הפוך על הפוך: גלי בהרב־מיארה הופכת לנטל על בית המשפט העליון

זהירות, הפתעה

אף שלאחדים מקרב פרשני האופוזיציה מתקפת הפתע השבוע נראית כאילוץ פוליטי הישרדותי, נתניהו השיג רוב שמאפשר להחליט על המהלך

דומה שמייד עם פרוץ המערכה השנייה נגד חמאס, נשמעים קולות המנתחים הפוליטיים החכמים, המתוחכמים והמתחכמים, ואלה גורסים שהפעם אין קונצנזוס. זה לא כמו בטבח שמחת תורה, אז היתה הסכמה כללית - מיאיר ועד גולן ומבנימין ועד גנץ וגן השקמים. אם יושבת ועדת חקירה וירטואלית, היא כבר יכולה לראות מול העיניים המחשה של הבעיה הנפשית־אסטרטגית שהתקיימה בישראל שנים רבות, עד בוקר 7 באוקטובר. שום הנהגה לא היתה זוכה להסכמה לאומית רחבה למבצע נרחב של כיבוש עזה באמצעות תמרון קרקעי נרחב בגיבוי אווירי, עוצמתי ככל שיהיה. ודאי לא בהתקפת פתע.

אבל המצב השתנה. המהפכה השקטה עשתה את שלה. למעשה יש הסכמה רחבה למערכה השנייה, גם אם לא קונצנזוס מלא. הוא לא כולל את מינויי הארץ. אין מחאות נטו נגד המלחמה. אין תנועת סרבנות. ההפגנות מגויסות שוב ושוב סביב המוטו של "תפוס את ביבי!". הפעם, זו התנגדות לפיטורי רונן בר. הנקודה השנייה היא שמי שנושאות על כתפיהן את המלחמות היום הן הפריפריה (המזרחית ברובה) והציונות הדתית. מצביעי מרצ, העבודה והמעגלים ההיקפיים שלהן כבר איבדו את המנוף שהיה להם כמשרתי מילואים. במלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה הראשונה, 95% משדרת המג"דים בצה"ל היו בני קיבוצים. היום השדרה הזאת מאוישת במזרחים מהפריפריה וביוצאי התנחלויות.

לאחר 7 באוקטובר נשבענו שלא נחזור לסורנו, אלא נחזור לתפיסה התקפית כולל פעולות מנע. אבל לא עכשיו. אחר כך. דומה שברור לכל אחד שחמאס הצליח להפוך את החזקת החטופים לכלי של שוויון אסטרטגי מול ישראל העוצמתית. בין שאלה 20 חטופים ובין שרק חמישה או רק שניים או שלושה, הם היו ממשיכים לבשל את האופוזיציה הישראלית על אש קטנה כדי לבלום יוזמות התקפיות נגדם.

ככל שחלף הזמן מהמאמץ המלחמתי האחרון ומהפסקת האש שהחלה לפני חודשיים, כך היה קשה יותר ויותר להאמין שישראל תוכל לחזור למערכה. השקט הופך להרגל - הרגל מגונה כשמדובר באויב כמו חמאס. יש פרשנים מבריקים, כמו יאיר גולן, שגילו שהמערכה המחודשת נפתחה לצורכי השרדותו הפוליטית של נתניהו. אם זה נכון, זה היפוך של אירועי עבר מימי בן־גוריון ומלחמת השחרור. אז היו בקנה מהלכים מבצעיים מרחיקי לכת בכיוון יהודה ושומרון. הם נדחו או נפסלו על ידי הממשלה, ובן־גוריון טען שלא השיג רוב. כנראה הוא לא רצה, וידע לא לקבל את הרוב הדרוש.

אצל נתניהו זה הפוך. אף שלאחדים המהלך הגורלי הזה נראה כאילוץ פוליטי הישרדותי, נתניהו השיג רוב שמאפשר להחליט על המהלך. משום מה האילוץ דוחף להליכה בכיוון שנבחר מראש. בסוף 2018 נתניהו התנגד למהלך צבאי נרחב בעזה שאותו דרש אז שר הביטחון ליברמן, וליברמן נטש את הקואליציה. איך מסבירים את זה? באופוזיציה יש אנשים שרוצים להגיע לעמדת הפיקוד, אבל בדרך רוכשים חשיבה מעוקמת. אפשר להציב סימן שאלה אם ברגע האמת הם ידעו לטהר את מוחם מהרגלי החשיבה הפוליטיים. בכל אופן זה הופך לגורם סיכון. אתה רוצה לדעת שבהנהגת המדינה יושבים אנשים שמסוגלים לזהות את המציאות, ולא לראות אותה דרך תיבת התהודה האטומה של המדיה החברתית.

