עוד מקדמת דנא, רבות לפני הגיעי לזה העולם, עולם השקר, פסק בית דין דשמיא: זה הקטן נווד יהיה, מרחף בין עולמות, מעופף בין שמיים וארץ, חג מעל ימים ועמים, הרים ועמקים, ובו יקוים אשר נאמר בראשית ימי היהודים, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך.
ומאז ימי המילה, בן שמונה, מסתובב לו עבדכם הנאמן, אנוכי הצעיר באלפי ישראל, בעולמו של ריבון העולמים, שומע, רואה וצופה, ולאל חי מספר מאשר עיניו חזו.
וכך עוברים להם השנים, החודשים והימים.
ואירע הדבר ובעת האחרונה, בגזירת יוצר האדם, מסתובב הנווד, הווה אומר אני הקטן, בין בני עמי, היהודים, עד לרצונם העז לריב בינם לבינם, וכל משאת נפשם, כך רואה הנווד, היא שנאת אחיהם ואחיותיהם, כאילו חייהם תלויים בדבר. זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה אומר האמת עימי והשקר אצל זולתי, ההוא אומר הטוב הוא אני והרוע אחי, זה אומר אני הצדיק וזולתי הרשע, וההוא אומר אתה אינך אלא בן השטן.
וכך מעביר אני הצעיר את ימיי בין אחיי ואחיותיי, אוהדי ביבי ושונאיו, נח־נחים וקפלניסטים, הנעים ונדים בארץ האבות. הביטו אף אתם בהם, וראו. הנה לפניכם גלויי הראש, הנעים להם בשדרות רוטשילד בתל אביב, אשר בקול ברור וצלול זועקים הם כי לא החלה המלחמה, הקשה בתולדות ישראל, אלא בגלל המתנחלים הארורים, שונאי השלום הידועים. ולא, הס מלהזכיר, בני חמאס הנודעים. אל מולם נדים להם חובשי הכיפות הסרוגות במחנה יהודה בירושלים ובקולם כי רם מכריזים, קבל עם ועדה, כי לא בני חמאס במלחמה פתחו, אלא קציני צה"ל הנבזים, מדרגת סגן אלוף ומעלה, ולא בני הדודים הם אלה שלקחו בשבי מאתיים וחמישים, אלא השב"כ העלוב והארור.
שאר העם, השוכנים בין הזועקים לבין המכריזים, בשקיקה קוראים אחת לשבוע את בעלי הטורים למיניהם, בן כספית, עמית סגל, קלמן ליבסקינד, גדעון לוי, וכולי, ושנאתם תופחת משבת לשבת, מיום ליום ומשעה לשעה, אין מזור.
ומעליהם חוגגים להם יצורים הקרואים פוליטיקאים, נבחרי העם הנודעים, הלא הם ביבי ובצלאל, יריב ויאיר, בני ודודי, וכל שאר מרעין בישין, במניין מאה ועשרים.
ואני הנווד, שלא ראיתי עוצמת שנאה עצמית כזו מיום בואי לעולם השקר, מוצא את עצמי בערבו של יום מרים עיניי למרום, ושפתותיי לוחשות בעוז: אלוהיי ואלוהי אבותיי, אלוהי ישראל והגלות, יהודים אלה יצירי כפך הם, לא כפיי, ואין אתה יכול לחייב נווד שכמותי במחיצתם לשהות לעדי עד. לא מעשה ידיי הם, לא יוצאי חלציי הם. שלך הם, בניך הם, אתה בחרתם. ואותי, במטותא ממך, לנפשי הנח.
ומייד בסיימי תפילתי, בת קול משמיים יוצאת: ניצחתני, בני, ניצחתני. צרה זו אני בראתיה, לא אתה ולא עליך המלאכה לגמור, כי אם עלי. לך לך.
לאן אלך? שואל אני, אך קול הבת נדם, זועקת בשתיקתה.
מה אעשה?
מזכירתי, גברת סירי, את פיה פותחת בתבונה: לקפריסין סע!
מי אני, הקטן באדם, שלא אציית לסירי שלי?
