. היתה בינינו תקשורת לאורך כל ההפלגה. שילוביות מטורפת ודברים שלא ראינו בעצימות כזו במלחמות קודמות".

הסטי"לים פגעו בסוללות טילי הקרקע־אוויר, המטוסים נכנסו במסדרון ופגעו בין היתר במחסני טילים ובמשגרים שהיו מוצבים על החוף ושאיימו על כלי שיט ישראליים, וכעת הכל היה מוכן לפינאלה שתוכנן ליום שני בשעות אחר הצהריים - הטבעת אוניות הצי הסורי.

"עד שזה לא קורה, זה לא באמת קורה", מחייך רס"ן ט'. "גם כשהגענו לשם, ידענו שזה יכול ליפול או להשתבש ויכולים להגיד לנו בכל רגע 'תחזרו', כי יש פה המון משתנים, וגם כששומעים את רעש השיגור זה לא הסתיים, כי אחרי הפגיעה צריך לחזור ארצה במרחב מאתגר. תבין, עד שלא קושרים את הספינה בנמל ונוגעים באדמה, אין סיום".

ביום שני, 9 בדצמבר, בערך בשעה שש בערב, כשהחושך כבר ירד, הושמדו 15 כלי שיט סוריים בנמלי לטקיה ומינאא אל־ביידא.

"אני בטוחה שבראי של מפקד ספינה התחושה שונה, אבל לפחות בתפקיד שלי יש רצף פעולות ברור שאני עושה ברמת התכנון שיצא לי כמה פעמים לאורך המלחמה", אומרת סגן ג', קצינת התקיפה של אח"י כידון. "הפעם היה מאוד מתוח ושונה, ועם זאת היה רצף פעולות שאני והצוות עושים בצורה אוטומטית, ובאיזשהו מקום גם לא האמנתי שזה קורה. זה עדיין נשמע מופרך להטביע ספינות. כשסיימנו הרגשתי שזו זכות להיות במקום הזה ולתרום, אף שאני בורג קטן במערכת".

גם סגן ט', קצין התקיפה של אח"י חרב, זוכר את הרגע שבו הטילים עזבו את הספינה בדרכם לביצוע. "הכל היה לפי הספר", הוא אומר. "שמענו את החימושים יוצאים, הדממה היתה טקסית. ראינו ספינה מהצי הסורי שלמדנו עליה כמטרה, הסתכלנו זה על זה ואמרנו 'זה קורה עכשיו'".

כשיש פגיעה, נשמעת צהלת ניצחון בספינה?

"זה ילדותי ואסביר גם למה", מבקש רס"ן ט'. "ה'יש' גורם לך להיסט מדברים אחרים. בסוף כשאתה מגיע לזירה מאוימת יש פעולות שצריך לבצע במקביל, ואני אראה לך מרכז ידיעות קרב של ספינת טילים, עולם תוכן מדהים. יושב לוחם שאחראי על גילוי אווירי, ולידו יכולה לשבת לוחמת שעוסקת בתקיפה, כיסא ליד כיסא אבל עולמות תוכן שונים, וזה מה שמיוחד בספינה. ואם אני מקשר את זה ל'יש' שעליו שאלת, זה יוצר היסט. אמרתי ללוחמים שעד שלב התחקיר לא נדע אם השגנו את המטרה. ברגע שמבינים שהסתיימו התקיפות, עושים סקירה, מציינים את האתוס, מדברים קצת על ההיסטוריה, נותנים חיוך, צ'פחה על הכתף, וממשיכים קדימה".

סגן ט' יודע בדיוק על מפקד הספינה מדבר. "אתה מסיים את התקיפה הכי משמעותית שהיתה לך במהלך השירות וחוזר למשמרת כקצין בגשר", הוא מחייך.

שעתיים על החוף

באותו הזמן של הביצוע ישבו במרכז השליטה בישראל מפקד זרוע הים ובכירי החיל, שעשו הערכות מצב ראשוניות. הרי מייד אפשר היה להבין שהפגיעות היו בול והמטרות הושגו.

"כל הכוח, גם בים וגם בחוף, אני רוצה לומר הערכה רבה", אמר במערכת הקשר מפקד זרוע הים, האלוף דוד סער סלמה, כשהספינות היו בדרכן ארצה. "בוצע במקצועיות, יום היסטורי. זה לא נגמר עד שזה לא נגמר, עד המשימה הבאה. יישר כוח".

