כללי המשחק השתנו. עד יום רביעי בחצות המשחק היה משחקם של הראשים. מעכשיו, המשחק עובר לזנבות. לספסלים האחוריים. גם האסטרטגיה של הליכוד השתנתה. אם עד עכשיו ניהל נתניהו מלחמה סדורה, יזם מהלכים ושיגר הצעות, הרי שבשבוע וחצי הקרובים הקרב עובר להיות קרב גרילה. דין איילת שקד כדין זאב אלקין ודין ניר אורבך כדין שרן השכל. כולם יעדים. זהו קרב מאסף, סיזיפי ונואש. סיכויי ההצלחה מועטים אבל זה המהלך היחיד שעוד נשאר.
במהלך המשא ומתן שהתקדם השבוע בין הצדדים התגלה טפח קטן, טפחון, לפערים הבלתי אפשריים בין הצדדים. התנאים נוחים להפליא: כל צד יודע מה מצופה ממנו ומה מצופה מהצד השני. הימין צריך להשיג כמה שיותר הישגים כדי להמתיק את הגלולה המרה שגרמו למחנה שממנו באו לבלוע, בלי להיחנק. ואילו השמאל צריך לוותר על הכל, לפחות על הנייר, כדי לא להבריח את משתפי הפעולה שהצליחו לגייס למטרה הנעלית ביותר - החלפת נתניהו.
הרי על כל דבר ימחלו בשמאל, ממצביעי יש עתיד ועד מרצ. מנושאים אזרחיים, כלכליים, מדיניים וביטחוניים, ועד נושאים אזרחיים, דת ומדינה, זכויות הלהט"ב וקידום הערכים הליברליים. המנדט שלהם מהציבור שבחר בהם נסוב על דבר אחד ויחיד: נתניהו. הוא אבן הבוחן. הגביע הקדוש. סלע קיומם. על החמצת ההזדמנות להזיזו סוף כל סוף לא תהיה שום סליחה וכפרה. לכן השרירים שמפגינים הצדדים הם לא באמת יותר מהצגה רעה במיוחד. למה רעה? כי כולם ידעו מה הסוף מראש. אם לא בזמן המנדט של לפיד, אז בשלושת השבועות שהמנדט בכנסת. אם לא תהיה בסוף ממשלה, לא יהיה לכך כל קשר לוועדה לבחירת שופטים, וגם לא לביטול חוק קמיניץ.
בצד השמאלי של ממשלת לפיד־בנט חילקו את דרישות החלק הימני לשני סוגים: תפקידים וחוקים. בטור הראשון מדובר בסיכום בלתי הפיך. מייד עם השבעת הממשלה ייכנסו כל השרים ובעלי התפקידים האחרים למשרדיהם ויתחילו לנהל אותם כראות עיניהם. אלה למעשה הדרישות היחידות שניתנות במזומן. ההישגים שהשיג הפלג הימני בממשלת השמאל - בנט ראש הממשלה, גדעון סער שר המשפטים ועוד - הם הישגים של ממש.
הטור השני, החוקים והחלטות הממשלה, הוא של הישגים שכתובים על הקרח. בממשלה החדשה אין רוב לימין. אם מישהו חולם שהכנסת סעיף לדרישת סער, הקובע כי תפקיד היועמ"ש יתפצל, אכן ימומש, שימשיך לחלום. לצדדים יש זכות וטו להסיר חוקים מסדר היום, אבל לאיש אין את הזכות לחייב העברת חוקים. לחוק הזה אין רוב במליאת הממשלה החדשה ולכן לא יקרה. כך גם כל החוקים והתקנות שסוכמו בהסכמים הקואליציוניים שהוכנסו לבקשת המיעוט הימני. אמנם יש דרך להעבירם באמצעות הרוב הימני בכנסת, שברובו נותר באופוזיציה, אולם הליכה בדרך זו תפרק את הממשלה מהר מהמצופה, דבר שלא נראה כי לאיש מהצדדים יש אינטרס לעשות.
מחפשים נקודה רגישה
הרוב השמאלי בממשלה יכתיב את העניינים, יהיה דורסני ובלתי מתחשב, דקה אחרי שהצד הימני יגשים את חלומו. הדבק בין חלקי הקואליציה המוזרה בתולדות המדינה, רופף ומימי. מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ, יאיר גולן ואבתיסאם מראענה יושבים עכשיו בשקט. אולם כשהסכנה להפלת המו"מ תחלוף הם צפויים לייצר הרבה מאוד רעש. בבנט, שאמור להיות ראש הממשלה, כבר לא יהיה צורך, ושקד תהפוך לסרח עודף. אם ינסו בפלג הימני לשתף פעולה עם הימין באופוזיציה, ירקחו בשמאל בתגובה מהלכים עם המשותפת. גם כך הרוב שעליו אמורה להישען הממשלה מקרטע וזעום. אם נתניהו התקשה לנהל קואליציה של 61 ח"כים שכולה מקשה אחת, אפשר רק לדמיין מה יקרה לממשלת הבלהות עם אותו רוב דחוק.