מוקף ביהודים
וכך מוצא אני עצמי בתוך קרבי הנשר, הקרוי בלע"ז מטוס.
והמטוס הנ"ל לקפריסין טס, מלא עד אפס מקום, כל נוסעיו יהודים כשרים, ובמהלך 45 דקות צף ומרחף לו באוויר, תחילתו בלוד וסופו בלרנקה, תחילתו עם יהודים וסופו עם יוונים.
קפריסאים.
במרבית ימיי בין אחיי ואחיותיי בחודשים האחרונים הסתובבתי לי בהרי השומרון ויהודה, הידועים גם בשם הגדה המערבית, מעביר זמני בין בעלי הגוזאמבות ונשות הבובו, בין נערי הצינגלות ובנות החוות, ולפתע כל זה הלך, עם הרוח עף.
לרנקה. מי האדם שהמציא שם זה?
דבר ראשון שעיניי רואות בלרנקה הוא לוחיות הרישוי של רכביה, שחור על גבי לבן, המזכירות לי את הפלשתינים. רק הבוקר, בדרכי מעפרה לנתב"ג, לוחיות רישוי לבנות־שחורות בהו בי מכל פינה, והנה לוחיות רישוי אלה, כמעט אותו הדבר.
אך לא. פה היא קפריסין. והנהג שלי, השבח וההודיה לאלוהי ישראל, לא מדבר מילה אחת בעברית.
לוקח לקפריסאי שלי עשרים דקות להגיע למלוני, שאותו הזמנתי בחסדי האל עימדי ובעזרת סירי.
"המלון הזה", אומר הוא לי, "שייך ליהודי. וכל מי שתראה במלון הזה הוא יהודי. יהודים אוהבים לגור עם יהודים אחרים".
זאת נקמת האל בי. מיהודים ברחתי, ליהודים נפלתי.
אני יורד מרכבו ובוהה בדמויות שמסביבי.
מי הם? ישראלים.
מה אעשה עתה? לאן אלך ולאן אברח?
מסעדה יוונית, איפה שאף אחד לא מדבר עברית, שומע אני קול ממרומים לוחש באוזני הימנית.
האם את יכולה להמליץ לי על מסעדה יוונית בסביבה, אם את מכירה? אני שואל באנגלית רהוטה גברת הדורה העומדת בדד בכניסה למלוני.
"רק עכשיו מישהו המליץ לי על מסעדה מאוד טובה באזור", ההדורה עונה לי באנגלית רמת־גנית צחה.
אץ רץ אני חיש חש, ובמהירות הבזק נופל אני כל עוד רוחי בי אל תוך זרועותיו המחבקות של מלצר יווני בשם מיקו.
מיקו יקירי, מאיפה הסועדים שלך מגיעים? מי הם?
"פולנים, רומנים, וישראלים".
מי מהם אתה הכי אוהב?
"אני אוהב את כולם".
זה ברור. אבל מי מביניהם הכי־הכי?
"כולם אותו הדבר. אין הבדל. מאיפה אתה?"
מבריסל.
"עיר יפה".
נכון, תודה. יש לי שאלה. אפשר לשאול?
"כמובן".
אם היו זורקים אותך לאיזה אי בודד ונותנים לך לבחור בפולני, ברומני או בישראלי שיהיה יחד איתך, רק שניכם בכל האי. במי מהשלושה היית בוחר?
"בישראלי".
למה?
"הוא הכי כמוני".
איך בדיוק?
"לישראלי יש את המדינה שלו, ומולו ערבים מוסלמים שרוצים לגנוב לו את המדינה, לשלוט עליה, ולרצוח אותו. בדיוק כמו כאן בקפריסין. הם באו לפה, המוסלמים הטורקים, רצחו אותנו, וגנבו לנו חלק נכבד מאדמותינו. האויבים שלנו והאויבים של הישראלים הם אותם אויבים, מוסלמים. אנחנו והישראלים אותו הדבר".
מעניין. האם גם לכם יש ביבי? בני? יריב? יועצת משפטית? שב"כ? מינהל אזרחי? עמית סגל? אריה דרעי, אולי?