"מבחינתנו המבצע עבר בצורה חלקה", אומר סא"ל ד', ראש ענף עליונות בחיל, שפיקד מרחוק. "זכינו להיות חלק מההיסטוריה של השמדת 80 אחוז מיכולותיו של הצבא הסורי".

ביום שלישי, בשעות הבוקר המוקדמות, הספינות הגיעו לנמל בחיפה, שם חיכו להן בכירי החיל. "קיבל אותנו מפקד זרוע הים, שציין את העבודה הנקייה", מספר רס"ן ט'. "הוא הסביר את הרובד הרחב ברמה האסטרטגית ובגריעת יכולות האויב, שזו המטרה שלשמה התכנסנו. אחרי זה דיברתי עם הלוחמים על הזכות שנפלה בחלקנו. אמרנו שנתחקר ונלמד מה היה כדי להיות הכי טובים, ושיש עדיין מקום לשיפור. תדלקנו, לקחנו שני ארגזים של ירקות ופירות, ויצאנו למשימת הגנה. פחות משעתיים היינו בחוף. דיברו איתי פעם על אופוריה, אין אופוריה במלחמה עד שהיא לא נגמרת".

עבור חיל הים המלחמה הזו היא פעילות ללא הפסקה. אין ריענון, אין חילופים. מהים אל הים. "יש פה לוחמים שהיו על הספינה עוד מלפני 7 באוקטובר וכל המלחמה הם נמצאים פה", מספר רס"ן ט', מפקד אח"י יפו. "יש כאלה שהיו בתחילתה שמיניסטים. אין לנו איזה כוח מילואים שבא להחליף. זו שחיקה, עבודה אינטנסיבית, ובסוף אנחנו במוד של 'מה שצריך, נעשה'. אלה לוחמים אינטליגנטיים שעושים שעות על גבי שעות בים מאתגר ובסערות, ובחורף האחרון היו הרבה. אנחנו צריכים לסיים את העבודה בצורה טובה ומקצועית, ומבחינתנו להיות פה גם עוד עשר שנים ולהעביר את הלפיד".

לשמור על צניעות

בניגוד לסיפורי הגבורה שעלו בהמוניהם במהלך המלחמה, בחיל הים די נותרו מאחור, שומרים על חשאיות. גם כאן, בפגישה, היה צריך לחלוב מהם מידע כמעט בכוח. אמרו לנו שכמה שיותר רחוק מאור הזרקורים יותר טוב, וסגן ג' סיפרה שאפילו בבית לא ממש יודעים על איזה אירוע גדול היא אחראית.

"האמת היא שקצת התאכזבתי שסיפור המבצע פורסם", סגן ג' מפתיעה. "חשוב לי לשמור על היכולות שלנו בשקט, מבלי שזה יהיה אירוע, ושנוכל להשתמש בהן בהמשך. כשהוצע לי להשתתף בכתבה אמרתי שלא נראה שאוכל לעזור, כי חשבתי שאולי שיח כזה יוציא דברים שעלולים לפגוע ברלוונטיות שלנו להמשך התקיפות וההגנה. מצד שני, באמת לא שומעים הרבה על חיל הים, וחשוב לתת את ההעצמה הזו ללוחמים בשייטת".

החבר'ה האלה עוד ילמדו שעל סיפורים כאלה בונים מורשת, וסודות כמוסים כבר מצאו את עצמם בכותרות הראשיות. כי עם כל הכבוד לצניעות, יש מוניטין ויוקרה שצריך לטפח.

"הם מדהימים ומה שהם עשו מדהים", משוכנע אל"ם (מיל') אודי אראל, שהשתתף בקרב לטקיה ב־1973. "זה היה ביצוע נקי ומקצועי ובהתרעה קצרה. נכון שאצלנו היה אלמנט של ירי עלינו, ועדיין הביצוע הכירורגי ניצח בשני המקומות. אין לי ספק שהמבצע הזה ייכנס לסיפורי מורשת קרב, כי כמו שהבריטים אומרים 'הם ניקו את השטח'".

גם רס"ן ט', מפקד אח"י יפו, בטוח שהמבצע עוד יסופר למתגייסים החדשים בשייטת. "תפקידנו שהמבצע יהיה מעוגן היטב במורשת הקרב, וכמו שדיברו איתנו על ההיסטוריה של חיל הים ואיך הוא יצר עליונות במלחמת יום כיפור, אז אני מאמין שבעוד 20 שנה יידעו מה אנחנו עשינו"