ההבדל בין אנשים ישרים שמסורים למטרה הגדולה של צה"ל לבין אנשי ביטחון שכבר זמן רב חושבים על כלכלה, ערכים ודמוקרטיה, ורק לא על ביטחון העם והמדינה, נמצא בתורה שבעל פה מבית מדרשו של תא"ל בדימוס צורי שגיא. צורי היה מג"ד 890 בשנות ה־60, וגם האלוף יאיר גולן היה מג"ד 890. המרחק בין התפיסות שלהם מסביר את הכשל הצבאי ואת ההדממה המוחית ב־7 באוקטובר.

"הצבא צריך להיות מערכת שמתפקדת ומביאה ניצחונות", שמעתי מצורי לפני הרבה שנים. "המעבדה הזאת תמיד הוכיחה את עצמה, בגלל המצב האמיתי, שהפוליטיקאים קוראים לא נכון את המצב ואז הצבא פועל. זה דרוש כדי שעם ישראל לא ייכחד. זה בעצם הדבר החשוב היחיד. אני מאוד מעריך מהלכים נכונים, אך מה שחשוב באמת הוא הריצה סביב ביצוע מושלם של פעולות צבאיות. הפוליטיקאים תמיד טעו ותמיד יטעו, וצה"ל מקצועי שמתפקד היטב הוא הערובה האמיתית לכך שאנשים ימשיכו לפטפט. לכל רמה יש את החוכמה שלה - מ"מ, מ"פ, מג"ד. המטה הכללי צריך לדעת מתי להנחית מכת מנע ומתי לא. מתי לחסוך במלחמה. היחידות למטה צריכות לדעת להילחם. אתה שואל איפה למקם את רפול במערכת של עם ישראל? זה היה המקום של רפול, בגיבוש אותן נורמות, אותם סטנדרטים, שמאפשרים לצבא לנצח ולתת למדינה תחושת ביטחון".

לקחים מאמריקה

העימות הנוכחי על עתידו של רונן בר הוא עוד סיבוב במאבק נגד עצם הפיקוח של הדרג המדיני על שב"כ, וביחסים בין הממשלה לגופי המודיעין

כשבנימין נתניהו חזר ארצה מהאו"ם בקיץ 88', הנשורת מפרשת פולארד יצרה אזור רדיואקטיבי ביחסי ישראל־ארה"ב. זה נמשך הרבה שנים. מכיוון שנתניהו היה בארה"ב בשנות הפרשה, הוא ראה מקרוב איך הפעלתנות המודיעינית הישראלית השפיעה על הממסדים הביטחוניים האמריקניים. אלה היו חדורים בגישה אנטישמית פרנואידית. מאחר שחלק מהמידע הכמוס שהעביר פולארד הגיע לידי הסובייטים, הפרנואידיות של הממסד האמריקני הובילה אותו למסקנה שהממסד הביטחוני בישראל "שורץ חפרפרות".

נתניהו חזר ארצה כשהוא מודע לחסרונות ולשיקול הדעת הפגום של הממסד המודיעיני. מאז נבחר ב־1996 פרצה מלחמת 30 השנים. הוא חזה על בשרו את הכשלים - ממנהרת הכותל, דרך משעל והעימות עם מאיר דגן על הגרעין האיראני, ועד 7 באוקטובר. העימות הנוכחי על עתידו של רונן בר הוא עוד סיבוב במאבק נגד הפיקוח של הדרג המדיני על שב"כ.