הוא מסתכל בי, כולו הלם. איך זה שאני מוציא גיבובי מילים שכאלה מפי עוד לפני שהזמנתי אפילו לגימה אחת של אוזו יווני?
אל מולי מזהה אני שתי נשים, האחת נאה מחברתה, ושתיהן מארץ זבת הדבש והחלב.
מיהודים ברחתי, ולאן שרגליי נושאות אותי יהודים מסביבי. אויה לי.
מה הביאכן הלום, גבירותיי הנאות?
"לוקחות חופשה מהארץ".
מה קורה בארץ?
"נורא", עונה האחת. "זוועה", אומרת חברתה. "פחד", מוסיפה הראשונה. "אסון", חותמת השנייה.
מה אתן מתכוונות?
"השסע בעם ממש מייאש", אומרות הן, שתי תל־אביביות טהורות.
אז מה יהיה, אולי הגיעה העת לעבור מדינה?
"אין לנו ארץ אחרת".
זה שם של סרט, לא?
"יהיה טוב".
איך?
"זה תמיד כך, אחרי הזוועה בא הטוב, אחרי השואה - תקומה".
ואז הן שותקות, שתיהן כאחת, וראשן מורד.
הן מחכות לעתיד. והעתיד, אם הבנתי נכון, יהיה חזרה על העבר. אושוויץ, סיבוב שני, ואז הגאולה.
אני מפה חייב ללכת.
בערבית ארצישראלית
לשמאלי יושב יוני, יהודי רוסי מלא חן שלא מכבר עבר לקפריסין אחרי שנפרד מאשתו, בת אוליגרך יפה ועצמאית. את ליבו שבתה בעודם נערים, ואיתה חי כעשור שנים, עד שיום בהיר אחד קמה היא, מתמיד רעננה, והודיעה לו ברוסית אלגנטית שהיא בעצם רוצה גבר אחר, מורה לריקוד.
הוא, לצערו, אינו יודע לרקוד, רק לנהוג.
הוא מזמין אותי להיכנס לרכבו החדש החונה בחוץ, סאאב שחור משחור, לסיבוב היכרות בקפריסין אהובתו.
עדיף על אושוויץ, אומר אני לעצמי, ובחדווה מקבל את הזמנתו.
ובתוך דקתיים את גופי משחיל אני לשחור משחור, ויוני מתניע.
תחנת היעד היא ניקוסיה, עיר הבירה, תפארת חייו הרווקים.
בין לבין, באמצע הדרך, יוני עוצר בלפקרה העילית, הלוא היא פאנו לפקרה.
לאיטנו צועדים אנו לעבר כנסייה אורתודוקסית, בחיפוש אחרי כמה קדושים שאת זמננו ינעימו. אך מעשה שטן, הקדושים היום, דווקא היום, לא פה. במקומם אני פוגש שני בני נוער המדברים ערבית ארצישראלית מרשימה.
מאיפה אתם? אני שואל אותם בערבית מלומדת.
"אנחנו מפלשתין", הם עונים.
מאיפה בפלשתין? "אני מלוד", אומר האחד, "ואני מבית לחם", אומר השני.
שאללה יהיה איתכם תמיד וישלח לכם בריאות, אני מברך את הנערים.
"לעונג היה לנו להכירך", עונים השניים כאחד, ולדרכם הולכים.
לצידי שתי נשים. אחת מהן פונה אלי, באנגלית צברית, ואומרת: "הם שיקרו לך".
במה שיקרו?
"אין כזאת מדינה שנקראת פלשתין".
איזו מדינה כן יש?
"ישראל".
אתן מישראל?
"כן".
למה אתן כאן? אני שואל אותן בעברית דיפלומטית.
"אתה מדבר עברית?"
אכן.
"אם אתה מדבר עברית, למה לא אמרת להם שאין כזה דבר פלשתין. מה, אתה כתב ב'הארץ'?"
עדיין לא, אולי מחר. מאיפה אתן?
"מודיעין".
מודיעין?!
"שלא תבין לא נכון. העיר מודיעין. לא שב"כ או אמ"ן".
חס וחלילה, לא חשדתי בכן כלל וכלל. למה אתן פה?
"לוקחות חופש ממה שקורה בארץ".
מה קורה שם?