אבל כל אלה כאמור רלוונטיים אם באמת תהיה ממשלה. רוב הסיכויים שאכן תהיה, אבל בשבוע וקצת הקרובים יהיה גם לנתניהו מה לומר, ואת קרב הבלימה שלו כבר החל השבוע, כשאת הארטילריה המדויקת מספק בצלאל סמוטריץ', שמטווח את היעדים ואת מה שמזוהה כחוליות חלשות. מדובר באותם אידיאולוגים שנאלצים להשיל את ערכיהם ולצאת אל הלא נודע בניגוד לצו מצפונם, הדי רעוע יש לומר.
בעוד שנתניהו יכול להציע הצעות, לדאוג לביטחונות כמו שריון ברשימת הליכוד או תפקידים בממשלה אם תקום, סמוטריץ' אמון על השכמת המצפון. לדאוג לעורר את הנקודה החבויה של אנשי הימין שערקו שמאלה, ללחוץ ולנסות להפעיל אותה למרות שמבחינות רבות היא כבר כבויה לגמרי. על חלק מחברי הכנסת עובדים הרבנים החשובים של המגזר. על חלק אחר, המפגינים והקהל הכתום, שעד לא מזמן היו בשר מבשרו.
דמעות שליש
איילת שקד כמשל. במשך שבועות מציגה את עצמה מס' 2 בימינה ככזאת הסובלת מכאבים ומייסורים נוכח ממשלת השמאל המתגבשת, וככזאת המוכנה לקבל את קיומה ולהיות שותפה בה בלית ברירה. התגובות במערכת הפוליטית ביחס לשקד נעות בין ציניות מוחלטת וחוסר אמון, לבין תקווה שהיא אכן מתייסרת ושברגע האמת אפשר שתסיר את ידה מהמהלך.
כשמסתכלים על הלו"ז שלה בשבועות האחרונים אי אפשר שלא להגיע למסקנה ששקד אכן פעלה נמרצות להקמת ממשלת ימין, נפגשה עם כל הגורמים מבוקר עד ערב ועם מקורביהם, שלחה שליחים והעבירה מסרים. בניגוד לבנט ואחרים שהדפו לחצים וסירבו להתייצב מולם, שקד הזמינה אליה לפגישה כל מי שרק רצה להיפגש ולהשמיע את דברו, לעיתים את זעקתו. לכולם הקשיבה, ניסתה לענות ולהסביר, תוך הענקת תחושה שהיא מסכימה עם כל הנאמר אולם המציאות האכזרית היא שלא נותנת לה ברירה. כמעט כל מי שיצא ממנה התרשם כי אכן היא מלאת ייסורים. אחדים יצאו ואמרו שמדובר בשחקנית שלא מביישת את צוות התיאטרון הלאומי.
השאלה הגדולה אם עשתה זאת בלב שלם, או רק כדי שתוכל לרחוץ בניקיון כפיה. כי אחרי כל המגעים והפעולות, סדר העדיפויות של שקד נשאר זהה לשל בנט: ממשלת ימין, ואם לא אז ממשלת שמאל, ואילו מערכת בחירות נוספות - רק בעדיפות אחרונה. בין כל מאמציה, אפילו פעם אחת לא באה אל נפתלי בנט ואמרה לו שנגמר האירוע. שאין ממשלת שמאל ולא תהיה. אי הטלת הווטו מצידה, כמוהו כמתן אור ירוק. אחרי כל כאבי הבטן ודמעות השליש, שקד חתמה. וידה במעל, בדיוק כמו ידו של בנט.
גם המאבק האחרון על המקום בוועדה לבחירת שופטים, הוא מהלך נואש להצביע על הישג, אל מול ים הכישלונות שמסביב והכניעה המוחלטת לגחמות השמאל. אין הרבה משמעות לאיילת שקד בוועדה לבחירת שופטים, כאשר נציג פוליטי נוסף יהיה ממפלגת העבודה, שיצטרף אוטומטית לרוב בוועדה שנתפס אצל רבים כשמאלני.
גם אם כל ארבעת הנציגים הפוליטיים היו מהימין, רוב הוועדה יוותר בשליטת השמאל. אם בעבר הקפידו בלשכת עורכי הדין שבוועדה יכהנו יו"ר הלשכה ואילו הנציג השני מהאופוזיציה שלו, הרי שהמנהג הזה עבר חלף לו מזמן. היום כל ראש לשכה ממנה כנציג השני את אחד מנאמניו. הייצוג של בית המשפט העליון בוועדה מעולם לא היה פלורליסטי. שלושת השופטים כולם כאחד מיישרים קו עם נשיאת העליון ולא זזים מהוראותיה ימין ושמאל. נדמה כי במשכן הדמוקרטיה מתקשים להעניק כוח לבעלי דעות אחרות.