סדק בצמרת המשפטית

עו"ד גלי בהרב־מיארה הופכת בהדרגה לנטל על ביהמ"ש העליון. גם שם למישהו נמאס שהיא גוררת את בג"ץ למהלכים פוליטיים נגד הממשלה

מה שחשוב בפסיקת בג"ץ בעניין דרישת היועצת המשפטית להתייעץ איתה לפני פיטורי ראש שב"כ, הוא הדחייה למעשה של עמדת היועמ"שית. זה הולך ומצטבר. עו"ד גלי בהרב־מיארה הופכת בהדרגה לנטל על ביהמ"ש העליון. הפניות שלה, התמיכה שלה בעתירות אופוזיציוניות פוליטיות מופרכות נגד הממשלה, הן שאחראיות במידה רבה לירידת האמון בביהמ"ש העליון. הציבור היה רוצה לראות בית משפט עליון, אפילו אקטיביסטי, שמגן על זכויותיו - אבל הוא לא רוצה לראות בג"ץ שמשמש כלי אופוזיציוני בלוחמה פוליטית משפטית בלתי פוסקת נגד הממשלה, נגד המדינה. ככה ניתן להבין את הדחייה של עמדת היועמ"שית באמצע השבוע. כמו היתה תלמידה נזופה, השופטים מעדכנים את היועצת בהרב־מיארה שהיא מוזמנת לישיבת הממשלה בעניינו של ראש שב"כ, ושם תוכל להשמיע את קובלנותיה ואת התנגדויותיה.

לאחר פרשת ראש שב"כ, בהרב־מיארה נדחפה לראש הכוח המסתער נגד חזרתו של איתמר בן גביר לממשלה. היא שלחה מכתב נגד החרדים, בדרישה מהממשלה שביום שבו תתחדש המלחמה - תטיל סנקציות כלכליות נגד הבלתי מתגייסים. היא הפכה את מדינת ישראל למדינה שרודפת קהילה שלמה בתוכה, ממש בסגנון היבסקציה. יש כאלה הטוענים שהצעדים האלה גורמים כבר עכשיו לסאטמריזציה של החרדים, שסותמים את פערי התקציב באמצעות תרומות בחו"ל. אפשר בהחלט לתמוה שמא פרשת האפוד הקרמי המיוחסת לבן של בהרב־מיארה הופכת אותה לבת ערובה של גורמי אופוזיציה, והיא משרתת אותם בלי להתחשב בנזק שהיא גורמת, גם לתפקיד שהיא ממלאת וגם למערכת המשפט בכללותה.

עד כה, אין סימנים מעידים לגבי עתיד היחסים בין ביהמ"ש העליון לבין היועצת המשפטית. לפי כמה וכמה פסיקות לאחרונה, נראה שלמישהו נמאס מהתפקיד הלעומתי שהיא לקחה על עצמה מול הממשלה - לפחות ככל שהיא גוררת למהלכים הפוליטיים שלה את בג"ץ. מה שדוחף את הימין לרפורמות משפטיות הוא התחושה שביהמ"ש העליון והיועמ"שית פועלים כיד אחת, העטויה בכסיה בג"צית. אם התמונה תשתנה - יפחת מאוד היצר להתנגח במערכת המשפט.

ניתוק אינטלקטואלי

ראשי האוניברסיטאות יודעים להתלכד במהירות כדי להגן על היועצת המשפטית או ראש שב"כ, אבל קשה לזכור פעם אחת שבה הם התייצבו למען עם ישראל

לקראת פורים, ישראל קיבלה תזכורת שכוונות ההשמדה של חמאס נהנות היום מחגורת הגנה רחבה מצד רשת של ארגונים חוץ־ממשלתיים, ובעיקר מהאו"ם. התזכורת היא לגבי האיומים האמיתיים, שלא מקבלים מענה מספק מצד מדינת ישראל והעם היהודי בכלל. זאת לא רק "ההסברה", ולא בעיית שירות החוץ. המענה לדה־לגיטימציה של ישראל צריך להינתן גם על ידי האליטה האינטלקטואלית, אנשי הרוח של ישראל, בכירי האקדמיה. אבל חלק מהם נהנים ממעמד בכיר בעולם דווקא בגלל התגייסותם להצגת צה"ל וישראל כמבצעי רצח העם.

מעבר לקובלנות כלפי "העולם" - זו "בגידת האינטלקטואלים" בגרסתה העכשווית; מה שנורמן כהן כינה כבר לפני 55 שנה "הכשר לרצח עם" (שם ספרו על אגדת הקונספירציה היהודית של "הפרוטוקולים של זקני ציון"). ראשי האוניברסיטאות יודעים להתלכד במהירות כדי להגן על היועצת המשפטית או ראש שב"כ, אבל קשה לזכור פעם אחת שבה הם התייצבו למען עם ישראל. יש היום נתק מוחלט בין האליטה של הספרות ושל האמנות לבין העם בישראל הנושא בנטל. יש להם אויבים אחרים, מבפנים.