"חברה שמתפוררת מבפנים וטילים שמתפוצצים מלמעלה".
מה משני אלה מפריע לכן יותר?
"החברה שמתפוררת, כי זה מה שיגמור אותנו. כמו בעבר".
מה הסיכוי שאחרי שואה זו תהיה תקומה?
"קטן. קלוש".
ואז תקום מדינת פלשתין?
אין תשובה.
זהירות, מחסום
"בוא נמשיך לניקוסיה", אומר יוני.
בירת קפריסין, אם אין זיכרוני מתעתע בי, חצויה בין יוונים נוצרים וטורקים מוסלמים. מיקו, זכורני, דיבר על המוסלמים, ועליהם אמר את אשר אמר. יהיה מעניין לראותם, הלא כן?
בוא נלך לחלק המוסלמי של ניקוסיה, אני מציע ליוני היהודי. "אוקיי", אומר יוני. "אתה האורח".
נעימה לנו מאוד נסיעתנו בשחור משחור, אך לפתע נעצרת התנועה. מה קרה? מחסום. בין הנוצרים למוסלמים, כך מתברר לנווד, יש מחסום. משהו כמו חיזמא או קלנדיה. המוסלמים, שיום אחד החליטו לספח חלק מקפריסין ולהקים בה את ממלכתם, החליטו ביום שלאחריו להקים מחסום.
העולם מחרים אותם, כך שמעתי מימים ימימה, אבל להם לא ממש אכפת. הם לא מתנחלים, למדינתם הם לא קוראים שומרון או יהודה, הם פשוט מספחים.
הם, למזלם, לא יהודים.
התנועה זזה כנמלים שמנות בתוך קופסת זכוכית של גפילטע פיש, ואין פוצה פה ומצפצף. עד שבחסדי שמיים, אחרי אמירת פרקי תהילים רבים, מגיע תורנו.
אדם לבוש מדים וחמוץ פנים מבקש מאיתנו דרכונים.
הוא מקבל אותם, ואז שואל: "יש לכם ביטוח רכב?"
יש, כמובן, אבל לא את הביטוח הנכון. הביטוח לרכב של יוני הוא מהיוונים, הנוצרים, אבל פה הם טורקים, מוסלמים, וחייבים ביטוח אחר, ביטוח חלל, מהבד"ץ.
חמוץ הפנים מכוון את יוני למשרד שייתן לו, תמורת תשלום, ביטוח סיפוח גלאט. ולבינתיים, עד שהבד"ץ יאשר ויוני יחזור, את הדרכון שלי החמוץ מחזיק כבן ערובה, שלא אשתמט לו כמו איזה חרדי מהשורה.
אם רק בצלם היו רואים את זה, או שוברים שתיקה, הם היו עושים מזה צ'ולנט שלם, עם וידאו ותמונות, הודעות לעיתונות, וכל השאר, והסיפור הזה היה מגיע לעצרת האו"ם, מינימום.
אבל הם לא פה, רק אני.
ובעודי מחכה בלב דואג ודואב לדרכוני, עיניי שטות מסביבי עד שנתקלות הן בשלט ארדואני, "שלום בבית, שלום בעולם". בהתנחלויות, ליד המחסומים, השלטים אומרים "יחי המלך המשיח", וגם, למחמירים, "אני נ, נח, נחמ, נחמן מאומן". פה זה אחרת.
פה הם מוסלמים שלא מאמינים בנחמן וגם לא במשיח, רחמנא ליצלן.
בושות. ממש בושות.
למזלי, לפני יציאת הכוכבים יוני חוזר עם הביטוח הכשר, והחמוץ במדים מחזיר לי את דרכוני.
יוני לוחץ על הדוושה, והשחור משחור נע בקפריסין הכבושה.
מה, למען אללה, שם המקום הזה?
אין לי מושג.
וכשהשחור משחור משייט לו במרחבי הכבישים ללא שם, רואה אני לפתע אם ובתה, יפהפיות המזרח, הולכות להן בנחת, זו ביד זו. משק רוח הקוראן מפזם מעל ראשן המאמין בחיבה מוסלמית מלטפת, ואני מבקש מיוני שיעצור לרגע. תן לי לשאול את הגברות הצדיקות איה אנו, אני אומר לו.