בתחילת הדרך, כשהסתיימה מערכת הבחירות, היה נדמה שיאיר לפיד עומד לדרוך על כל מוקש אפשרי. לא רק שסיים את המערכה עם כמות זעומה של מנדטים יחסית לכל אלה שטענו לכתר לפניו, אלא שהצליח בתוך ימים בודדים להכעיס את כל מי שאמור היה ללכת איתו כברת דרך עד להגשמת היעד הנכסף. השיא היה כשגדעון סער תקף את לפיד והאשים אותו בכך שהוא מקושש המלצות לנשיא המדינה, וזונח את המטרה האמיתית - לקבל את המנדט ולהצליח.
הרבה זמן עבר מאז, ונדמה שלפיד הפנים כל לקח אפשרי. שלו ושל אחרים. בניגוד לקודמיו - ציפי לבני, יצחק הרצוג ובני גנץ, לפיד הבין שרק משחק קבוצתי יגשים את המטרה. לכן נזהר על הגוש בבחירות. לכן בזמן שקיבל את המנדט מיהר להודיע שמבחינתו בנט ראשון כראש הממשלה והיה נכון לכל ויתור, ובלבד שסער ובנט ירגישו טוב בחממה המתעתעת שלהם ולא ירימו עוגן וינוסו על נפשם.
ההתנהלות של לפיד הביאה אותו הכי קרוב ב־12 השנים האחרונות להדחת נתניהו. עדיין לא ברור מה יקרה בשבוע הקרוב, אבל למקום שבו הוא נמצא כעת, איש מקודמיו לא הגיע.
כמו משל הצפרדע - זו שכאשר זורקים אותה לסיר רותח היא מזנקת החוצה, אולם כשמרתיחים את המים לאט־לאט היא תישאר להתחמם שם עד שתתבשל למוות - כך גם ימינה ותקווה חדשה בממשלת השמאל. אם לא די בהסכמים הקואליציוניים המתגבשים כדי שהפלג הימני יעזוב בטריקת דלת, הגיעה הצעת החוק של תמר זנדברג שהיתה אמורה לגרום להם לקום וללכת. אבל חמים באמבטיה ונעים. בחוץ כבר אף אחד לא מחכה להם. הטמפרטורות עולות לאיטן? לא נורא, נשארים ומתרגלים. עד הסוף המר.
הצעת חוק מנותקת
הצעת החוק של זנדברג מנוגדת לכל רגש יהודי הפועם בקרבם של מיליוני שומרי מסורת בישראל. זה לא רק האיסור לשידול לדת או להנחת תפילין במרחב הציבורי וסמוך למוסדות חינוך, אלא זו ההנחה החבויה ביסוד הצעת החוק, כאילו העולם היהודי והמסורת מנותקים מהיהודי עצמו. נטע זר. מבחינתה ומבחינת אלה החושבים כמותה, הצעה לאדם שאינו דתי להניח תפילין כמוה כהצעה ליהודי להמיר את דתו. כאילו התפילין או המסורת היהודית לא שייכים כלל לעובר האורח שאותו מנסים "לשדל".
זכותה של זנדברג לחשוב כך. זה אמנם עגום אך לגיטימי. מה שפחות ברור זה חוסר המודעות המדהים, שלה ושל חבריה, לכך שאין כל תמיכה ציבורית בחוק מעין זה, שהושם ללעג וקלס רק כשיצא לאוויר העולם, פרט לקומץ המנותקים האליטיסטיים שסבורים שקצת יהדות בסביבתם מזהמת את האווירה.
יצחק הרצוג הגיע למרוץ לנשיאות כפייבוריט ברור. חלקים נרחבים בציבור היו כנראה מעדיפים את מרים פרץ בזכות אישיותה הכובשת ורוח ניצחון החיים שהיא מפיחה בסביבתה, אבל בקרב הפוליטיקאים הרצוג היה מלכתחילה הקלף החזק. אותו כולם הכירו. את פרץ פחות. גם מי שלא אוהב את דעותיו ולא שייך למילייה הפוליטי שלו, ומעולם לא הצביע עבורו, לא חשב שמדובר במועמד רע.
הוא אכן לא מועמד רע ויהיה נשיא טוב. נראה שנולד לתפקיד, איש של פשרות - מדיניות במקרה הרע, ופוליטיות במקרה הטוב. איש של חיבורים והסכמות. גם אם לעיתים נסחף ומוצא את עצמו כמו פוליטיקאים רבים מנהל קרב יצרי עקוב מדם עם יריבים פוליטיים, כשנגמרת המערכה הוא ממהר להשלים, לשים הכל מאחוריו. ואם צריך, גם להתנצל.