דוח מועצת זכויות האדם מלמד על מיסוד של האנטיציונות כאידיאולוגיה כמעט רשמית של המוסדות הבינלאומיים. מועצת זכויות האדם היא כוח החוד באו"ם, והאו"ם היה והינו פס הייצור האפקטיבי ביותר של אנטישמיות באמצעות אנטיציונות, כמעט מאז הקמתה של מדינת ישראל. האו"ם הוא המולדת הווירטואלית של הפלשתינים. מועצת זכויות האדם נשענת על נרטיבים פלשתיניים ומחקרים אנטי־ישראליים בכל האוניברסיטאות המפורסמות.

הדוח של מועצת זכויות האדם מרחיב על פרשת שדה תימן, שהיא תוצרת מקומית. גורמים משפטיים ישראליים הם שהדליפו סרטון שעל פניו הוא סרטון שנערך במגמתיות, וערוץ טלוויזיה ישראלי דאג לפרסומו. ברגע שיש אירוע - ויהיה אפילו פייק גמור - שמעורב בו יהודי או חייל ישראלי, הוא הופך לנרטיב. ממש כפי שהיה בפרשת א־דורה, שמסגרה את התעמולה הפלשתינית בעולם מאז שנת 2000. המחדל של סרטון שדה תימן חייב פעם להיחקר, ומישהו או מישהי חייבים להיענש. המחדל קשור בתהליך מאוד בעייתי, שבמסגרתו בכירי הפרקליטות הצבאית מטפסים למעלה דרך הפרקליטות ומשרד היועץ המשפטי, עד לביהמ"ש העליון. אלה אביחי מנדלבליט, גיל לימון (שמתפקד כיועמ"ש בפועל, אף שאיש לא מינה אותו), שרון אפק, והשאלה היא אם גם האלופה יפעת תומר ירושלמי תצטרף לשורה הזאת.

כל סיפור הג'נוסייד בהקשר של מלחמת עזה גם הוא קיבל תנופה מחוקרי שואה ישראלים, שהבולט שבהם הוא בנו של הסופר חנוך ברטוב, פרופ' עומר ברטוב. הוא היום האחראי על השואה באוניברסיטת בראון שברוד איילנד. על פי דיווח של NGO Monitor, בכינוס שנערך לאחרונה באוניברסיטת בראון, בכל הדיונים הציונות אופיינה כגזענית וג'נוסיידית. הכוכבים הישראלים שם הם עדי אופיר ואריאלה עאישה אזולאי. אבל ברטוב הוא הזוכה - גם שואה, גם שירת בצה"ל. כבר יותר משנה הוא מאשים שישראל מבצעת רצח עם בעזה, אבל בחודשים האחרונים הוא השווה בין צה"ל לחיילי הוורמאכט. "חיילי צה"ל, מבחינה אידיאולוגית, הם אותו דבר כמו אנשיו של היטלר ערב הפלישה לבריה"מ. הם מואכלים בתעמולה", כתב בעיתון ה"גרדיאן".

זוהי תפנית מסוימת לגבי ברטוב, מכיוון שבשנת 2004 הוא ידע לקבוע שאלה שהכי דומים לנאציזם ההיטלריסטי הם מחבלי אל־קאעידה שביצעו את מתקפת 11 בספטמבר, ואמנת חמאס. "היטלר לא יכול היה לנסח את זה טוב יותר", כתב ברטוב על האמנה, תוך שהוא מעמיק בכוונות ההשמדה האסלאמיסטיות של חמאס נגד היהודים.

כשמזכירים לאחרונה שוב את מינכן ואת 1938, כדאי לזכור שאחר כך נכנס הנאציזם לפעולה. היום יורשי הנאציזם והקומוניזם רוויים אנטיציונות. הם שואפים להשמיד את ישראל. חלקם בחרב, וחלקם - כמו מנהיג ה־BDS עומר ברגותי - מסתפקים בהמתת חסד.