יוני עוצר.
מה שם המקום הזה? אני שואל את הצדיקות באנגלית זכה במבטא ניו־יורקי הכי מרשים שאי פעם יצא מפי.
הן לא מתרשמות כלל ועיקר. הדבר האחרון שבא להן לעשות, נראה לי, הוא לעזור לכופר ניו־יורקי.
אנחנו לא מבינות אנגלית, מגמגמת האמא. לא היא, ולא בתה.
מה שם המקום הזה? אני שואל, הפעם בערבית לבנונית בתולית.
לשמע הערבית עיניהן זוהרות. אנחנו לא דוברות ערבית, אומרת הבת, אבל אני מדברת אנגלית טובה מאוד!
פתאום היא דווקא כן, השבח לאל.
הבת, חיוך טורקי בתולי על פניה המפתות, כולה מוכנה, בשמחה ובצהלה, לעזור לאחיה המוסלמי. אנחנו עכשיו בלפקושה, בשדרת דרבויו, אומרת היא, ומפטפטת לה על דא ועל הא, ועל הממלכה.
מי ייתן, מהרהר אני לעצמי, ביני לביני, לו באמת מוסלמי לבנוני הייתי. ראו כמה אחווה יש ביניהם, המוסלמים, ואפילו עשירית מזו אין אצלנו, היהודים הנבחרים.
אני מקנא בה.
מה הסוד שלהם
לא, לא אספר על המפתה המוסלמית לאף יהודי. אני כבר יודע איך שהוא יגיב. המוסלמים, יאמר הוא, רוצחים אחד את השני. מה, האם לא שמעתי? אנחנו, כך יגיד, לא רוצחים. אין במי לקנא.
מה אענה לו? האם אספר לו על מלחמות ממלכת יהודה וממלכת ישראל, שביום בהיר אחד רצחו חמש מאות אלף, איש את אחיו? וביום בהיר אחר מאה ועשרים אלף? שלא להזכיר את הפעמים האחרות. ואם אבותינו עשו זאת, מי יערוב שאנחנו לא? כמאמרם ז"ל: אם ראשונים בני אנשים, אנחנו כחמורים.
לא, לא אענה לו. אין סיכוי שהוא יבין. הוא עסוק בלפורר, להרוס, לשבור, להחריב, לנפץ. ועד שלא יגמור לא יפסיק.
מה הסיפור של הקפריסין הזו, והלפקושה הזו, אינני יודע בפרוטרוט. מה שאני כן יודע הוא שיום אחד התאגדו כמה מוסלמים, ככה לבד בלי הרבי המשיח שליט"א ובלי רבנו נחמן זצ"ל, תפסו שטח, סיפחו, וזהו.
ואז, כידוע, הוחרמו.
אולם, לאן שרק השחור משחור מגיע, בתי מסחר בינלאומיים ניצבים, ככוכבי השמיים לרוב, פתוחים לעסקים.
מה שנקרא, חרם בינלאומי.
והשעות נעות להן בעצלתיים עד שיוני הנבגד מציע שנבלה קמעה בבית מרזח יווני כשר ושמח, בלרנקה, שבלילה תושמע בו מוזיקה חיה, מלווה בריקודים, והשתייה כדת אין אונס.
נו, למה לא?
ומייד נע השחור משחור, הסאאב, בכיוון הנגדי, חוצה את המוסלמים וחוזר לנוצרים, ובהגיענו ללרנקה, שמים אנו פעמינו לבית הזמרה והריקודים.
המקום מלא על גדותיו. לא בבנים ובעמיתים, קלמנים וגדעונים, אלא בקפריסאים עליזים. הם מכירים את מילות השירים, גם אם לא איש את רעהו. אבל ראו זה פלא: בתוך פחות מרבע שעה רוקדים הם אחד עם השני, צעירים וזקנים, נשים וגברים, עשירים ועניים, כולם כאיש אחד, משפחה אחת.
אין ביניהם מורה לריקודים, או יהודי אחד לרפואה.
למה הם יכולים ואנחנו לא?
בגלל.
שקוע לי במחשבות אלה, ראשי אי שם, אני מוציא מכיסי חפיסת סיגריות צרפתיות שקניתי לפני כחודש בכפר ערבי ליד התנחלות יהודית, מצית צרפתית ומעלה עשן כקיטור. חיש חש רצה אלי המלצרית, עם כוס חד־פעמית שבתוכה מים טהורים, לא לשפוך על ראשי אלא כדי לשמש לי מאפרה.
ובעודי בוהה בטבעות העשן העולות מבין אצבעות ידיי, מתמלא אני קנאה בגויים שלפניי. הלוואי, מי ייתן, וכמוהם היינו: נפשנו מלאה שמחה ככלה ביום חופתה, פינו מלא שירה כמרים הנביאה, ורגלינו מרקדות עד בלי די, כל עוד יוסף חי. אבל, דא עקא, אנחנו לא הם.
אך אני, שריד למשפחה שעלתה למרומים בסיבוב הקודם באושוויץ, אכול געגועים לבני עמי. איך אוכל לקום בבוקרו של יום מבלי לדעת איזה תעלול חדש הוציא ביבי מבין שרווליו בליל אמש? איך אכניס לפי את חביתת הבוקר מבלי שאחזה בפיו מפיק המרגליות של ר' אריה? איך אוכל ללגום קפה טורקי מבלי שאדע מה גדעון כתב? או קלמן? ואיך אעביר את יומי בלי נ, נח, המשיח, עוד יוסף חי?
שפת המריבה
בכלל, ממתי שעזבתי את ארה"ק, ובמיוחד ממתי שעזבתי את ההתנחלויות, סליחה, ההתיישבות בארץ אבותינו, העברית שלי השתנתה לרעה. איזו עברית יפה יש בהתנחלויות! "את רחל פגשת? אתה חייב! לא תתחרט, אני מבטיחה. היא מלאת חסד. אשת חיל, ממש צדיקה, שאת כולה נותנת לזולת. איזו אהבת ישראל יש לה! לב זהב, יהלום". הוי, כמה אני מתגעגע לנשות ההתנחלויות הצדיקות, אלו שבאמתחתן נושאות הן את ספר התיקון הכללי לרבנו נחמן, ושמן מופיע טבוע באותיות זהב מעל גבי הכריכה. את התיקון קוראות הן בדחילו ורחימו, מלאות חרטה עמוקה על כך שהוציאו, שמעו נא, שכבת זרע לבטלה. מאלוהי ישראל מבקשות הן בתחי נה ובדמעה שיסלח להן על "כל הטיפות שיצאו ממני בלילה הזאת, על ידי מקרה לילה שקרה לי בעוונותיי הרבים ... ותכניע ותשבר ותהרג ותעקר ותכלה ותבטל כל הקליפות וכל הרוחין ושדין ולילין, שנעשו ונבראו ונוצרו על ידי אלו הטיפות שיצאו ממני לבטלה".
אין יוונית בעולם כולו, נוצרית או מוסלמית, שככה מדברת, שככה מתפללת, שככה חושבת. אז מה אם הכל מתפורר, אם עוד חמש מאות אלף ילכו, או מאה ועשרים אלף. הכל כפרה. מה שחשוב הוא שבנות ישראל לא תשפוכנה לבטלה. אני מתגעגע אליהן.
ומשרק זורחת החמה ביום הבא לטובה שם אני את פעמיי לשדה התעופה, חוזר לקדושה, מקום שבו השכינה, ולאחר ארבעים דקות טיסה נוחת הנווד בארץ הטילים והתיקונים. הו, כמה טוב להיות בבית ולהילחם איש באחיו, אישה ברעותה. בלי בית משפט עליון או תחתון, בלי דין ובלי דיין, בלי שב"כ ובלי קצינים, רק "הארץ" וערוץ 14. איתן נעמוד אחד נגד רעהו, נמות ולא נתגייס, בחוקי הציונים לא נאמין, בחוצות רחוב נתאסף עם משפחות החטופים, ובבתי המדרשות עם המשפחות השכולות, ושמחנו בחגנו.
פסח שמח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו